סיפורה של מתחלפת

פעם היה פה 🍑

דייט גרוע שהסתיים בכיף כי לא היה לי נעים לייבש, הוביל אותי לבר השכונתי, מפה לשם קוקטיילים, צחוקים עם הבעלים ומפה הביתה..סה"כ אחלה סגירה לסוף שנה ותחילת שנה מלאת חיוך.

אהבתי!

מפה לשם קצת יותר מדי אלכוהול ומחר עבודה..מי דואג להעיר אותי?

אין משהו יותר מספק מלבשל למי שאוהבת. שחברים באים עם הילדים ויש כאוס בבית..

ואז הצעצוע הממושמע שלי בא ומתקתק את הבית לשלמות!

אוחחחח כשהוא כלב טוב

הסיפוק הפסיכולוגי שמגיע כשאני רואה אותו מקרצף את הכלים, מסדר את הצעצועים, מנקה את הרצפה במבט מושפל שאומר כל כך הרבה...

פשוט גרגור של עונג

Life throws it's cruelty without warning, and we all learn to cope in our own ways.

Some manage to step around the damage, others, myself included, carry the emotional and psychological wounds that can’t be outrun.

When my PTSD kicks in, instinct takes over—my kiddo comes first. Everything else fades.

For a while, I found my balance again. I felt steady. I felt light. I felt almost second away from being happy. Then the news arrived: he’ll be here for a month starting today, And suddenly, the weight returned. Each breath becomes heavy, crushed beneath unseen bricks pressing into my chest, and the peace I had, just slipped away, It's no longer a state of being, but a luxury  that is now out of reach.

It feels like carrying a private hell beneath the surface, burying it deep so no one else has to see. Like swallowing the pain just to stay upright, numbing myself enough to keep going.it feels like holding the world on my shoulders not because I am unbreakable, but because I have to be.

I am strong, not for me, but for somebody who's much more important, he needs me to be strong and functional, to be the safe place when the unexpected is rushing towards us.

Cross your fingers for me. God knows I need it.

היום התערערתי לגמרי.
חוסר שליטה תהומי, מעורבב בחוסר אונים, כזה שמרעיד את החיים מבפנים.

אני והחבר הכי טוב שלי כבר כמעט עשרים שנה יחד. הבוקר הוא התקשר עם כל הסימנים שמטלטלים את הלב — תרתי משמע.

הגעתי למיון עשר דקות לפני האמבולנס. עשיתי מה שיכולתי מהצד שלי, תִפעלתי, הפעלתי קשרים, אבל הפחד… הפחד הציף הכול. הידיעה כמה מעט באמת אפשר לשלוט או לעזור.

זה נגמר קל. הוא כבר בבית, נח, שבע, מנשנש סושי.
ואצלי? הקיבה מתהפכת כמו אחרי רכבת הרים בפוג’יקיו.

הוא במנוחה, נינוח.. ואני עוד רועדת. לא מצליחה לשחרר את המחשבה:
מה היה קורה אם זה היה נגמר אחרת?

הילד שלי קורא לו “דוד”. בשבילי הוא משפחה, הרבה מעבר לקרבת דם.
אני לא זוכרת מתי משהו הפחיד אותי ככה. חוסר השליטה הזה ערער אותי מהיסוד והזכיר לי כמה אנחנו קטנים, שבריריים, וכמה הכול יכול להיגמר ברגע אחד, בהחלטה לא נכונה או בסטייה קטנה של הגורל.

אולי זה נשמע דרמטי. אולי זה באמת היה מינורי.
אבל בשבילי זה רק חידד כמה אני צריכה לחזור למקום מוגן ומכיל.
למישהו שיחזיק. שיבין שאני צריכה להיעלם רגע לכוך קטן.
לחיבוק דב — עוטף, מועך, ממקד.

בינתיים אני מתכרבלת עם בובת פרווה שקיבלתי אי־שם בעבר,
ומייחלת שהרעד יעבור,
ושאפשר יהיה לחזור לשגרה.

או סתם מישהו לשבת איתו הערב בסוקולובסקי?

בא לי ערב של קינק קל, שיחה כיפית ואינטליגנטית עם מישהו פה מהאזור.

הייתי מוסיפה תמונה מגרה של השמלה המינימלית מדי שהולכת ללבוש עם המגפיים ירך המפורסמות אבל... well.... אין מנוי 🤷‍♀️😋💋💜

יש משהו באור של חנוכה שהוא אחר. לא מסנוור, לא מתפרץ אלא כזה שמבקש להתקרב בצורה רכה ומתלטפת. אור קטן שמחזיק מעמד, שמספר סיפור של סבלנות, של נוכחות שקטה. אני אוהבת את הרגעים האלה, כשהערב יורד, הלהבות רועדות קלות, והאור מתפזר בחדר כאילו הוא לוחש ולא צועק.

הריח של השמן, החום הרך, הצללים שנעים על הקירות.. הכול מרגיש קצת יותר איטי, קצת יותר מודע לעצמו. זה חג שמבין כוח עדין: לא של עודף, אלא של דיוק. כמו מגע שנשאר רגע אחד נוסף, כמו מבט שיודע מתי לעצור כדי להשאיר טעם של עוד.

חנוכה בעיניי הוא חג של רמזים. של מה שנמצא בין החושך לאור, בין כיסוי לחשיפה. לא הכול צריך להיות גלוי כדי להיות מורגש. לפעמים דווקא האור הקטן ביותר הוא זה שמעיר את הדמיון, שמזמין להתקרב, להאט, להרגיש.

ואולי זו כל האלגנטיות שבחג הזה, לדעת להדליק, ואז לתת לאור לעשות את שלו. לא למהר, לא להכביד. פשוט להיות שם, יציב, חמים, ולהשאיר אחריו תחושה שנשארת הרבה אחרי שהנרות כבים.

ערב סביר עובר על כוחותינו

פגישה עם נשלט פוטנציאלי מקסים, אנושי ותקשורתי..זה היה חביב ביותר.!

נכון לעכשיו, קוקטייל בבר המועדף עליי וצורך בלתי מוסבר בכלבלב מסור ומתמסר שמבין שבדסמ זה קשר עמוק ומשמעותי.. וכל זה באהבה עצמית משמעותית.

אז עד שאחד כזה יופיע..

*פעם הייתה פה תמונה*

עברתי היום סדנת צחוק, לראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן, באמת מצאתי את עצמי מחייכת.

חיוך כנה, אמיתי, שונה, טהור. חיוך שמגיע לא מסיפוק רגעי אלא מצורך קיומי.

כמישהי שחיה עם פוסט טראומה מבןזוג מתעלל, הרגע הזה של הבריחה אם לסקס, למוזיקה או לשקט מהדהד לעיתים לא מספיק..

כשהשפיות על הקו, גם אם בליווי פסיכולוגי, לפעמים הקול שלו רודף את צעדיי. מרסק את הביטחון ומעלים את החיוך שעד שהכרנו- תמיד היה שם.

אני שנה ו9 חודשים כמעט בארץ, כשנתיים וחצי אחרי שהוא לווה החוצה עם ניידת כי הוא חצה קו שלא חוצים, וזו הפעם הראשונה שהצחוק היה כל כך טהור שהרגשתי שלרגע הכל היה איזה חלום ישן נושן.. העבר לא היה אמיתי לרגע.

כשהגעתי חזרה לאזור הבית, בכיתי, בכי טהור, משחרר ומזכך..

הצחוק הזה הפך את היום לסוראליסטי בטירוף ונתן איזשהו הארכה קטנה לקול שאומר, שווה להילחם כל יום בשביל עוד חיוך קטן.

כל הדבר היפה הזה לווה בחוף ים נקי ונעים..מה עוד אפשר לבקש?

והשוקיים שלי בוערותתת- דרוש מסאז'(!)

*פעם הייתה פה תמונה*