וניל פצפוצים

האנרגיה הנשית זה משהו מיוחד, פלא, קסם חמקמק. היא כמו שמש החמה שאנשים נמשכים אליה.

האשה לא חייבת להיות מושלמת וללא פגמים מבחינה חיצונית, מה שבאמת מושך בה זו האנרגיה המיוחדת הזאת. 

גברים בוגרים מתאהבים בנשים דווקא בגלל מה שהן מקרינות ומשדרות.

נשים יודעות להפיק את האנרגיה הזאת בעצמן, אבל תמיד נחמד להכפיל אותה וכאן נכנס הגבר.

 לגברים יש תפקיד וכח בפלא הזה. הם יכולים להדליק את האנרגיה הזאת וגם לכבות, לא גמרי אבל בהחלט חלקית.

את האנרגיה הנשית גבר יכול להדליק במבט רעב, במילים נכונות, במעשים, בחיוך. זה פשוט.

אך אפשר גם לכבות- בחוסר איכפתיות, בזלזול, בחוסר אמפתיה, בחוסר מגע ובחוסר אהבה.

כיום נורא מקובל לומר שהאשה חייבת להיות מאוד עצמאית והישגית. זה באמת ככה, אך עדיין כל אשה זקוקה לזקיק הזה שידליק או לפחות ישמור על להבה הזאת של האנרגיה הנשית. והגבר, גבר רק מרוויח מכל הטוב הזה.

תהיו טובים ושתהיה לכולנו שנה טובה, שקטה יותר ואפילו קצת משעממת אך שיהיו בה אהבה ואנרגיות טובות. אמן🙏

בעולם הוירטואלי יש המון ביקוש והמון היצע. העיניים מתפזרות כמו בחנות ממתקים או צעצועים. אך הענין הוא שמולנו ניצבים אנשים. כן, כן אנשים ולא בוטים או צעצועים. חלק הולכים לאיבוד ושוכחים שיש מולם בני אדם ולא מסך עם אותיות ומילים.

החוכמה היא לעצור בזמן ולשאול את עצמנו אם ככה אנחנו רואים בני אדם, מה מרגיש האדם מהצד השני. להזכיר לעצמנו שמאחורי המסך יש בן אדם עם רגשות אמיתיים.

קל ללכת לאיבוד בתוך הוירטואליה, קל להכאיב לאחר. אך גם קל להכוות בעצמך. אני מקווה מאוד שאני לא אאבד את היכולת לראות את האדם שמולי גם אם הוא מעבר למסך, כי רק ככה ניתן לגלות יהלומים אמיתיים.

מי שקורא אותי יודע שאני מאוד אוהבת להתעסק בשאלה מה הנשים רוצות. זה קורה, מן הסתם, כי אני רוצה להבין מה אני רוצה. נראה לי שהגעתי להבנה מה אני רוצה מגבר, מעבר לדברים הבסיסיים. אני רוצה שהוא יבחר בי למרות המגרעות שלי, בניגוד להגיון. אני רוצה שיבחר בי כי הוא לא יכול אחרת, כי זה מה שהוא רוצה. שיבחר בי בגלל סיבה אחת ללמה כן לעומת הרבה סיבות ללמה לא.

זו גישה די תמימה ורומנטית בעידן של ציניות וחוסר תמימות. אולי זו תהיה הסיבה שלו ... לבחור בי.

יש לי, והאמת, לרוב הנשים, הרצון הזה, הכמיהה הזאת שמישהו יתאהב בנו, יאהב אותנו באמת, באמת. 

אנחנו משתדלות מאוד ועושות לא מעט על מנת שזה יקרה. אך זה לא יכול לקרות בהזמנה, זה נס. לנסים אפשר לצפות ולקוות אבל יש מעט מאוד דברים שאנחנו יכולים לעשות על מנת שהנס, כל נס שהוא, יקרה.

הכי נכון זה לשחרר, לא לחשוב על זה, פשוט לזרום עם החיים ולהנות מהם. להשקיע באותו רגע, בכאן ועכשיו, להנות מכל דבר יפה שאנחנו רואים וחווים.

אנחנו לא יכולים לחכות לאושר או לאהבה, אנחנו צריכים לנסות לייצר את זה מתוכנו ובתוכנו.

אי אפשר להלחם בתחנות רוח, אפשר רק לשחרר.

*תיקון קטן- גם לגברים יש את הכמיהה הזאת :)

לרוב, האמת כמעט תמיד, כאשר מישהו פוגע בנו, יש לנו דחף מיידי לומר לו שנפגענו, שזה רע, שאנחנו מבקשים לשנות את פני הדברים.

אפשר להגיד זאת פעם אחת בלבד, אם באמת אכפת לנו מאותו האדם והוא חשוב לנו. אך בפעם השניה אין טעם לחזור ולומר דבר,  כי שום דבר לא ישתנה. עדיף לא לבזבז את האנרגיה הכה יקרה.

מי שאוהב אותנו ומרגיש כלפינו משהו לא יפגע בנו. להיפך הוא יגלה כלפינו אהבה, חמלה ואמפתיה, ישמור עלינו, ועל הרגשות והלב שלנו.

תזכורת חשובה לעצמי ואני מקווה גם עבורכם.

גברים, במיוחד הנשואים, בעולם הדייטינג הוירטואלי מאוד אוהבים ספונטניות. נשים שנורא רוצות למצוא חן בעיניהם אומרות שהן ספונטניות וסקרניות, במיוחד החדשות.

לאותם הגברים זה נורא נח. פתאום הוא רוצה ויש לו זמן, אז בבקשה יקירתי תהיה ספונטנית, זמינה וזורמת.

האם אותם הגברים גם ספונטנים כאשר האשה רוצה ויש לה זמן? לא חושבת. לרוב הוא יהיה עסוק בעבודה, במשפחה, בחיים ובתחביבים שלו. וזה בסדר.

אז גברים יקרים כבדו את הנשים גם ואל תצפו לספונטניות. תקבעו דברים מראש. הנשים האלה הן לא זונות שמחכות לכם בנמל. כבדו אותן כמו שאתם מצפים שיכבדו אותכם. כבוד זה דבר הדדי.

ובבקשה אל תעלבו מקצת אמת.

לאנשים יש נטייה לרצות משהו קבוע, שגרה מסויימת. זה טבעי לפחד משינויים. ולרוב אנחנו נתפסים בשגרה שלרוב היא טובה אך גם שוחקת. אנחנו מתרגלים לעבודה שלא תמיד מספקת אותנו, או לבן זוג שלא תמיד טוב לנו איתו.

אנחנו נתפסים לרגעים המוכרים, לאנשים המוכרים, למקומות המוכרים. אנחנו פוחדים מהשינויים, מהלא נודע, כי תמיד יכול להיות גרוע יותר, כי הלא נודע הוא מניאק מפחיד :).

לאנשים יש נטייה לפחד, גם להכי אמיצים שבינינו.

אך לפעמים צריך להעיז, כי אולי ... אולי מחכה לנו משהו הרבה יותר טוב מעבר לפינה.

נכתב בהשראת הפוסט של שלג באביב.

היום ראיתי את הפרק השלישי בסדרה הנורמטיבים.

בכיתי עד החנק בגרון והתרגשתי מהסיפור, מהאהבה הגדולה, מההקרבה, הזדהיתי כמו כל אדם שעבר משהו כזה- מחלה של אדם אהוב.

כאשר הייתי עם אמא שלי במחלקה האונקולוגית, ראיתי את הגברים האלה, הבעלים האלה שמוכנים לעשות הכל למען אהובתם, גברים עם סובלנות רבה כלפי הנשים החולות שלהם. הנתינה והנאמנות שלהם נגעו בי וריגשו אותי עמוקות. גם במקום כה קודר ואפל ראיתי תקווה, תקווה גם עבורי, שגברים כאלה קיימים - גברים שמסוגלים לאהוב, לתת, להקריב.

יש בי עדיין תקווה לפגוש גבר כזה, גבר שבאמת יאהב אותי, אך לא נצטרך לבחון את אהבתו במצבי חולי ומכות של החיים.

לא רוצה לעשות ספויילר אז להלן הסרטון:

ומשהו שספוטיפיי בחר להעניק לי :)

אנחנו לא יכולים לשנות אנשים אחרים, אך אנחנו יכולים לשנות את עצמנו והכי חשוב להוקיע ולהתרחק מאנשים רעילים, או אנשים שגורמים לנו סבל, או תורמים להרגשה לא טובה ולא נעימה, למצבים של חוסר איזון וחוסר שליטה.

מגיע לאמא שלי ז"ל, תודה וצל"ש, שהתגרשה מאבא שלי - אחד האנשים הכי רעילים שאני מכירה. תודה לה על זה שלא גדלתי איתו מגיל 8, אחרת הייתי בת אדם שבורה, עצובה, מסכנה. תודה לה על זה שהוציאה אדם רעיל מחיי וגם מחייה.

אני שלמה עם עצמי הודות לה וזה עושה את כל ההבדל.

ולאבות שבינינו (וגם לאמהות), תאהבו את הילדים שלכם, ככה סתם כי הם קיימים, ללא ביקורת, ללא ציפיות. פשוט תנו אהבה וכמה שיותר.

אני אוהבת לאכול את השוקולדים שלי בצורה מוזרה. בעלי צוחק עליי על זה עוד מתחילת היחסים שלנו. נגיד אם אנחנו קונים קופסה של לאונידס (אפשר גם בונבוניירה יותר זולה), אני תמיד לוקחת נגיסה ומשאירה חצי לא אכול עבור האנשים שאני אוהבת. זה משהו שמגיע מהבית, ככה בבית ילדותי אכלו שוקולדים. עבורי להשאיר ולחלוק משהו טעים, משהו טוב,  זו אהבה.

כאשר אני חולקת שוקולדים, חוויות, מוזיקה, הקלטה של מופע או תמונה מתערוכה שהייתי בה, אני מעניקה קצת אהבה. ואני מצפה תמיד ליחס דומה. זה בסדר לצפות ליחס טוב, כי אם אנחנו מפסיקים לצפות ליחס טוב, זה אומר שאנחנו לא במקום הנכון.

בא לי לחלוק איתכם משהו טוב, תהנו :)