וניל פצפוצים

כבר יצא לי לקרוא כמה פוסטים שמבקרים ושופטים נשים נשואות באתר.

אני נשואה ואפשר להגיד שאפילו די באושר. עדיין לא בגדתי בבעלי, כי זה לא יכול להיות סתם. זה חייב להיות מיוחד, עם מישהו מיוחד עבורי. זה לא יכול להיות סתם סקס או סשן חד פעמי. אני לא יכולה אחרת. אני לא יכולה לשכב עם מישהו בלי רגש.

אז מה חסר בנישואין שלי?

אם מסתכלים מהצד אז שום דבר.

אך יש משהו שחסר- כנות.  כנות ופתיחות שחייבת להיות בין שני אנשים שחולקים מיטה אחת במשך שנים.

אולי זו לא רק הכנות, אולי זה הרצון להקשיב, להקשיב ולהבין את צרכיו ומאוויו של החצי השני שלך.

וכן זה ענין של תשומת לב למה שבן/בת זוג שלך אומר/ת ומבקש/ת. זה הרצון לתת, להעניק, לרצות.

אני מנסה להיות כנה ופתוחה, אך צריכים שניים לטנגו.

זה מאתגר לחיות לצד גבר שאין לו פנטזיות או מאווים ושלא מעוניין לשמוע על שלך.

אני מלאה ואני חיה בשלום עם הגוף שלי רוב הזמן. 

אני מטפחת את גופי, עושה ספורט באופן קבוע.

אני גם עושה הרבה דברים לנפש, קוראת הרבה, מתפתחת בתחומי, עוזרת לאנשים.

אך הכי חשוב שאני אוהבת אנשים ומקבלת אותם כמו שהם- רזים, שמנים, גבוהים ונמוכים, כל עוד שאין בהם רוע, רוע סתמי, שנאה סתמית.

אני מלאה ואין לי בעיה אם מישהו לא מסתכל עליי ברחוב, כי רוב הסיכויים שגם אני לא אשים לב אליו.

אני מעדיפה שיאהבו אותי כאשר אני לא מושלמת, כי כך אדע שאוהבים אותי באמת.

אני אוהבת לצפות בפרסומות. לא בכל הפרסומות כמובן, אך במושקעות, מרגשות. הרי מה תפקידה של הפרסומת? לבדר, לסקרן, לעניין, לרגש, למכור פנטזיה.

ישנה פרסומת אחת שאני אוהבת במיוחד. אנג'ליקה יוסטון ביימה אותה עבור דונה קארן.

בהתחלה הצופה נחשף לאשה נאה שמתארגנת ליציאה, אחרי זה היא כבר יושבת על הבר. גבר ניגש עליה, מתחיל איתה, שואל אותה שאלה די בנאלית אך בקול מאוד סקסי, מלטף, רגוע:

?Haven't we met before

שיחה מלאה בפלירטוט נעים מתפתחת ביניהם ואז היא נזכרת שלא כיבתה את הנר, והוא מרגיע אותה שהוא כיבה. וכך הצופה מבין שזה זוג נשוי שפשוט משחק משחק של הכרות בפאב. כמובן שאת הערב הם מסיימים במיטה.

האינטימיות והחמימות המלטפת ביניהם  מרגשים ונוגעים בי כל פעם מחדש. 

?Haven't we met before

תהנו:

ראיתי הרבה פוסטים באתר שטוענים נגד מיזוגניה ושוביניזם והם צודקים. כי כל אשה וגבר מזדקנים, משמינים וכו'.

אך לא ראיתי פוסטים שמדברים על מיזאנדריה- שנאת גברים.

לפני כמה ימים קראתי פוסט באחת הקבוצות בפייסבוק. מישהי שמה תמונה של סידור סירים כושל במקרר, זה לא היה מי יודע מה מצחיק, אך מה שמשך את תשומת לבי היה הכיתוב: ביקשתי ממחמם האסלה לסדר את הסירים.

זה לא נורא לבגוד, כי הכל יכול לקרות בחיים ואף אחד לא חסין, אך זה נורא לא לכבד את האדם שלצדך.

 כאשר גבר קורא לאשה בהמה, מטומטמת וכו' כולם פה אחד יגידו שהוא מיזוגן ושוביניסט ובצדק.

אך זה גם אמור לעבוד בצד השני. כאשר אשה קוראת לבן זוגה: מחמם אסלה, אפס, תורם זרע וזה לא חלק ממשחק תפקידים בדסמי זה או אחר, זה נורא וזה כיעור בהתגלמותו.

אם כבר בחרת את הגבר הזה, אז תני לו את הכבוד המינימלי ובכך תכבדי גם את עצמך.

כבוד זה דבר הדדי.

באמת, סתם מחשבות, לא מופנה לאף אחת ספציפית.

* אגב היום זה היום הגבר הערום היפני, רק אומרת 😉

רקפות לבנות ויפות פרחו במרפסת שלי. פעם לא ידעתי איך מגדלים אותן נכון ועשיתי הרבה טעויות כגון השקיית יתר וכו'. טעויות קטנות, אך קריטיות לגידולן. למדתי מהטעויות האלה. גם בחיים, לפעמים טעות קטנה יכולה להרוס את כל הרושם הטוב, אך כבר אי אפשר להחזיר גלגל לאחור. עם רקפות זה הרבה יותר קל.

עדיין לומדת מהטעויות :)

אנחנו יושבים על הספסל ולוגמים קפה. יום נעים היום. יושבת נינוחה, מסתכלת על הים, השמים, השמש, החול, על החתול השמנמן שמסתובב לידי.

הוא יושב על קצה הספסל, מכונס בעצמך כמו  פרוש מצוי. לא יודעת למה, תמיד הציפור הזאת עוררה אצלי אסוציאציה עם מסכנות, בדידות, קור.

אני תוהה למה כל כך קר לו, למה הוא משדר מסכנות הרי הוא איתי.

אני שואלת אותו.

הוא עונה שחושב על עבודה, על החיים...

מסיים מהר את הקפה ושואל אם סיימתי. 

אני מושכת את הזמן, אני נהנית מהרגשת החופש של הפרת הסגר.

אני לא רוצה לסיים את הקפה שלי כל כך מהר... טוב לי בבועה הפנימית שלי.