וניל פצפוצים

אנחנו יושבים על הספסל ולוגמים קפה. יום נעים היום. יושבת נינוחה, מסתכלת על הים, השמים, השמש, החול, על החתול השמנמן שמסתובב לידי.

הוא יושב על קצה הספסל, מכונס בעצמך כמו  פרוש מצוי. לא יודעת למה, תמיד הציפור הזאת עוררה אצלי אסוציאציה עם מסכנות, בדידות, קור.

אני תוהה למה כל כך קר לו, למה הוא משדר מסכנות הרי הוא איתי.

אני שואלת אותו.

הוא עונה שחושב על עבודה, על החיים...

מסיים מהר את הקפה ושואל אם סיימתי. 

אני מושכת את הזמן, אני נהנית מהרגשת החופש של הפרת הסגר.

אני לא רוצה לסיים את הקפה שלי כל כך מהר... טוב לי בבועה הפנימית שלי.