Hasta que salga el sol

אני לא יודעת אם קלטו פה בסביבה... אני מאוד אוהבת סימנים. ממש אוהבת סימנים. שלולית מלהעביר יד על החזה שלי ולהרגיש את הכאב בידיעה שיש שם סימן.

הסופש הייתי בארץ בביקור קצרצר ממש אבל כזה שמספיקים בו גם להסתמן בידי האדם שפנטזת כ"כ הרבה זמן שיסמן אותך.. סימנים שנשארים כמה ימים במקומות קרובים ללב ולנשמה.

מעבר לדרך בה השגתי את הסימנים, גיליתי לאחרונה שיש לי אולי חיבה מסוימת ל.. איך אני אסביר? המבט של הבחורה בזוג שהלכו לפניי לבורדינג לעיניים שלי ואז לחזה ושוב לעיניים - התהייה שלה אם זה כתם לידה או שקרה משהו? יש משהו מאוד מגרה בלתת לאנשים לא להבין משהו שקורה מול העיניים שלהם - או אולי שכן יבינו.
במיוחד אם המשהו הזה קינקי ועדיין בגבול החוק (בניגוד לחשיפה פומבית שהיא בתכלס עבירת התעטלות). סוג של פומביות אינטימית כזו שרק מי שבעולמינו יחשוב לרגע אחד שאולי... זה משהו אחר לגמרי 😈

אני חוזרת לשגרה מהר מידי.. הייתי רוצה להתעכב קצת בחוויות ההן.. לשקוע בתוכן ולתת אפשרות למוח להתענג מכל רגע שקרה שם.. אבל אני שוב בעבודה.. בסביבה יוונית בין לאומית עם רוסייה אחת לימיני, יווני ואיטלקיה לשמאלי, יש את הקולומביאנית והרומניה והערבים והפולני החדש וכהה העור שמשומה נראה לי תמיד אתיופי למרות שאין לו שום חלק בפנים שמתאים להם....

כמה קשה לפעמים להיות מבוגר ולהצטרך להמשיך הלאה למרות הכל 😖

21:00, אולי קצת לפני. כבר קיבלתי הודעה שהוא למטה ושארד בזמני, ואילו אני - כבר מוכנה ומחכה לשעה הנכונה כדי פשוט לצאת - נשבעת כמעט יצאתי כבר לפני לחכות ברחוב מרוב חוסר סבלנות.

21:37, סימן ראשון מופיע על הירך שלי. שלוש או ארבע סטירות חזקות בחלק הפנימי שלו ואני עם סימן של כף יד עד עכשיו. 

אני רגישה לכאב, אני לא צריכה הרבה כדי שיתחיל לכאוב ואתחיל לשמוע קולות "איה, זה כואב לי", ויש משהו בלהחזיק את הכאב, בלנסות להכיל את העוצמה והצריבה ו.. מייאאוווווווווווו. 

גם העור שלי רגיש, תכשיטים שאינם זהב או כסף, שעונים שעשויים מפלסטיק זול, העור שלי מראה ברגע מהיר שקורה משהו ולכן סימן שהגיע במהירות כזו לא הפתיע אותי - גם לא אותו שכבר הספיק ללמוד אותי. 

ישבנו בפארק מבודד מאוד, רק אנחנו וחנייה ריקה מול מדשאה ושלולית חורף מיובשת. מקום שלפני שהיה פארק, היה חניון משעמם ואזור מצוין לעשן סמים כצעירה בעיר. התכנון היה בכלל ללכת לאיזו טיילת שפעם הייתה סתם שביל לנחל אבל החושך שם היה גדול עליי 😬. 

להיות קטנה איתו, אני מרגישה במקום הטבעי, המדויק, הנכון, וה.. טבעי אולי זאת המילה הכי נכונה של דאדיבר וקטנה. היכולת לדבר בטונים שונים, במשלב לשוני משתנה, בליווי מבט גדול וילדותי, היא יכולת שלא קיימת מול הרבה אנשים.. הוא אוהב את זה, הוא אוהב שאני נותנת דרור לכל הצדדים המשונים בי, הוא אוהב שאני נותנת לו את כולי גם עם שירים משונים או מילים קטנות או רעב גדול לזין שלו עמוק בגרוני. 

התלבשתי בשמלה ורודה וקצרה, בעלת קאפים שלא מחזיקים את השדיים שלי בשום צורה. הוא אמנם הביע מורת רוח שהחלטתי לבד להזמין ביגוד סוטה ושונה, אבל לא נראה שהוא סובל ממה שהגיע 😜

אחד האזורים הכי מסומנים ממנו היה שד ימין שלי, הוא יודע ששד שמאל הוא הרגיש יותר מבין השניים, וביניקת פטמות איכותית, וסטירות על שניהם - סימני השדיים הגיעו כשעה אחרי שנפגשנו ואולי יהיו הסימנים שיישארו הכי הרבה זמן. 

"רק לא במחשוף דאדיבר שלא יגידו שאני אישה מוכה" לא משנה שבעצם, אני אישה מוכה מרצון מלא... 

משהו, בלהיות שם נתונה לגחמות שלו, לרעיונות הזדוניים והסדיסטיים שלו, לרצונות הסוטים והמגרים שלו... להיות לו לבובה לשימוש אישי, להיות לו לזונה פומבית שפותחת רגליים באמצע בפארק, משהו בזה.. לא הפסקתי להרטיב מכל חור שמסוגל להרטיב בעצמו.

איתו לא משנה ביוץ או אחריו בו האנטיפתית מקיימת, הוא מרטיב אותי במילים קטנות וגדולות בו"ז, הוא משאיר אותי משתוקקת, רועדת, רעבה וצמאה ומלאה וריקה והכל בו זמנית עם עיניים קשוחות ורכות ואומייגאד כמה אני רטובה רק מלכתוב את כל זה.. המחשבות על הרגעים האלו.. הוא לא מרשה לי לבדוק שוב כמה רטובה אני בגללו, הוא לא מרשה לי להחדיר לתוכי אצבע כמו שעשה ורק מאשר לי לטעום את עצמי. 

כל מפגש איתו גדול יותר מהדמיון, כל מפגש איתו מביא יחד את כל הנושאים שכבר דיברנו, את כל הנושאים שכבר צילמנו בנפרד, את כל המחשבות הכי סוטות שלי ושלו - ויש לכל אחד מאיתנו באמת המון המון סטיות. 

"כל כך יפה, והפרצוף כל כך תמים - אי אפשר לדעת איזו סוטה גדולה מסתתרת בתוכך"

ואני... מרטיבה על ספסל מעץ, רגע אחרי שהאצבעות שלו חפרו בתוכי ואני הכרזתי שטוב להיות זונה של דאדיבר. 

כ"כ טוב להיות הזונה שלו ❤️

הייתי מספרת לכם על איך העמיד אותי על אח"כ על מיטתו על 6, כיוון את המצלמה שאני כ"כ אוהבת עליי והתחיל להצליף בישבני הלבן בכל מיני סוגים של שוטים ועוד דברים של שולטים קשוחים ורגישים וגדולים - אבל זה היה כ"כ אינטימי שנראה לי שחלק ישאר בנינו והבלוג יקבל רק הצצה 🤤

על אחי הגדול גדול לא רציתי לכתוב פוסט, לא מגיע לו פוסט.. 

כשהייתי ילדה הוא פשוט היה האח המשעמם. 

כשגדלתי הוא נהיה האח המציק בקטע רע. 

כשהתבגרתי הבנתי שהוא פשוט לא מצליח לראות מעבר לנקודת המבט שלו. לטוב ולרע.

אחי ביסודו אינו אדם רע. אינו אדם לא ישר, אינו אדם.. איזה עוד מילה אני יכולה להכניס פה? 

אני אפילו לא יודעת אם נכון לתת מקום למילים כאלו להיכתב בקול... זה לא יפה, זה לא מועיל, זה לא מגניב... 

גם להיות שמוק אגואיסטי זה לא מגניב... גם כשהוא לא עושה את זה בכוונה אלא פשוט לא מסוגל אחרת. 

רק דעתו חשובה, רק מה שנראה לו הוא הנכון. מה אין לך סכום? אחי.. מה סכום? להעביר מאתונה סכום? סריוסלי? רק לפני שנה צחקת עליי שאני שוקלת להעביר מפזר חום אז עכשיו אתה שואל אם אני מעבירה סכום? 

סתם זה אפילו לא עלזה.. זה על משהו עמוק יותר, מעצבן יותר, אישי יותר. 

אני לא חושבת שאיי פעם תעבור לי התחושה הזו ממנו, של אדם... בעע. 

אינו אדם רע..? זה הרי לא מה שאת עמוק חושבת. את יודעת שהוא שמוק מניאק אגואיסט מסוכן ודוחה. את הרי יודעת שלא משנה מה יעשה - לעולם לא תשכחי את ה.. זה. 

קשה לי לשחק את המשחק עבור ההורים שלי שלא יודעים... קשה לי לשחק אותה אוהבת ונחמדה ו'יאוו איזה כיף שבאתםםםם' - לא כיף לי, תלכו כבר ובעיקר בגללו.

הוא מעצבן, הוא מעלה לי את כל הסעיף, הוא מפחיד אותי, הוא דבר היחיד באמת שאני לא מחכה לו בחזרתי לארץ.

קשה לי להמשיך עם המסיכה הזו ואני צריכה ללמוד לחיות איתה לפחות עוד 20 שנים אם לא יותר...

"זה מרגיש לי-" 

המרצה שידרה אליי מבט כועס ושיפוטי. השתתקתי...

"מממה?" שאלתי בחשש מובך

"זה מרגיש לך? מה זה 'זה'?" היא שאלה בחדות, רצינות, התנשאות ומעט חיוך יודע כל.

"הממ.. 'זה' זה הסיטואציה, הסיטואציה מרגיש-" 

"הסיטואציה מרגישה? יש לה רגשות, מחשבות, שאיפות? רגשות זה דבר אנושי מקסימום בעלי חיים - סיטואציה, או ליתר דיוק בעברית, מצב - אינו יכול להרגיש"

השתתקתי.. הרי דבר לא מוחשי או עצם דומם בהחלט אינו יכול להרגיש, יש היגיון במה שהיא אומרת למרות ההתנהגות המרגיזה שלה... 

" אז..?" שאלתי שוב בחשש מלצאת בורה. 

"את מרגישה. את מרגישה מהסיטואציה ש... 'זה מרגיש לי' הוא תרגום ישיר מאנגלית שהשתלט על השפה שלנו - It feels like. אין בעברית it, ולכן לא נכון לומר 'זה' מרגיש לי אלא אני מרגיש ש.., אני מרגישה ש.. ."

מילותיה חלחלו במוחי, כל הסטודנטים מקשיבים בדממה לשיחתינו ומבינים באותה מהירות שאני מבינה - היא צודקת ואני טועה. 

"אני מרגישה מאוד מבולבלת מהנושא, אבל אני חושבת שהבנתי" אמרתי בקריצה וחזרנו ללמוד את נושא השיעור.

סמנטיקה, בחירת מילים, אוצר מילים.. אני זוכרת את השיעורים בבית ברל של כל מרצה ומרצה. עריכת ספרות, עריכת עיתונאות, עריכת תוכן אינטרנטי - לכל אחד חוקים, משלב לשוני, תצורה משלו יחד עם החוקים הברורים של משפטים בעברית. 

התחיל איתי מישהו בצ'אט, לשם שינוי פנה באופן אדיב, היה נחמד ולא העיר הערה מינית אחת לאורך כל השיחה - עד כה ממש ניצחון. 

כן אציין שהייתי במצב רוח דיי ירוד אנרגטית ועם ממש מעט סבלנות לשיח מטומטם.

בהמשך השיחה הודה שהוא בסטטוס שנמצא בגבולות שלי (כמובן שזה לא יהיה כתוב בפרופיל הרי למה להיות שקוף בנושא?) אז הסכמתי להמשך שיחה אבל שומדבר מעבר לא יצא כי הוא בגבולות. 

"מבאס, את נשמעת אישה מעניינת" אמר הבחור (לא ציטוט ישיר). 

ניסיתי להקביל לו שאולי זאת באסה שיש לו ראשית - אבל הוא לא הבין את מה שאני מנסה לומר. הרי ברור שלא באסה שיש לו ראשית, שיבושם ויהנו ומזל טוב, אבל למה להוסיף את המילה באסה? באסה זאת מילה שמעלה קונוטציה של רגשות אשם, מבאס לו ואני צריכה להתנצל על הגבולות שלי שמבאסים אותו. 

ואז הוא הוסיף שהוא מרגיש פספוס. 

ואני שאין לי סבלנות לשטויות, ניסיתי בכבוד רב להסביר לו שהשימוש במילה "מבאס" ו"פספוס" מעלה רגשות אשם ושזו בעצם, מניפולציה. היה לי חשוב להדגיש שאני לא חושבת שהוא מניפולטור, רק שבחירת המילים שלו מייצרת אחת.

אח"כ הוסיף שזו הייתה אמורה להיות מחמאה, שאני צריכה קצת צניעות, שהוא היה בסך הכל כן ואמיתי וישיר (אבל בפרופיל לכתוב את הסטטוס... לא זה יותר מידי כנות עבורו כנראה) 

טענתי שהיה יכול להחמיא באופן שאשכרה מחמיא בלי תוספת הבאסה - זו צביעות עבורו, וקינח בטיפ לחיים - לפעמים לקחת מחמאה כמו שהיא. בלי לנתח. 

האא.. ה"למה את לא מחייכת" החדש. הרי אם החלטת שזו מחמאה אני צריכה לחייך לומר תודה ולשתוק - גם אם זאת לא מחמאה אלא מניפולציה תחת מילים יפות. הרי מי אני אם לא אישה קטנה שלא אומרת תודה כשמחמיאים לה גם כשזה על חשבון הגבולות שלה? איך אני מעזה בכלל לא לקחת את המחמאה ולשתוק? איך אני מעזה להעמיד אותו על מקומו בבחירת המילים שלו? איך אני מעזה להגיד שהוא משתמש במניפולציה כשבסך הכל היה כן איתי והתבאס עד עמקי נשמתו שאישה זרה ברשת מראש אמרה שהיא לא מעוניינת בקשר עם אדם בסטטוס שלו וגם עמדה על גבולה. 

לעזאזל נשים מודרניות שלמדו דבר או שניים בחיים ויש להן אשכרה שכל וגבולות. 

הגבולות שלי (ושל כל אחד אחר) הם לא באסה, הם לא פספוס. אף פעם.

אז אפילו ישנתי לילה, להבין אולי אני מגזימה-ואני כנראה טיפה מגזימה, טיפה. 

בחירת המילים שלנו היא הכוח שלנו באינטרנט, אנחנו יוצרים את הרושם הראשוני - ובניגוד לעולם הפיזי, יש לנו כל כוח פה להציג את רק שנרצה. 

אם אדם מבקש לקנות עוגת שוקולד, ופנית אליו והצעת עוגת גבינה במקום - להתבאס שהוא רוצה שוקולד זאת שטות. להגיד לו שזה שהוא רוצה שוקולד זה מבאס או פספוס - זאת שטות.

ואם אתה מתבאס מאישה זרה ברשת שמראש אמרה שהיא לא מעוניינת באנשים בסטטוס שלך - להגיד לה את זה, כמה שלא תהיה מחובר לרגשות שלך - זאת לא כנות, זאת מניפולציה שנועדה לגרום לי להצטער שאלו הגבולות שלי, כאילו אני מפספסת את אהבת חיי עכשיו. 

להגיד שאתה נשוי זאת כנות שיכולת לחסוך אם רק היית כותב בפרופיל, להגיד שאתה מבואס שאני לא מעוניינת בך כי אתה נשוי ומראש אמרתי שאיני מעוניינת... אני אגיד בגסות, קח את הבאסה שלך ודחוף לתחת, אני לא מתנצלת על הגבולות שלי. 

לסיכום חופר, שימו לב לבחירת המילים שלכם, למה אתם באמת רוצים להגיד ולמה, האם זה יועיל ומה הפואנטה? לא הכל צריך להאמר בשם הכנות, יש דרכים לומר את אותו הדבר באלף אופנים - תמצאו תמיד את המילה המדויקת ביותר לתחושות שלכם בייחוד כשזה נוגע לתקשורת בריאה.

יאללה טושי כפרה, תתקדמי כי יש לך טיסה על הראש ואת עושה הכל כדי לא לארוז את תיק הגב שלך 😆 

חג חמישי, פה זה יום שגרתי.. בעבודה כביכול משדרת עסקים כרגיל, אבל בפנים סערה ונושאים ומחשבות אחרות לגמרי עוברות בראש.. 

לפעמים לא נעים לי ממה שאני הולכת לעשות, לעבוד כ"כ טוב ולתת ביצועים של טופ כשאני יודעת שהם תכף לא יראו אותי יותר לעולם ולא תהיה להם הכנה מוקדמת מעבר לחוק.. ובאופן אירוני חתמתי הרגע על חוזה איתם עד סוף השנה 😆 

מצד שני כפרה, אין אדם שאי אפשר למצוא לו מחליף - את עושה סה"כ את מה שטוב לך ושיקדם אותך. עם גישה חיובית לא הולכים למכולת. 

תני חודש של עבודה טובה טושי, חודש ושבוע שאת שותקת, לא מגיבה, לא מתערבת, שומרת על הראש הכי הכי קטן ונטו מעבירה את השעות ומקבלת עליהן כסף.

הסופ"ש הזה, את מעבירה את שאר בגדי החורף, בגדי מעבר וקצת מהיומיום - לא בטוח שלהשאיר במחסן למטה זה רעיון טוב.. תחשבי על זה ומקסימום את תמיד יכולה להעלות בספטמבר. 

בסופ"ש הבא חיסון כלבת שנתי לגוש ויאל אמרה לבקש מהם שיגזרו לו ציפורניים אם קשה לך (שמעישראלשמעישראל). את צריכה בעתיד לבדוק אפשרות לעדכן שוב את הרישיון שלו בארץ כדי לעקב את הצורך בכלבת שנה הבאה (אמרנו שתעשי בכל זאת לא? רצף חיסוני וכל השיט הזה.. More to think about but not for now) 

ואז אחרי אינספקשיין ראשוני לדירה תטוסי שוב - עד אז את צריכה להכין קו"ח בעברית ואנגלית ולשלוח ולהחליף וואטסאפ לישראליייי ו.. ו.. ו.. נגמר האוויר.. 

עוד לא דיברתי על הדירה עצמה וכל שיערות הגוש המפוזרות בכל חור קטנטן בה..... 🙈 

אוי וי.. מה עוד? לבדוק בבנק היווני אופציה להחלפת מספר כי את עלולה לשכוח מההוא והוא עלול לקפוא משימוש אחרי חודשיים כמו שקרה לחלק מהחבר'ה שחזרו לארץ ולא תהיה לך גישה לבנק. 

3/4 מבגדיי ארוזים בין מדינות.. התחושה הזו מחזירה אותי לכל מיני מקומות.. זה יצליח? כן טושי, זה יצליח.. זה יצליח במידה מסוימת ואולי לא יעלה על כל הציפיות שלך אבל זאת תהיה הצלחה..

Shit is getting real. And it's a little scary, mostly exciting and kinda worries me how I'm repeating with the same machinisme with the same... Never mind. 

I don't know how we'll live together my beautiful Reli.. Is it going to be the same living hell-trying to survive-hot yet dangerous kinda thing? 

Or will my maturity bring something else to the table and we'll make it till the end?

When is the end? What is the end? Why waiting till the end...? I want the middle to be magical, I want the way to feel whimsical. 

I want the end to just be the end, and the rest to be the best that I could have done.

נניח וכבר קראת את המילים, ראית את התמונה שהעבירה את כל הדם מהמוח לאיבר אחר - ובכל זאת בחרת לפנות אליי באופן מיני - אתה דפניטלי לא אדם שהייתי רוצה למתוח איתו גבולות ולבדוק התאמה.

אם בשם ההומור שמצחיק לך את הזין, בשם החרמנות שאתה לא מצליח לעצור את עצמך, בשם חוסר הבנה בסיסית של מילים - אתה בוחר לפנות אליי בדרך שכתבתי שאינה מעניינת אותי לאורך זמן - אתה לא אדם שיכבד את הגבולות שלי ברגע האמת. 

אהההה ואז גם תעטוף את זה ב"מהה אבל צחקתי!!"  כאילו אני לא מבינה הומור ואני לא יודעת לצחוק או "מה למה את כבדה? אז מה את עושה פה?" כאילו זה לא היה ליטרלי כתוב בטקסט שפורסמה איתו התמונה. דיי עם גזלות הדעת - כתבתי באופן דיי מפורש שאני לא מקבלת את זה בטוב בתקופה כזו, חצית גבול רך כשידעת שאתה עושה את זה - own it, אין צורך to sugar coat it.

אבל טושי, את מעלה עירום באתר בעל אופי מיני, למה את מצפה? אני מצפה לפאקינג הבנת הנקרא. אני מצפה לשיקול דעת קטן לפני כל פנייה של אדם אחד לאחר, אני מצפה אולי יותר מדי אבל לקצתתתת ג'נטלמניות, נימוס בסיסי.
אנחנו לא חייבים לרצות את אותם הדברים - זה ממש ממש בסדר לא לרצות את אותם הדברים, אבל להתעלם לחלוטין מכתב שלי או לבחור לעשות בכוונה למרות מה שכתבתי זה.. לא אתן לאדם כזה למתוח את הגבולות שלי בחיים ובטח לא תהיה התאמה.

ואם אתה לא מסוגל להחזיק את עצמך בתגובותיך לפוסט עם תחת - אל תקח חלק בעולם הזה של בדסמ!!!! אתה מסוכן לציבור שלנו ולא תצליח להחזיק את עצמך ברגע האמת. לך תטפל בדחיית הסיפוקים שלך דחוף!!!!
*המלצה זו תקפה לכל המינים באשר הם - גם אלו שלא סגורים על עצמם.

אז תודה לכל מי שפנה באופן מיני אחרי הטקסט הקודם, עכשיו אני בטוחה שהתמונות פה בבלוג זה הכי הרבה שתקבלו ממני 🙏🏻

והינה עוד אחד ממני מתנה כשהיה עוד קריר וכשהוצאתי את הכלב לסיבוב - 

גאד אני ממש אנטיפתית אחרי ביוץ.. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש ההבדל הזה במוח עם אותן מילים בדיוק - בזמן ביוץ ואחריו. 

אני חושבת שאני צריכה להוסיף לפרופיל שלי - לא לפנות אליי באופן או נושאים מיניים כשאני אחרי ביוץ ולפני מחזור - אבל אני ממש בספק כמה זה יעזור 😅

הadhd שלי לוקח את זה לכיוון שרל'ה אמנו המודרנית - אנ-טי-פ-תית BA MA !!!

הינה in your face. 

אגב, אין זה אומר שמחשבות זימה לא עוברות בראש, זה פשוט לא יכול להיות השיח היחיד שיש בנינו או שככה מתחיל שיח בנינו. ברגע שאני מבינה שזה כל השיח גם ימים אחכ, האנטיפתית מגיעה, והיא יבשה, כבדה וממש מעצבנת לדבר איתה מיני.

המיניות שלי הרבה יותר עמוקה מ"וואי איזה גוף שווה יש לך" או "תראי מה עשית לי" + דיקפיק.
מי שלא רואה את המעבר, לא מדבר על המעבר, לא מתעניין או מעיר או מאיר על המעבר - ויש פה בבלוג הזה גם לא מעט מעבר - מאבד עניין בתום הביוץ ואז הוא סתם מדבר כמו זבוב מעצבן באמצע יום חם שרק בא לך למחוץ אותו 😈 

יום שלישי בשבוע.
היום השני במשרד החדש.
ארבעה ימים לטיסה קצרצרה.
יום בודד בו הייתי רוצה להתבודד ולהתנתק מכולם... 

המוח שלי רץ בין המון סוגים של מחשבות, כל כמה שניות המחשבה הראשית מתחלפת ואין קשר בין המחשבות. 

יש קשר, את הקשר טושי. 

בסדר בסדר אבל נו את מבינה תקטע? בין הפטמות הרגישות, המחשבה הבלתי פוסקת על המעבר והצעדים הקטנים שמתמלאים לאט לאט, המשרד החדש וכל האנשים החדשים - והדיי מטומטמים יש לציין - שסביבך, בירוקרטיה של הכלב שקצת זנחת במחשבותייך והתיקים לטיסה הקרובה שאת עוד צריכה לעטוף במסקינגטייפ.

מה עוד? מממ כסף.. אבל בואי לא עכשיו זה כבר דיון בפני עצמו שאת עוד לא בשלה לכתוב עליו.

שאלה בנושא אחר שכמובן הוא גם מחשבה שעוברת בראש: 

התחלתם לצאת עם מישהו/י, דייט, שניים, שלושה, שבעה.. מתי אתם מפסיקים לספור דייטים ופשוט קוראים לזה "יוצאים" או וואטאבר? לאחרונה בשיחה שמעתי ממישהו שהוא כבר בדייט 11 והרגשתי ש.. דייט 11 זה כבר דיי יוצאים לא? מי מגיע למספר 11 ועדיין קורא לזה דייטים? לא יודעת... מבחינתי, אם הגענו כבר לכמות כזו של מפגשים כנראה שאנחנו יוצאים...

בינתיים, כלב ציד בלתי מאולף😏
*אף יונה אמיתית לא נפגעה באירוע. 

אחרי שעבר על הפוסטים האחרונים בבלוג שלי הוא שאל "אוהבת פומביות?"

ואני באמת לא יודעת איך לענות לו ברצינות...