היה היה לי בלוג

התאהבתי בפסנתרנית הגרוזינית שניגנה את הקונצ'רטו של ברהמס.
תחרות רובינשטיין כמובן - שידור ישיר. עכשיו ההפסקה, עוד מעט ממשיך.
אחריה עלה פסנתרן ישראלי שניגן נהדר את הקונצ'רטו של פרוקופייב. יצירה טיפה פחות מוכרת אם אני לא טועה. בכל אופן - לא עלתה על הרדאר שלי.
עכשיו, ברהמס אני אוהב. פרוקופייב גם - אני אוהב הכל סה"כ - אבל מתעכל אצלי יותר לאט. נדמה לי שאני גם לא היחידי שיטען שהוא פחות מלטף את האוזן באופן כללי, אם כי בהחלט מסעיר. מלא ברקים.
אותו כנ"ל לגבי הפסנתרנים. הישראלי נראה כמו הארי פוטר בוייב. הגרוזינית נראתה שילוב של אצילות ואשת אדמה. היה לה חיוך כובש ושלווה בוגרת. נמסתי. יהיה מסקרן לראות תיכף את המתחרה השלישית, שגם היא בחרה בקונצ'רטו של פרוקופייב.

הרהרתי לי, בין היקסמות למשניה, אם היה לי סיכוי איתה. כלומר, מה יותר קשה - להשיג פסנתרנית צמרת או כוכבת פורנו? מי יותר פנויה לזוטר כמוני?
ואגב - מי יותר תורמת לחברה? לטעמי תעשיית הפורנו לא מוערכת מספיק במובן הזה, של התרומה לחברה. קצת כמו הסוחרי סמים. אחרי הכל - אלו התחומים שגורמים לנו לעונג. חברה דפוקה.
בכל אופן - להיות פסנתרן קונצרטים זה לא רק כישרון ומזל יוצאי דופן, אלא גם השקעה מטורפת. 8 שעות אימון ביום מגיל 8 ברציפות בממוצע.

טוב, הייתי שמח להמשיך לפתח את הפוסט - הצטבר הרבה. אבל הפעמון מצלצל וההצגה ממשיכה.
נתראה אח"כ אולי, לשם שינוי.
בטח לא