היה היה לי בלוג

אהלן.
אני לא פה. הטריגר היה תחרות רובינשטיין. אבל מצחיק לראות שבשבוע החולף היו מאות כניסות לבלוג שלי. לדעתי זו פיקציה, כי האופציה השנייה היא פנטסטית.
הפעם האחרונה שאני הייתי כאן הייתה ביום של תחרות רובינשטיין שבאתי להציץ. הביקור שלפני זה, כך אומר המחשב, היה בדצמבר. וואלה - חצי שנה שהסתדרתי בלי הכלוב, והוא לא חסר לי. כן - תהיתי מה עובר על מישהי אחת במיוחד שנהגתי לקרוא את סיפור חייה כפי שהיא בוחרת לשטוח אותו כאן*, אבל מעבר לזה - לא חסר.
וכן חשבתי לעצמי מדוע כאן הייתה לבלוג תחושה אחרת. תחושה טובה יותר מהנוכחי. הבלוג של פעם היה מעניין. לפחות בעיני הנוסטלגיה הרומנטית. ויש לזה סיבות רבות - קוראים שעניינו אותי, רוח פלירטוט, שחרור של הסביבה, וסתם זה שהייתי בתקופת חיים אחרת. אבל היו גם מגרעות שהובילו אותי ללכת בסופו של דבר.
את הבלוג החדש שלי איש כמעט אינו קורא. וזה בסדר לי איכשהו. אבל האמת שגם הכתיבה בו היא קצת בקושי, ומאוד לא נוגעת בחיי רגש, אומנות, או מחבטי נפש אישיים. יותר עדכונים כלליים, מחשבות וחוויות שלחלוק אותן זו לא פרובוקציה גדולה, ופוליטיקה.

על תחרות רובינשטיין השנה אני יכול לומר שראיתי כמעט רק את הקונצ'רטו המסיים (שגם זכה), שלא הלהיב אותי - אולי בשל הקונצ'רטו עצמו, שאני יודע שאיני היחיד שחושב שהוא בינוני (לא ממש הכרתי אותו לפני). דווקא ההדרן היה יותר יפה בעיניי. מכל מקום - לא הייתה חוויה כמו בפעם הקודמת.מישהו בכלל זוכר את הפוסט ההוא חוץ ממני? בכל אופן - הבחורה מאז, שלא זכתה, עדיין חרוטה קצת בראשי. מצד שני - יכול להיות שגם מה שראיתי לפני כמה ימים ישאר חרוט בראשי...

אניווי - אז באתי לומר שלום, כמו שהבטחתי פעם, ואיכשהו - הפעם התחושה היא כאילו זה שלום סופי.
אבל אני לא באמת מאמין שלא ארגיש אחרת בעתיד. בטח עוד אשוב.
מכל מקום - בואו נעשה את זה דרמטי - שלום סופי!
(אחרת תשתעממו...
😉



*ולזה אולי עוד אחזור