להיות השמש

חמישה חודשים וחצי לפרידה, חודשיים וחצי לגירושין ואני לא מדברת כאן בבלוג שלי על המיניות שלי.

הסיבה שקל לי לחשוב עליה היא כדי לא לפגוע בגרוש שלי.

הסיבה האמיתית שאני לא כותבת היא כי אם אכתוב זה יספק עבורו סיפורים עסיסיים שבזמנו הייתי מספרת לו, הם יזנו את היצר המזוכיסטי שלו ואני יודעת שהוא יאונן עליי.

זה יפעיל את היצר הסדיסטי שלי שיתעורר לסחרור מטורף וכך ניכנס לסשן אחת עם השניה מבלי שבאמת רצינו, ללא שליטה או אחיזה במציאות, ללא החזקה, ללא מילת ביטחון וללא יכולת לצאת מהלופ הזה.

אני לא רוצה בזה יותר.

אני רוצה להשתחרר ולשחרר באהבה, להכיר בזה שהמקום הזה מת עבורי ועבורו ולהמשך הלאה כל אחת בדרכה.

מזג האוויר המושלם יותר את הבקרים האלו החביבים עליי במיוחד

לפני כשבוע וחצי התחלתי משרה חדשה שדי נהנתי ממנה אך כמה יומיים אחרי שהתחלתי אותה הגיעה מנהלת חדשה ופיטרה את כל הצוות הקיים וביום ראשון צפוי להגיע צוות חדש.

אתמול עם ההודעה הייתי עדיין בהלם מהמהלך הדורסני אבל עכשיו אחרי שלב הדמעות יש את ההתמודדות עם המצב שעוד תקופה מאתגרת בפתח, הרבה בילבול (ולא בולבול…) וכמה שאלות גדולות של מה הכיוון האלה.

אני מרגישה את היציבות שלי מתערערת וזה מפחיד וגם החרדות מתגנבות להן.

זה מצב מרוכב ועוד יותר מורכב לעבור אותו לבד.

ומצד שני אני יודעת שאצליח ואגיע למקום טוב אפילו שכרגע הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים.

בנתיים grengo מצייר אותי נהדר ❤️

אני מתגעגעת לאהבה

אני מתגעגעת לתחושה שאני חושבת על מושא האהבה וזה עושה לי נעים בלב.

אני מתגעגעת למגע אוהב, לחיבוקים, נשיקות מלאות משמעות, לילות שנרדמים בחיבוק ובוקר של התכרבלות.

אני זוכרת כמה התחושה הזאת נעימה. 

אני מודעת לסיכונים הרי לא תמיד אפשר להרגיש בטוח שהולכים על הצוק.

אולי זה יהיה מסוכן אבל שווה את זה גם אם מחר ישבר לי הלב,

זהו המחיר של רגש.

ואני מוכנה לקחת את הסיכון הזה.

נראה לי שכל מה שבא לי זה חיבוק ולהמשיך הלאה 

לפני שנה וחצי קיבלתי את השיעור הכי חשוב שלמדתי על פרידות, נאלצתי להרדים את הכלב שלי

במשך תקופה סירבתי להשלים עם העובדה שצריך לעשות את זה ונלחמתי כדי לתת לו עוד זמן אבל בשלב מסוים המציאות מכה בפרצוף וכבר אי אפשר היה לקנות עוד זמן.

בפעם האחרונה שהיינו ביחד לקחתי הרבה אוויר והבנתי מה הולך להיות, אני חושבת שמי שלא עבר דבר דומה לא יכול להבין את הכאב. לפחות חודש שלם בכיתי בלי סוף.

הפרידה ממנו גרמה לי לעשות את פרידה נוספת מהחברה ממנה קיבלתי אותו שנכון לכתיבת הטקסט הזה עברו 15 שנים.

עד לפני חמישה חודשים לא חשבתי שאני אתגרש, לא חשבתי שניפרד, האמנתי בכל ליבי שלנצח נחיה ביחד כי על אהבה כזאת לא מוותרים.

נלחמתי ולחמתי כמו שאני יודעת (ואני יודעת) ולא ויתרתי לרגע אחד עד שנפלה ההחלטה.

וכנראה שעדיין למרות הזמן שעובר ללב יש קצב משלו להחלים, להתאושש והדמעות עדיין ימשיכו לצאת.

זה באמת לא משנה מי קיבל או לקח לעצמו הבור בלב עדיין שם ושום דבר חומרי לא באמת יכול לסגור אותו.

מתחילות בפוזיציה הזו…

לפני כמה שנים שעוד גרתי עם ונוס בפלורנטין בוקר אחד שאני יוצאת לעבודה עמוסה בשקיות למכבסה אני פוגשת את קורין אלאל ואני רואה שהיא מסתבכת עם איתור המקום ובשיחה ערה עם מישהו בטלפון ואני מניחה הכל ואומרת לה שאראה לה לאן היא צריכה כי ידעתי שהיא צפויה להגיע להקלטה אבל לא חשבתי שככה ניפגש והיא מנתקת את השיחה ואמרת שיש כאן בחורה חמודה שעוזרת לה, אני מלווה אותה ל״קן הציפורים״ ואנחנו קצת מקשקשות.

יותר מאוחר ונוס משמיע לי את אחד הביצועים היפים ששמעתי ל״אין לי ארץ אחרת״

ואם זאת אני רוצה לפרסם את השיר ״לחיות״ כדי לזכור לעשות זאת וגם כי הוא החביב עליי.

אני מתגעגעת לכתוב על עצמי

בצורה משוחררת כמו שאיפיין את הבלוג פעם

על אחד החלקים המשמעותיים בחיי

על הרצונות, החוויות, הריגושים, העונג   

על סימון המטרות ולא פחות הדרך להגשמתן

על החומות שמתחילות לרדת

המחסומים שמתפוגגים 

על הביטחון שנבנה שאפשר להרגיש אחרת ממה שחשבתי 

על מה שעושה לי נעים 

על האינטימיות

ובעיקר על המיניות שלי

ועולה על הדרסקוד 🥰