להיות השמש

סבתא שלי בת 88 היום ואני רוצה לספר לה על הגירושין, למרות שאמא שלי ביקשה שלא בטענה שזה יצער אותה אבל אני חושבת שהיא צריכה לדעת את האמת. אבל שנפגשנו לא הצלחתי להוציא את המילים מפה ורק הדמעות יצאו והמשפט שאני עוברת תקופה מאד קשה כרגע.

אני חושבת שאני לא מצליחה להגיד לה כי מידי פעם מרחפת מעליי העננה של תחושת הכישלון שלא הצלחתי לשמור על הקשר, על הזוגיות, על חיי הנישואין, על המשפחה שאני יצרתי לעצמי.

המחשבה שאנשים עם מערכות יחסים הרבה פחות טובות מצליחים ואני לא.

ומהמקום הזה מגיעה המחשבה שלא התאמצתי מספיק ואם רק הייתי נותנת מעצמי עוד זה היה מצליח ועוד קצת יותר ודברים היו מסתדרים.

אבל צריך להודות שזאת לא האמת, והאמת היא שנלחמתי כמו לביאה, שיניתי הרגלים מקובעים, הפכתי עולמות עשיתי הכל אבל ממש הכל כדי שזה יצליח, שזה יעבוד.

לא חשבתי לרגע אחד על המחירים ששילמתי בדרך העיקר להגיע למטרה שכל הזמן בורחת ממני.

ובשלב מסיום מגיעה התובנה שעם כל העצב, הכאב, התחושות הקשות צריך להגיד די. 

אני כן יודעת שהצלחתי לשמור על האהבה וכל מה שבא עם זה שזה האכפתיות, הדאגה, הפרגון, הערבות ההדדית אחת לשניה, האופטימיות והחברות. ואלו ערכים שלא פחות חשובים מחיי הנישואין.

שהייתי רווקה הייתה לי מנה שהייתי מכינה אותה די בקביעות והיא ״אורז שמח״ שזה בגדול אורז עם כל מיני ירקות שיש בבית, אפילו אחת המסעדות שעבדתי בהן אימצה את השם.

מאז שדרגתי את יכולת הבישול שלי והאוכל הרבה יותר מוקפד, בריא ומאוזן אבל בשבועות האחרונים מאז הליך הגירושין אני עוד מחפשת את עצמי בתוך כל השינויים האלו.

מה הכמויות שאני צריכה, מה אני אוהבת, על מה אפשר לוותר, מה להקפיא, מה להפשיר וכו׳

אני חושבת שאני מלמדת את עצמי די טוב אבל לפעמים גם לי יש חולשות וכמה שזה מטופש זה עדיין מרגיש כמו משהו שלא מובן מאילו שאפשר לעשות.

אני מרגישה הצלחה גדולה שלמרות כל התקופה הקשוחה שאני עוברת, למרות המצב המחורבן במדינה. אני חוזרת לאירגון וסידור החיים שלי כפי שהייתי רוצה.

אני בוחרת לבחון את עצמי במקומות האלו של לתת ולקבל.

כרגע אני בוודאות במקום שיותר צריך לקבל מאשר לתת.

אני מרגישה שהמאגרים שלי התרקנו כמעט לחלוטין וזה לא נכון עבורי לתת מהמקום הזה כל עוד לא אדאג שיתמלאו. מצב כזה יגרום לי לגמור את מעט האנרגיה שעוד יש בהם ואז להרים את עצמי משם יהיה עוד יותר קשה.

זאת תחושה מעניינת כי למרות שאני אדם זוגי, אני בוחרת בצורה מודעת פחות להעניק כרגע עד שארגיש אחרת.

והכי חשוב כרגע אני מעניקה לאדם החשוב ביותר שזאת אני.

אני מרגישה שאני על סף קריסה. 

אני בוכה בלי סוף, כמעט כל היום.

יש לי מעט מאוד סבלנות.

אני אמוציונלית ומוצפת בטירוף.

זאת תקופה כל כך קשה, מורכבת ומאד מאתגרת. 

אני מרגישה שאני צריכה עזרה אבל אני אפילו לא יודעת במה.

אולי בעיקר שלוק רציני של מיץ אומץ כדי להכות חזק בברזל.

אני חושבת על המוזיקה הנהדרת שיצא לי לגלות בשנים האחרונות וכמה הטעם שלי התפתח והשתנה ואיזה מזל שיש לי את השירים שמלווים אותי עכשיו בתקופה כל כך כואבת שלא מצליח לעבור יום אחד ללא דמעות.

המוזיקה תמיד הייתה עבורי אמצעי לוויסת ומשהו שהיום עבורי הוא אוויר לנשימה, אני יודעת שללא המוזיקה הייתי מרגישה אבודה לגמרי.

לפני כמה חודשים הגעתי לפודקאסט מעניין על פרידה, בזמנו נבהלתי ואמרתי לעצמי שמה זה קשור אליי ולא המשכתי להקשיב.

מאז הפרידה ועד היום כבר הקשבתי לו שלוש פעמים ובכלל אני עושה עם עצמי עבודה משמעותית ומכניסה את עצמי למסלול שבו אני רוצה להתקדם גם אם לא בא לי בעיקר כי אין אף אחד שיעשה זאת עבורי.

כמה תובנות שעולות לי לאחרונה בעקבות הפרידה.

- אולי קלישאתי אבל מודעות, מודעות ומודעות, ברגע שאני מכניסה את המודעות למערך החשיבה שלי אני מרגישה שדברים נראים אחרת לגמרי. בעיקר יש בי יותר הבנה, קבלה והחלטות טובות יותר.

- פרידה היא מוות, היא מוות של מי שהייתי בתוך הזוגיות, מוות של החלומות, השאיפות, התקוות והסיפורים שסיפרתי לעצמי והמחשבה שכמה קשה לנו כחברה להתמודד עם מוות, אנחנו לא יודעים לעקל מוות. מוות זה כואב וזה דבר טבעי.

ואם זאת תהיה גם לידה מחדש שלי, של מערכות יחסים וקשרים אחרים.

- המחשבה על פרידה יוצרת איזשהי בהלה גדולה שזה פיספוס גדול של זוגיות שחייבת להימשך, לא יכול להיות שאני אהיה גרושה עם האהבה העצומה שיש לי בקשר.

וגורמת לנו להאחז בתסריט מסוים של איך אמורה להיראות הזוגיות שלנו, המיניות שלנו, ולא לתת למה שחי באמת להיות.

- זוגיות היא כאן לא באמת כמשהו שימשיך לנצח, תמיד תהיה פרידה. הפרידה יכולה להיות שנזדקן ביחד ואחד מאיתנו ימות לפני השני.

- רק אהבה ענקית ככל שתהיה זה לא בהכרח מספיק.

- מאד ייתכן שמכאן והלאה ההתפחות שלנו תהיה לחוד.

- זוגיות ומערכות יחסים זה אחד הדברים הכי מלמדים שיש בחיים.

- יכול להיות שזה לא נכון שנמשיך לעבוד על זוגיות שזמנה להסתיים, ונכון יהיה לסיים אותה באהבה, חברות והערכה.

- קיבלתי ונתתי המון מתנות במהלך הקשר וגם עכשיו בפרידה קיבלתי את עצמי מחדש כמתנה.

הלילה התעוררתי מסיוט שאני מדברת עם רופא כנראה במיון והוא אומר שאני צריכה לעבור ניתוח לב ואני בשוק כי הבדיקות שלי כבר הרבה זמן מאוזנות ואני מתעצבנת שמלא זמן לא מאפשרים לי לעבור את הבדיקות ואפשר היה למנוע את המצב הזה. 

אני זוכרת את תחושת הלחץ כי איך אוכל לעבור מצב כזה שאני לבד וההורים שלי לא יהיו אלה שאוכל לסמוך עליהם שאפילו יבואו לבקר אותי ולא יתנו לי להינמק בבית החולים עד שלא אצעק עליהם להתעורר ולבוא לדאוג לי וגם אז אצטרך להמשיך להתעקש איתם.

ואולי החלום הוא התמודדות של המציאות עם המצב הקיים בו אני נמצאת, הניתוח בלב הוא הטיפול בלב השבור שלי וההתמודדות מול ההורים שלי היא האנרגיה הנדרשת כדי להתמודד.

פלוס הסשן לסופ״ש,

כי השולחן צריך חיזוק

ומה שלא עובר בתמונה זה הריח של התבשיל עוף וכל מיני

והאלבום הנהדר של Mils Davis Bitches Brew 

פעם ראשונה שאני הולכת לישון לבד בדירה הזו אחרי 6 שנים בהן אני גרה כאן.

אף פעם לא ישנתי כאן לבד, בכלל שאני חושבת על הלילות בהם לא ישנו ביחד והם מעטים.

מתוך כ 4000 לילות לדעתי כ 10 לילות בלבד שלא ישנו ביחד, מתוכם זה כולל אישפוז שלי, אישפוז שלו, נסיעות מהעבודה שלי ולילה אחד שנסעתי לתמוך באחותי.

תמיד ישנו ביחד, גם בטוב וגם ברע, שכעסנו, שרבנו, שאהבנו (טוב על מי אני עובדת גם עכשיו אנחנו אוהבות), שהוא היה קורע אותי מצחוק ואז אומר שאני עושה לו סטרס.

בכלל שאני חושבת על עצמי לבד כאן וזה גם משהו שקרה לעיתים ממש רחוקות, התחושה מוזרה, שונה, זרה ומסקרנת.

סיפרתי לאיש המשקאות שאני הולכת לעבור את הלילה הראשון שלי בבית לבד והוא צייד אותי כראוי ואמר שמאד עצוב לו מהסיפור הזה, זה מדהים אותי לדעת בכמה אנשים התחברו לסיפור של חיי האהבה שלי.

אחרי שחזרנו מהפגישה עם המגשרת שהייתה טובה וחיובית, הורדתי את ונוס בבית והלכתי להחזיר את הרכב לחניה.

בדרך הרגשתי את היכולת לשחרר את כל הרגשות ולתת לתחושות להציף אותי, הכל מאד כואב, פצוע, שבור ומרוסק.

עוד לא עבר יום אחד ללא בכי, בכל יום אני בוכה וכמה פעמים ביום.

בדרך חזרה דיווחתי לעצמי שאני רעבה ולמרות ההקפדה על תפריט מאוזן, לאחר מחשבה על מה לאכול החלטתי לפרגן לעצמי בהמבורגר מהמקום השווה, כבר יצא לי לאכול שם עשרות פעמים אבל אף פעם זה לא היה לבד.

הזמנתי את מבוקשי וכאשר ההזמנה הגיעה ישבתי והתענגתי שמתי לב שלא נגעתי בטלפון בכל אותו הזמן.

פשוט הזמן שלי לבד, זה היה קצת זר, שונה ובעיקר אחר.

שאולי היום אצליח לא לבכות, אז חשבתי.

אני מקווה שכאב בחזה זה חרדה וסטרס ולא משהו מעבר לזה.

אתמול שזה התחיל וקצת נלחצתי שיתפתי את ונוס בכך ובזכות טיפולו על ידי הדרכת נשימות משותפת, דאגה לסיפוק נוזלים ומקלחת קצת הצלחתי להרגיש טוב יותר.

בדקתי את התסמינים להתקף לב אצל נשים, מעניין לדעת שבמשך שנים בדקו וחקרו בעיקר את התסמינים אצל גברים ולא אצל נשים, כך שפחות יש מודעות לזה אך עדיין זה קטלני לא פחות.

אבל דיברתי עם הפרופ׳ שעבדתי איתו לפני כמה שנים וכפי הנראה שזה סטרס ולא מעבר לזה.

בכל מקרה יש לי פגישה עם הרופא שלנו השבוע ומעניין אם יש לו משהו ללב שבור. 💔