דברים בעלמא

"ויכולו השמים והארץ" קידש רחמים על היין בקול רועד "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ושבתי בבית ה לאורך ימים"
סיים רחמים את הקידוש "עכשיו לשתות קצת" מאשה, אנדריי ונטאשה נראו נבוכים אך שתו מן הכוס של הקידוש.
"נראה ממש מגרה האוכל שהכנתם" אמר אנדריי "שתדע כמה שאני מסיע חסידים, אף פעם לא עשיתי קידוש"
"זה נורא נחמד נאכל, נדבר, נצחק לא חיים רק בשביל לעבוד" עקצה מאשה הבת את אביה
"את יודעת איך אני אוהב שגדלת, ככה את כבר לא מציקה לנו בבית" השיב לה אביה
"אפשר גם לא לריב" יעצה מריומה "עכשיו אני מבינה את רוח הקרב של בתך"
"אתם יודעים" אמר אנדריי כממתיק סוד, לאחר שסיימו לאכול ככזית לחם.
"אומרים שעוד מעט תהיה מלחמה גדולה עם רוסיה"
"למה אתם כל הזמן רבים אתם ניראים לי עם אחד" שאלה מריומה
"גם אתם והערבים בערך אותו עם. ובכל זאת, אין אצלכם שקט" השיבה מאשה בהתגרות.
"זה לא דומה, אצלנו הערבים באזור, לא יכולים לסבול שהיהודים חזקים. כל ההיסטוריה היינו הילד המסכן שכולם נתנו לו מכות. עד שהוא קצת התאמן, קצת השיג חברים, והנה אנחנו יותר טובים ממכם" השיבה מריומה.
"האמת היא שרוסיה קצת צודקת" ניסה אנדריי להשיב את השיחה למסלולה "היא נתנה שטחים לאוקרינה כשכולנו הינו תחת השלטון במוסקבה, עכשיו פוטין רוצה הכל חזרה"
"זה יותר מסובך מזה" אמרה מאשה בתרעומת על אביה "הוא רוצה שאנחנו נהיה הוואסלים שלו"
"אז לא נוכל לחזור לאומן?" שאל רחמים כי קצת כאב לו שעוד שבוע יחזור לארץ
"הלוואי והיו מסכימים ליהודים לעלות את הקבר של רבי נחמן לארץ ישראל". השיבה מריומה
"עד שנה הבאה זה יסתדר, אני מניחה" הצטרפה גם נטאשה לשיחה "עם ממשלה מושחתת כמו שיש לנו, וצבא אדיר שיש למאמא רוסיה, לא נוכל לעמוד הרבה זמן עצמאיים"
"זה קצת עצוב" סיכם רחמים בצער
"אם תרצו, תבאו לבקר בארץ הרי יש לכם שורשים יהודיים" הציע
"אם תהיה מלחמה אני נשארת פה לעזור במה שיצטרכו" אמרה מאשה ברוח לחימה של הדור הצעיר שלא הכיר את רוסיה הסוביטית
"עזבי אותך ממלחמות, זה רק אינטרסים של בעלי הון שמרווחים על חשבון האזרחים הקטנים, והכל בשם פטריוטיזם" אמר לה אנדריי "אני מייעץ לך בתור אבא כשתבוא מלחמה תעשי חופשה בארץ ישראל, ממילא נראה לי שהתאהבת ברחמים" הטיל אנדריי פצצה לאויר.
"מה זאת אומרת התאהבה ברחמים??"
שאלה מריומה שלא שמה לב בכלל לאיזה קשר מיוחד שהתפתח בניהם.
"בבקשה רחמים תגיד לי שהוא צוחק" פנתה אליו ישירות בעברית.
"הוא צוחק, הוא כמעט ולא נמצא פה" השיב לה רחמים באנגלית כדי שיוכל לתאם גרסאות עם מאשה.
"בגלל שאני לא נמצא הרבה אני חש את המבטים בין שניכם, אבל לא משנה" אמר אנדריי
"זה מאוד משנה" התכעסה מריומה "אני בחיים לא חשבתי שתעשו לי דבר כזה, אתם לא מאותו עם, זה רק יגרום לכם למפח נפש. ואני אומרת את זה מנסיון"
"אני לא יודעת על מה אבא שלי מדבר" התגוננה מאשה "הוא סתם אוהב להלחיץ"
"זה דווקא יכול להיות נחמד" ניסה אנדריי לצאת בסדר מהסיפור.
"לא נחמד, ולא נעליים. ברגע שידעו שהבת שלך יוצאת עם יהודי, הלכה לך הפרנסה פה באומן"
אנדריי שהפרנסה הייתה כל עולמו, הביט על מאשה ורחמים כאומר לעצמו האם הזיתי את התובנה הזו או שעליתי על משהו

--------------

מריומה החליטה בליבה שתניח לדברים כלפי חוץ. אך בתוך תוכה דברים החלו להתיישב, זה מסביר לה הרבה מההתנהגות של רחמים. ואבא של מאשה בטח מכיר אותה ולא יזרוק משפטים סתם.

משסיימו את הסעודה, ההורים של מאשה חזרו לדירתם. ורק רחמים, מריומה, מאשה והאווירה הכבדה נשארו בבית.
בדממה כל אחד לקח את צלחתו ושטף.
"אולי נצא לטיול קצר?" שאלה מאשה בתקווה להקליל את האווירה.
"אין לי כוח לצאת" פסקה מריומה "אבל תצאו שניכם, אולי אני קצת מיושנת ואני לא מעודכנת. תצאו תבלו, אני לא אחליט בשבילכם איך לחיות. אתם ילדים גדולים"
"אני חושבת שכשאת יוצאת עם מישהו את צריכה לראות את האני האמיתי שלו. ולא לפסול בגלל שהוא מעם אחר או דברים לא רלוונטים" התגוננה מאשה
"זה נושא מסובך, הלוואי וזה היה פשוט כמו שאת מתארת. האדם לא חיי לעצמו הוא חיי בקהילה וצריך לעשות דברים שמקובלים בחברה שלו. אבל אם אני מפריעה לכם להיות יחד אז אל"
"את אומרת שלא מפריע לך שנצא?" שאלה מאשה בהקלה
"לא אשקר רציתי כלה יהודיה לרחמים. לכן יצאתי איתו לאומן. אבל זו החלטה שלו. אני לא אימא שלו"
"זו הקלה לשמוע את דעתך, אני מאוד מכבדת אותך, ואת דעתך. והיה חשוב לי לשמוע מה דעתך על המערכת יחסים שקרתה לנו" נשמה מאשה לרווחה
"אז אתם יוצאים, נכון?" שאלה מריומה בקול קשוח את רחמים
רחמים הבין שבמצב העניינים שנוצר הוא לא יוכל להחזיק בשקר שלו. הודה בחצי פה שזה נכון.
"אני מצידי הסתרתי את זה מפניך לא בגלל שאני לא ישראלית" הוסיפה מאשה "אני השולטת שלו ואני לא רוצה שיקרה לו משהו רע. גם ככה קשה לקבל את זה שאנחנו יוצאים"
"מה זאת אומרת שולטת שלו?" שאלה מריומה בהתעניינות.
"זה אומר שאני מחליטה בשבילו מה נכון לו לעשות ומה לא"
"אבל הוא ילד גדול, הוא לא באמת צריך אותך כדי שתחליטי בשבילו מה הוא צריך לעשות. אני טועה?"
"נכון, אבל אולי זה יושב על חסכים שלנו. כי אנחנו כן נהנים מהדרך הזו"
"אם אני הייתי שולטת שלו הייתי נותנת לו שתי סטירות. ושלא יצא איתך" מיהרה מריומה להוציא את שעל ליבה.
"זה לא עובד ככה" חייכה מאשה "אני שולטת בו כי זה מדליק אותנו מינית"
"ואם כבר התרגלתם, וזה לא מדליק אותו מה שאת מצווה עליו לעשות. אז הוא כבר לא יקשיב לך יותר? וכבר לא תיקראי השולטת שלו?" הקשתה מריומה.
"מסתבר שאני צריכה להרגיל אותו לסגוד לי כל הזמן, זו עבודה קשה. אבל כן, אם זה לא ידליק אותו אז ברור לי שהוא לא חייב להקשיב לי. ואז ניפרד או שנשנה את הקשר"
"בהרגשה שלי זה קשר מזדמן ולכן זה מדליק את שניכם, חבל לכם לדפוק את החיים, רק בגלל הרגשה שתחזיק תקופה קצרה" סיכמה מריומה
"אם זה יהיה ה-דבר ה-אסור זה דווקא יכול לחזק את הקשר" השמיע רחמים לראשונה את קולו.
"לא זוכרת שמאשה הרשתה לך לדבר" עקצה מריומה את רחמים.
"אבל שתדעו לכם שאתם מכריחים אותי לקבל אתכם בשם השוויון. לקשר שהוא לא שוויוני ולא לפי התורה, ואת האמת שזה קשה לי, תנו לי זמן לעכל את זה"
מריומה הלכה לה לחדרה, ורק מאשה ורחמים נשארו בסלון.
היא התקרבה אליו בהססנות.
"נו איך זה היה בשבילך לצאת מהארון?"
"זו הרגשה מפחידה, ועדיין לא באמת יצאנו מהארון"
"זה בסדר מתוק שלי, אני שומרת עליך"
אמרה מאשה וחיבקה את רחמים.
"תודה מלכתי" לחש רחמים ובפעם הראשונה חש את החופש להשתחוות בחופשיות.
"יופי, אני שמחה שאתה מרגיש טוב לרדת למקומך הטבעי"
"כן מלכתי, זה מרגיש לי כל כך מאושר, הלוואי ונצרוב את ההרגשה הזו לעולמים"
"תודה מתוק, אתה יכול לנשק לי את הכף רגל, קח את הזמן"
רחמים שהרגיש בפסגה על אף היותו ברצפה, החל לנשק ולהתנות אהבים עם כף רגלה המושלמת של מאשה.
"זה בסדר מתוק קח את הזמן אני לא הולכת לשום מקום" אמרה מאשה במתיקות.

"טוב, מספיק להיום חמוד שלי" אמרה מאשה לרחמים ברוך, אחרי שליקק את כל כפות רגליה מלפנים ומאחור. "אני הולכת לישון"
"לילה טוב מלכתי" רחמים נישק עוד פעם אחת אחרונה את כפות רגליה.
"לילה טוב עבד" רחמים הזדקף לאיטו מנסה להסתיר את העובדה שגם זינו התקשה.
ומריומה שומעת את הכל מבעד לדלת ולא יודעת את נפשה מצער. היא הרגישה חוסר אמון באנושות, כאילו תקעו לה סכין בגב. אך היא שתקה מנסה להבין מה בעצם מפריע לה בכל ההתנהלות הזו של רחמים.
הדבר הראשון שמפריע לה, זה שהסתירו ממנה כזה דבר. אבל על כבודה היא כבר שעה מנסה למחול.
הדבר השני שמציק לה, שרחמים יוצא עם לא יהודייה. אבל היא לא אימא שלו אז מה היא מטיפה לו מוסר.
אז מה בעצם מציק לה?
אולי הסוג קשר הזה שלהם?
אז זה דוחה אותה קצת, והיא לא חייבת להסתובב איתם אבל שייהנו. היא כבר הזהירה את רחמים שזה יגמר באסון.
כן, היא הגיעה להחלטה אני יעזוב אותם שילכו ויהנו אני את נפשי אציל ברגע שאספר לראש הישיבה שלו. ושישברו את הראש יחדיו.
וכך בלב שקט הלכה גם מריומה לישון

"אח. זה כואב מידי" מריומה התעוררה כששמעה את רחמים מחניק זעקה.
'לעאזאזל הקירות פה דקים מידי' חשבה מריומה לעצמה. וחשה לעבר חדרו של רחמים כדי שתקלוט בזווית עינייה את מאשה סוטרת שוב לרחמים שהיה שכוב על המיטה.
"היי בוקר טוב גברת מריומה" אמרה מאשה בקול נבוך כשקלטה בפתח הדלת את מריומה."זה בסדר, אני הענשתי אותו עכשיו על שלא הביא לי קפה בבוקר"
"אויש, בגלל זה קמתי?!" אמרה מריומה וסגרה את הדלת. משאירה אותם להתפדח קלות.
"זה בסדר, מאשה" ניסה רחמים להשיב את רוחה. "עכשיו כשהיא יודעת, אני מוכן לקבל עונש גם לפניה"
"זה לא בסדר, אני רואה בפנים שלה שהיא כבר לא סובלת אותי" השיבה מאשה.
"אל תדברי שטויות" קם רחמים ממיטתו ונשק לכפות ידיה. "את התנהגת טוב מאוד, הייתי צריך לקום, סליחה שאני גורם לך להרגיש לא בנוח"
מאשה מצידה ליטפה בחזרה את פניו ברישול. "יופי מתוק" אמרה בפיזור דעת.
"שאכין לך קפה?" שאל רחמים, בנסותו לקבל את תשומת ליבה שוב.
"טוב, לך תכין קפה ותחזור לחדר"
רחמים רץ למטבח כדי לבצע את אשר פקדה עליו.
מספיק זמן כדי לראות את מריומה מתכוננת ליציאה.
"לאיפה את הולכת?" שאל רחמים את מריומה
"לתפילת שחרית, אתה בא?"
"לא" השיב "אני כבר אתפלל בבית"
"טוב"
"להתראות" אמר רחמים ואץ עם הקפה שוב לחדרו.

"שמתי לב שדיברת איתה" אמרה מאשה לרחמים.
"כן היא יוצאת להתפלל" השיב
"ולמה אתה נשאר פה ולא הולך איתה?"
"כי אני רוצה לבלות איתך, זה לא באמת חשוב התפילה הזו" שיקר לה רחמים
"זה כיון לא טוב, אני אומרת לך. היא כועסת עלינו" הזהירה אותו מאשה
"בסדר שתשתה וודקה, יעבור לה. הרי שמעת אותה אתמול היא אמרה שכל אחד יעשה מה שהוא מבין, אז אני מבין, שבא לי להישאר פה" השיב רחמים בתרעומת.
"אני לא מוכנה לזה, אם אתה רוצה להיות שלי אתה חייב להקשיב גם למריומה. לך מיד להתפלל"
"אבל אני לא רוצה" התבכיין רחמים
טראח, רחמים קיבל כזו סתירה שחשב שאיבד איזה שן.
"מה אמרת?" שאלה מאשה עם עיניים בוהקות מזעם.
"אני..אני אלך עכשיו, סליחה" רחמים קם המום כולו ויצא עם הטלית מהבית.

"מה בסוף שינה את דעתך?" שאלה מריומה את רחמים כשחזרו מהתפילה.
"את לא תאמיני, אבל מאשה ממש הכריחה אותי ללכת להתפלל" השיב רחמים בהתפעלות.
"זה הקטע, אתה מבין?! אתה כבר לא חושב לבד, רק מה שמאשה רוצה. אתה מבין?! זה לא ילך לנו יחד. אני חשבתי על זה בלילה, ואיך שיוצאת השבת אני חוזרת לארץ"

מאשה הייתה בטוחה שהיא תשתגע מכל הזמן שחיכתה. כנראה שרחמים מאוהב בה והיא לא פיללה לכזו סוג של התמסרות. "נו. איך היה בבית כנסת?" שאלה מאשה את מריומה ורחמים ברגע שנכנסו לבית. פניו של רחמים היו חיוורות כסיד. "היא רוצה לעזוב כבר היום בלילה" אמר רחמים בעצב.
"למה?" הקשתה מאשה.
"את האמת זה גדול עליי, לא פיללתי שזה מה שיקרה בנייכם" השיבה מריומה
"יש משהו שאוכל לעשות כדי שתישארי?" שאלה מאשה כמעט בתחינה.
"לא, אני מיציתי את החופשה הזו. אני עוזבת גם אם תיפרדו" השיבה מריומה בלי להתרגש.
"אה. אני זו שדפקה לך את החופשה? כל היום את מאשימה אותי. אם לא במילים אז במבטים. את רוצה ללכת תלכי" אמרה לה מאשה בכעס. "אם זה הדיבור אני גם יודעת לעשות דווקא" מאשה סיימה לדבר ואחזה בידו של רחמים ולקחה אותו לחדרה.
"היא ממש מעצבנת אותי אני כבר לא יכולה להכיל את זה" מאשה הייתה כל כך כועסת, כך שרחמים חש שעוד מעט תחטוף שבץ. "זה לא אשמתך, ככה היא תמיד. את לא תוכלי לשכנע אותה אחרת"
"אני חייבת להירגע, תסכים לעזור לי בזה?" שאלה מאשה בקוצר רוח.
"בטח מה שתרצי" ענה רחמים
"יופי, אני הולכת להביא כמה דברים. בנתיים תוריד בגדים" רחמים הוריד לאט את הבגדים וחיכה לבד בחדר עד שמאשה תחזור. הוא קצת חש לא בנוח לעמוד כך באמצע החדר ערום כביום היולדו אך תוך כמה דקות מאשה חזרה עם בקבוק וודקה ביד אחת, וביד השניה כמה חבלים.
"איך אתה מרגיש?" שאלה ובנתיים הדליקה מוזיקת רוק כבד על פול ווליום
"אני בסדר"
"אז ככה אני רוצה שתבחר מילה ברגע שיכאב לך נורא, ככה שתרגיש שלא תוכל לעמוד בזה" אמרה וצבטה בפיטמותיו "כואב?" רחמים הנהן בראשו
"אתה יכול להחזיק עוד מעמד?" רחמים שוב הנהן לכן
"ועכשיו?" צבטה בו בציפורניה בלי רחמים, רחמים כל כך רצה שתמשיך, אך חשש שאם תמשיך יתלשו פטמותיו "לא זה כואב לי מידי"
"יופי אז תבחר מילה שתייצג כאב כזה. מה בחרת?"
"שניצל"
"יופי, עכשיו אקשור אותך שלא תזוז לי בזמן שאצליף בך, בסדר?" שאלה מאשה בקול סמכותי וקצת קר
"כן, מלכתי תמיד לרשותך"
היה זה פרץ חייתיות שפתאום יצא ממאשה היא חבטה ברחמים בלי הפסקה. האמת שזה לא כזה כאב כמו שחשב בהתחלה. אולי ההרגשה שמועיל לה לתעל את רגשותיה, הרגיעו אותו.
"אתה בסדר?"
"כן, זה פחות כואב עם החגורה, אם תרצי, אני מוכן לספוג למענך קצת יותר חזק" השיב רחמים בחשש מה.
מאשה לקחה הפסקה ולגמה מבקבוק הוודקה האמת שהיא קצת נרגעה. היא כיבתה את המוזיקה. ותכננה לעבור שלב, לעבד קשה העורף שלה. אך לפתע היא שמעה קול בכי חרישי.
"אתה בסדר?"
"כן, את יודעת.." השיב רחמים מתכונן לשלב הבא.
"ששש.. חשבתי ששמעתי בכי"
"אם אני לא בוכה, אז מי יבכה?"
"לא, זה מריומה שבוכה"
ומאשה הדליקה שוב את המוזיקה, והמשיכה לשלב הבא

אני אסדר את ביתך, ובתמורה תסדרי את יומי

ובלילות. נפשי מיחלה
שתזרקי לי איזו מילה
כי בסוף שנינו מייחלים
להיות הכי טובים

לי אין פנים לדרוש מהחיים.
את כל היופי שהם מצעים.
ולך שליטה היא מה?
הרי בטוח שגם היא מסתירה,
איזו נפש פצועה.

אז אולי אסתתר לי באיזו מחילה.
עד שאולי תזרקי לי מילה.

אבל, אולי נתרומם לגודל השעה?
אז במחילה,
לא הפכתי את עורי
הוא מוכן שתחרבבי עליו חברבורות
אבל בתור חבר,
תמיד אשאף בשבילך ליותר,
כי רק את נפשך אני מבקש.

בשנת 75 לפני הספירה נלכדה ספינה רומאית שהיתה בדרכה לרודוס בידי פיראטים.
הרומאים שהיו על הספינה הובאו לאי דרומית לקיליקיה אחד מהנוסעים היה אציל רומאי בן 25, חייל משוחרר שהיה בדרכו למסע עסקים ברודוס.
שמו היה גאיוס יוליוס קיסר. בפני הרומאים הועמדו שתי ברירות, או שימכרו לעבדות, או שישולם כופר תמורתם.

יוליוס קיסר בחר באופציה השניה.

הפיראטים דרשו תמורתו כופר של 20 כיכרות כסף, ואם ממירים את זה לכסף של ימינו מדובר בכ-600 אלף דולר. לפי האגדה יוליוס קיסר צחק מהסכום הנמוך.

ואמר להם 2 דברים:

1.לדרוש 50 כיכרות כסף בעד שיחרורו
2.כשישוחרר הוא יחזור לצלוב אותם.

בסופו של דבר משפחתו של קיסר שחררה אותו תמורת סכום של 50 כיכרות כסף.
ומאחר שבמהלך תקופת שביו נהיה ידיד של הפיראטים.
אז אחרי השחרור כשחזר שוב לאי ותפס את הפיראטים.
קודם חנק אותם, ורק אחרי זה צלב אותם.

כמו שהבטיח שיעשה

יש מסלול באורך 40 ק"מ ומשתי קצתיו רוכבי אופנים שכל אחד נוסע לכיוון השני במהירות 20 קמ"ש. הם מתמסרים בכדור בניהם במהירות קבועה של 30 קמ"ש. עד שהרוכבים נפגשים. מה המרחק שהכדור כיסה?

זו שאלה לוגית

איינשטיין כתב את החידה וטען שרק 2 אחוזים מכל העולם מסוגלים לפתור את החידה

ישנם 5 בתים בצבעים שונים
בכל בית יש מישהו בעל לאום שונה
כל אחד מהדיירים שותה סוג משקה אחד בלבד, מעשן סוג סיגריות אחד בלבד ומגדל סוג אחד של בע"ח בלבד!

אין דיירים שמחזיקים את אותה חיה או שותים את אותו משקה או מעשנים את אותו סוג סיגריות.

השאלה היא: מי מאנשים מחזיק דגים?

רמזים:
1. הבריטי גר בבית האדום
2. הדני שותה תה
3. השוודי מגדל כלבים
4. הבית הירוק נמצא משמאל לבית הלבן
5. הדייר בבית הירוק שותה קפה
6. האיש שמעשן "פול-מל" מגדל ציפורים
7. הדייר בבית הצהוב מעשן "דנהיל"
8. הדייר בבית האמצעי שותה חלב
9. הנורווגי גר בבית הקיצוני ביותר
10. הדייר שמעשן "בלנד" גר ליד הדייר שמגדל חתולים 11. הדייר שמגדל סוסים גר ליד זה שמעשן "דנהיל"
12. הדייר שמעשן "בלו-מסטר" שותה בירה
13. הגרמני מעשן "פרינס"
14. הנורווגי גר צמוד לבית הכחול
15. לדייר שמעשן "בלנד" יש שכן ששותה מים