בישוב אלטיסטי במרכז הארץ, פסטורלי מאוד, אנו יושבים בחצר הבית של ההורים שלו לאכול ארוחת בוקר בשבת בבוקר. ברקע מתנגן "יש לך שמש" של גלי עטרי, המלנכוליה עולה לי ואני אומרת לו כי "אני חור שחור ולא שמש". ארבעה ימים אחרי הוא נפרד ממני. היו לי רק שני בני זוג אבל הרבה אנשים נפרדו ממני וזה בעיקר כי אף אחד לא רוצה חורים שחורים בחיים שלו, חורים לעומת זאת זה כבר סיפור אחר. מעצם העובדה שאנו בני אדם יש לנו המון בעיות משלנו ואנו לא רוצים את של אחרים וזה מובן. ועדין כל פעם כזו חוררה לי את הלב. אני יודעת כמה קושי אני מכמיסה למקורבים שלי אז אני משתדלת לא לתת לאף אחד להתקרב.
מידי פעם אני נזכרת באחת או אחד שנפרדו ממני ועננה שחורה אופפת אותי. זה מעמיק את הבור הכי עמוק שלי, הצורך שיואהבו אותי, ומעלה את כל מה שרע בי. קמצוץ של חרדה וחמרמורת קשה מהתקף חרדה מהמוות מאתמול בערב הופכים את זה לעצב עמוק מאוד. לפעמים אני חושבת שאני אמות בקרוב רק בגלל שאי אפשר לאהוב אותי.
