מלאכית ביום, לבושה במלבושים צחורים, טהורים כמו החזות שמנסה לשמור.
מחייכת ושומרת את כל האפרוחים.
מאכילה, מטפלת, מניקה, מגוננת.
ובלילה, לובשת את מדי האופל.
צובעת עיניה בשחור, קושרת בחבלים את נתיניה.
הם מסתכלים עליה בהערצה, היא כבר לא אם ולא מלאך.
היא משחקת בהם עד זוב דם,
נהנית מכל זעקת כאב,
מתענגת מכל טיפת דם מלאה בכאב.
ובחלומה לאחר המשחקים,
היא מדמיינת איך בגדיה הצחורים נשטפים בטיפות הדם,
את האפרוחים הקטנים צועקים,רועדים מפחד.
מסבירה להם שגם לה יש צדדים אפלים,
שגם בהם יום אחד יצוצו דחפים שאל להם לסרב.
עליהם למצוא את המקום והזמן המדויק לכל חשק שמוצא את עצמו בלב.
מתעוררת משנתה,
לובשת את מלבושי הטוהר.
בחיוך חם ואימהי, מקבלת את פני האפרוחים...
לא מפסיקה לצפות,
למפגש עם הנתינים.
היום ישחקו במשחק חדש, צוויץ צוויץ.
