Dusia secret

זה היה בדיוק, שנכנסתי אליך לדירה עם הזנב בין הרגליים, ליטרלי, מהתחפושת המתוקה שלי. 

חתולהשחורה עם אוזניים, נכנסת אליך לדירה על עקב קטן, חזיית קשירה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון וחוטיני קטנטן עם זנב פרוותי. 

ואתה מסתכל עליי, ואומר לי להירגע. 

אני כבר רואה אותך מתרגש, מעבירה ליטוף קל ואומרת לך " מיאו".

אתה מסתכל עליי, אומר לי כמה שהתגעגעת וכמה שאתה אוהב.

וכל מה שאני רק רוצה זה שתרים אותי על השיש ותעשה את קסמיך.

הצורה בה אתה נוגע, מעביר את היד ועושה קסמים בזמן שאתה בתוכי עושה לי צמרמורת.

אז עשינו אהבה לרגע, ל- 5 דקות בהן לא התאפקת והופס גמרת.

 ואז אתה קצת עצוב וקצת מתוסכל, 

ונפתחת לה שיחה ארוכה ועצובה עם המון דמעות על כמה שאנחנו נועדנו אך כמה שאנחנו דפוקים ולא מצליחים.

לא מסכימים, כואבים, כועסים והופס הנה שוב נפתח לו המכנס.

חרמנות של כעס, של אהבה, של לב שבור, ואני אומרת לך רגע לעצור.

תן לי קודם לגעת בך, אני משגעת אותך עם עיסוי נעים שעובר על כל מקום בגוף.

והנה, נשפך לו בטעות קצת מהשמן על איבר המין הזקור שלך.

ואני מחייכת, מתרגשת מכמה שאתה מתרגש ממני.

יודעת שהפעם, יש לנו קצת יותר מ- 5 דקות. 

.

.

.

התגעגעתם אליי? חזרתי.. 

אני מלקקת אותך בחזה תוך כדי מגע עדין בזין שלך שמזדקף לכבודי.

אתה מתרגש, אתה הופך אותי פתאום.

משחק אותה תופס שליטה עליי ואפילו מגניב איזה קריאת " מי זונה של אבא?" 

אני מזכירה לך שהתבלבלת. 

שאתה מדבר פה עם מלכה ועליך להתנהג בהתאם.

אתה מקבל ביס בירך ומתענג מכאב.

"אני אוהבת לשמוע אותך" אני לוחשת לך ומלקקת את המקום הפצוע.

אני כבר יודעת שזו כנראה תהיה הפעם האחרונה.

אני לוקחת לך את היד ומתחילה לסובב לך את האצבעות בדיקו כמו שאני אוהבת על הדגדגן שלי.

אתה מסתכל לי בעיניים ואומר לי "את כל כך יפה שאת נהנית, את כל כך יפה שאת ככה" 

אני צוחקת, מחייכת אליך חיוך שובב. 

עולה מעליך, מתחילה לשרוט, לנוע בקצב גובר, מתחרפנת מעונג.

ואז... 

עברו קצת יותר מ -5 דקות והנה שוב.. הופס, גמרת.

Rivers are floating within me.

Juices of self-love and low self-esteem.

I Fear of being love and open my heart.

My body is craving for love, for a cuddle or crazy night full of mad love.

I Fear of making love with my body.

I feel untouched like it's a law I'm braking.

So many examples are running through my mind.

I wish to be in touch with the perfect amount of real desire and respect.

I wish to be healed, to be powerful as I know I'm capable I can.

I wish for consent and desires to play with and create a beautiful relationship, a safe zone.

To push my limits, to exchange juices of love with the right soul.

I'm dealing with my demons and my monsters - trying to make us all friends and be united guided by one voice that listens to every breath and every thought.

I'm in this fantastic progress, which I finally, after so long, I trust.

על האפיזודות שלי אני מספרת בפרקים.

על המיניות שמתפרצת לה בכוח אני כותבת רק לפעמים.

שברתי חלק בגוף שגרם לי להרגיש החלשה, לא "בוסית" - ככה הוא תיאר את זה אתמול.

אידיוט, מה הוא מבין? 

פתאום נכביתי, הרטיבות שהחלה להתגבש מתחת לחצאית שלי, התייבשה כמו מדבר.

הרצון שלי לנקום ולהחזיר נעלם גם הוא ורק רציתי שילך.

סילקתי אותו, בלי לחשוב בכלל.. רק תלך, חסר רגישות שאתה. 

רק שעות אחר כך באמבטיה הבנתי כמה החרמנות שבי רוצה לפרוץ, אבל עם פרטנר נכון כזה.

שיבין, שיקשיב ושיכבד את הגבולות שלי...

"אני מכיר את הגבולות בינינו, אל תדאגי לא נשכב.. זה ביקור חולים" לוקח את ידי ושם מתחת למכנס...

חושב שאני אותה ילדה בת 16 שהכיר, אוח הוא הרגיז אותי כל כך.

אני חרמנית, ברמות, מאתמול וכלום לא מספק.

הדבר הנורא ביותר -

אני לא מצליחה לחלוק, לחלוק את המינימות המהממת שלי עם אף אחד.ת - כאילו נשכחה בי היכולת.

החשק קיים, רוטט ומבעיר את הגוף, הרטיבות משגעת את כל הגוף, הלב מפרפר לכל עיניים יפות או מילה שובבה.

אבל האקט, הרגע, נפסק עוד לפני שמתחיל ונזכר להתעורר כשכבר מאוחר ואין מי שיקשיב, יספק וירטיט.

אוח. תסכול שכזה.

רגעים כאלו מלאים בחוסר שקט של רצון לגמור ורצון להיות בשליטה,

היכן שהכפרה המוחלטת נשלטת בפרובקטיות ללא תכלית.

אני צריכה שתעריץ אותי הלילה,
טבעתי בתוך מחשבותיי השליליות.
תעריץ אותי ותן לי להיות המלכה הלילה,
אני שונאת את עצמי קצת יותר ממה שאני שונאת אותך כרגע.

אני בוהה בכל מה שלא מספיק מושלם,
מנסה לקלף ולהעיף ממני שעות.
אתה בשנייה אחת, מגיע ואפילו לא רואה.
לא רואה אותי ואני בזכוכית מגדלת חוקרת כל פגם.

ואתה כאילו כלום, נוגע בהערצה.
אני מלאה שנאה אליך,
כאן בשביל הפורקן, בשביל העכשיו.
בשביל שאסיים את הלילה ואלך לישון כי עוד סיוטים לא באים בחשבון.
אתה אומר שאתה אוהב ואני צוחקת לך בפרצוף, בזלזול מתמשך.
יודעת שאתה תלך ברגע שתגמור, או שאסלק אותך כמו תמיד כי אין לי מקום בלב אליך.
הוא שחור כרגע, אם בכלל נשאר ממנו שרידים אחרי הקילופים המחרידים שעשיתי לו ולעצמי.

אז בוא נשנא היום, בתשוקה מהפנטת כי אחרי הלילה הזה לא בטוח שאקום כבר למחר.

גמרתי, גם הוא ואני במשחק הקבוע..
משחקת אותה שכבר מאוחר ואני קמה מוקדם.

הוא מתעקש להישאר.
הוא מחבק אותי ורואה,
הוא רואה את האפלה שבלב שלי.
הוא מפחד ממני ורוצה להיות קרוב.
הוא מתקרב ואני מכאיבה לו.
מכאיבה לעצמי.

הוא עצוב, הוא מתנצל.
הוא אוסף את דבריו והולך.
הור זורק שיתקשר מחר,
שבאמת כבר מאוחר.

טריקת הדלת נשמעת, והדמעות שלי מתפרצות.
האפלה משתלטת על חדרי העליז.
פתאום, היא חיצונית ואני רגועה.
אולי אפילו קצת שמחה, מגלה מהי אהבה.

תקראו אותי - או שלא.

זה ממש בסדר גם אם לא.

הרי מי אני בין אלפי נשמות עם סיפורים מרגשים וכואבים, מצחיקים ונעימים - יותר או פחות. 

מי אני , אם לא פיה שמשוטטת ברחבי הרשת - מנסה לקחת את האבקנים שנותרו ולסחוט מהם טיפת השראה.

מוזה, היחידה שנותרה לי -

שמתמלאת כל יום מחדש כמו פח השמן והחנוכייה ולפעמים היא מפסיקה

וליבי נפעם, נעצר, כואב כאילו נשבר מידיו של הילד בכיתה בפעם הראשונה. 

אתמול שכבנו במיטה ובכינו דמעות עונג,

היום אספת את שערי, לקחת את שאריותיך וברחת. 

כשיצאת מהדלת, נכנסה גברת מוזה.

יפה, לבנה, צחורה. 

מצביעה על כל חלקי האפלה שזוהרים בי.

היא פנתה אל האגו, נילחמה בו שעות.

היא ניצחה, הוא היה שרוע על ידה מתנשם בנשימות כבדות וצועק די.

נותרתי אני פצועה, ללא האגו שיגן עליי. 

רק נשמה חשופה, אפלה - מגששת אחרי שאריות האור.

"ניצחת... מה עכשיו ? " 

המוזה חייכה, נישקה אותי בלהט. 

הותירה אותי המומה, שרטה אותי בסימן שהשארתי אני לרבים אחרים.

צילקה אותי בכל מימד שאפשר לחשוב.

יצאה מהדלת. 

מר אגו ביקש משהו, לא רציתי להקשיב.

הוא עצם את עיניו, גם אני.

נותרנו שוכבים על הרצפה.

נושמים בכבדות עד שנפלה עלינו דממה.

יום אחרי, ראיתי שהתקרבת. 

ליטפת את פניי והייתי קרה.

כבר לא נותרה נשמה.

כבר לא נותרה אף דמות שתלחם מולך. 

זה ימים משעשעים, של הומור עצמי בשפע ותחושות עילאיות ומתנשאות - כלפי עצמי כמובן.

לא אשקר ואומר שהמצב הבריאותי שאינו בשיאו לא מוסיף.

החלומות שרודפים אותי בלילה מלאים בחוויות מיניות ופטישיסטיות כאלו ואחרות - כאלו שאני לא מצליחה לתרגם למילים.

רק יודעת שזה נכון, זה מה יש ואני רוצה.

הכל באפלה, אך עם זאת מרגיש כל כך מואר.

מכירים את זה שאתם בחושך אבל מרגישים בבטחון ? 

אז כזה. רק יותר, זה כל כך בטוח שזה לא הגיוני - זה כל כך שליו שזה לא יכול להיות דבר אחר חוץ מאפלה נצחית.

אבל על מיניות ? מה הקשר?

חלומות מוזרים.

לא מצליחה להבין אותם, גם לא את עצמי.

אני בממלכת העבדים שלי והם ישנים עכשיו -

זה הזמן היחיד שבחלומות אמני לא בעמדת שליטה.

אני גם לא נשלטת.

אני פשוט קיימת. 

או שלא ?

אני לא בטוחה. 

בחזרה אל הכלוב- או יותר נכון אל החופש.

מהאטימות היומיומית שאנו חווים.

מהחיים המוסתרים שאף אחד לא יכול לדמיין.

הסודות הקטנים האלה בין כל סטייה מלוכלכת שעוברת לך בראש.

בין כל מחשבה שאסור לספר כי אם תספר - מישהו יישפוט.

זה עלול לשנות את הכל.

ואז אתה חוזר הביתה, לכלוב.

יוצא מכלוב החיים האמיתיים אל המקום בו הכל מותר.

בו השיפוטיות לא קיימת, בו אתה ממציא את החוקים או בוחר באילו לעמוד ובאילו.. טוב, אתם יודעים.

כמה סטיות מלוכלות יש לכם בראש עכשיו ? 

כמה פנטזיות עוד לא מימשתם ? 

שתפו אותי, תנו לי השראה, התגעגעתי.

כמה טוב לחזור הביתה.

היום, עוד יום עבודה רגיל - כן, אצלנו בעולם אין מנוחה, בטח ובטח שלא בשבת.

הוא אסף אותי בשעה 9 בבוקר ונסענו לאיזה חור בדרום.

שיכורה ומתאוששת עוד מליל אתמול, במחשבות צרופות על חוסר הפורקן שהיה בשבועות האחרונים.

לאחר הפרידה מהאהוב, חוסר האיזון ההולך וחוזר ובכלל כל המצב הנוכחי שפשוט ממוצה ב - מה או בע.

נסיעה סתמית ומלאה בשאלות מיותרות, 

הוא שואל - אני עונה, אני שואלת - הוא עונה.. אנחנו מכירים כבר כמה שנים.

אין בינינו ולו טיפת משיכה אחת, ובדכ הסשנים שלנו מדויקים וברורים.

היום בעודנו במהלכו של סשן לריצוי האחר, שיעור פרטי שכזה.

שיעור אנטומיה ואני הפעם לא בשליטה, צריכה להיות רפויה וממשומעת.

הוא מיקם אותי, סידר אותי והייתי צריכה להשאר ולא לזוז.

הוא הצביע על מפרק כזה, על החלק הזה.

החמיא לי על החזה ועל הטוסיק שהתחטב.

העיר על הקימורים והסביר על כל דבר ללקוח שבחן אותי כבובה.

אני שותקת.

לא אומרת מילה, מהנהנת, מחייכת לפעמים שהוא מרשה.

שומרת על מקצועיותו ולא מעירה. 

הוא קרא לזה שיעור אנטומיה, אני קראתי לזה שיעור בשליטה.

אני לא בטוחה איך אני מרגישה עד כה,

משהו במשחק הזה קסם לי אך מיציתי אותו מאד מהר.

חזרתי הביתה, חשבתי וחשבתי... הגיע הזמן לעונג חדש - 

לשיעור חדש.

מלאכית ביום, לבושה במלבושים צחורים, טהורים כמו החזות שמנסה לשמור.

מחייכת ושומרת את כל האפרוחים.

מאכילה, מטפלת, מניקה, מגוננת.

ובלילה, לובשת את מדי האופל. 

צובעת עיניה בשחור, קושרת בחבלים את נתיניה.

הם מסתכלים עליה בהערצה, היא כבר לא אם ולא מלאך.

היא משחקת בהם עד זוב דם,

נהנית מכל זעקת כאב,

מתענגת מכל טיפת דם מלאה בכאב.

ובחלומה לאחר המשחקים,

היא מדמיינת איך בגדיה הצחורים נשטפים בטיפות הדם,

את האפרוחים הקטנים צועקים,רועדים מפחד.

מסבירה להם שגם לה יש צדדים אפלים, 

שגם בהם יום אחד יצוצו דחפים שאל להם לסרב.

עליהם למצוא את המקום והזמן המדויק לכל חשק שמוצא את עצמו בלב.

מתעוררת משנתה,

לובשת את מלבושי הטוהר.

בחיוך חם ואימהי, מקבלת את פני האפרוחים...

לא מפסיקה לצפות,

למפגש עם הנתינים.

היום ישחקו במשחק חדש, צוויץ צוויץ.