היום, עוד יום עבודה רגיל - כן, אצלנו בעולם אין מנוחה, בטח ובטח שלא בשבת.
הוא אסף אותי בשעה 9 בבוקר ונסענו לאיזה חור בדרום.
שיכורה ומתאוששת עוד מליל אתמול, במחשבות צרופות על חוסר הפורקן שהיה בשבועות האחרונים.
לאחר הפרידה מהאהוב, חוסר האיזון ההולך וחוזר ובכלל כל המצב הנוכחי שפשוט ממוצה ב - מה או בע.
נסיעה סתמית ומלאה בשאלות מיותרות,
הוא שואל - אני עונה, אני שואלת - הוא עונה.. אנחנו מכירים כבר כמה שנים.
אין בינינו ולו טיפת משיכה אחת, ובדכ הסשנים שלנו מדויקים וברורים.
היום בעודנו במהלכו של סשן לריצוי האחר, שיעור פרטי שכזה.
שיעור אנטומיה ואני הפעם לא בשליטה, צריכה להיות רפויה וממשומעת.
הוא מיקם אותי, סידר אותי והייתי צריכה להשאר ולא לזוז.
הוא הצביע על מפרק כזה, על החלק הזה.
החמיא לי על החזה ועל הטוסיק שהתחטב.
העיר על הקימורים והסביר על כל דבר ללקוח שבחן אותי כבובה.
אני שותקת.
לא אומרת מילה, מהנהנת, מחייכת לפעמים שהוא מרשה.
שומרת על מקצועיותו ולא מעירה.
הוא קרא לזה שיעור אנטומיה, אני קראתי לזה שיעור בשליטה.
אני לא בטוחה איך אני מרגישה עד כה,
משהו במשחק הזה קסם לי אך מיציתי אותו מאד מהר.
חזרתי הביתה, חשבתי וחשבתי... הגיע הזמן לעונג חדש -
לשיעור חדש.