התקופה האחרונה מתוחה ועמוסה מתמיד. עבודה, משפחה, חופש גדול, תכנונים שנדחים מחוסר כוחות, אכילה רגשית מיותרת שמנחנת רק לכמה רגעים ואח"כ מוסיפה עוד תסכולים.
האהבה שלנו עולה. על גדותיה והיא מקבלת ביטוי בדברים הקטנים בחיי היומיום. הגעגוע הוא יומיומי והוא נרגע כשאנחנו שוב ביחד, בחיבוק, או ליד השולחן, שותים קפה, גם קרוב, על הספה מול הנטפליקס, או דומיו.
כל כך הרבה רעש, יש מסביב, שלא ניתן לממש את התשוקה הגדולה שלנו. ככל שעובר הזמן והסקס נדחק לפינה, החרדות הקבועות מתעוררות ומרחיקות אותנו. אולי ההתעסקות האובססיבית הזאת בסקס, היא זאת שמחריפה את החרדות והריחוק?
שבת ראשונה של ספטמבר, אני עייף, אחרי חופש גדול, מלא חוויות, חו"ל ראשון עם הילדים, חוגים, סבא-סבתא, נסיעות דחופות לקצת אוויר של בזלת. אחרי ארוחת הבוקר, במקום לשקוע בטלפון יצאתי למרפסת והתחלתי לסדר את הבאלגן שיצטבר שם.
ניקיתי את הצמחים שלא שרדו את הקיץ, דישנתי, הוספתי אגמה, העברתי צמחים לאדניות גדולות יותר, השקתי, ניקיתי. מעט מחשבות, הרבה שקט בראש וזה משחרר קצת את הלחץ. אני מזיע ומטונף, הידיים שלי מלאות אדמה, מחוספסות, כמו ידיים של מוסכניק... אני מביט סביב ומרוצה מעצמי.
