4:00 אני ער ולא נרדם. כבר כמה ימים שאני כבוי, כאילו שמישהו ניתק את החרמנות והתשוקה ממני. אפילו מחשבות מטונפות וסוטות שבדר"כ היו מעמידות לי את הזין, לא מזיזות ולא מעוררות את החרמנות שלי ושלא נדבר על הזין שלי שהצטמק למימדים מזעריים, מביכים וכמעט נעלם לחלוטין. כבר כמה ימים שאני בורח מכל מגע ומכל ניצוץ של אינטימיות, היא מרגישה שמשהו לא בסדר ואני לא יודע מה להגיד, כמו תמיד, המילים נעלמות ונשארת השתיקה המביכה והמקוללת הזאת. נראה שכל מה שעבדנו כלכך קשה נעלם כלא היה.
אני מחבק אותה ומלטף בעדינות את הבטן והגב לסירוגין. זה היה מספיק כדי להעמיד לי את הזין, כל נגיעה בה היתה מעלה את סף החרמנות ועכשיו הכל עצור ונעול. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. היא מתעוררת מדליקה את הדוד וחוזרת לישון בחיבוק שלי, לבינתיים המחשבות על לאונן מולה במקלחת עולות לראשי אבל איפשהו עמוק בפנים, אני יודע שבסוף אני אשתפן ואוותר. השעונים מתחילים לצלצל ולהזכיר שהגיע הזמן לקום. "אני הולכת להתקלח", היא אומרת חצי מתוך שינה וממשיכה לנמנם עוד כמה דקות. אני יודע שזה הזמן לבקש רשות לבוא איתה ולאונן אבל זה לא קורה. היא קמה מהמיטה ואומרת "אתה יכול לבוא להסתכל, אני יודעת שאתה רוצה" ואני חושב לעצמי שזה ברור שהיא יודעת שאני רוצה להסתכל עליה ולאונן כי זה מה שמגיע לגבר עלוב כמוני שמעדיף לאונן מאשר לזיין לה את הצורה כמו כל גבר נורמלי.
היא במקלחת ואני עוד מתלבט אם לקום או לא,עד שאני רוצה את התחת הגדול והעסיסי שלה במראה ולא יכול לו... אני קם, מצטרף אליה ונעמד מחוץ למקלחון. היא מסתכלת עליי ואני עליה והיד מלטפת את הזין שבאופן מפתיע כבר זקור. אני מאונן מולה והיד השניה נוגעת בה, מלטפת אותה. לרגע כל הסיטואציה ההזויה הזאת מרגישה לי כלכך הגיונית כי זה בדיוק מה שמגיע לכנוע ומושפל כמוני. אני יודע שמגיע לה יותר מזה, שמגיע לה מישהו שיזיין אותה כמו חיה מיוחמת.
אני מנסה לעכב את הגמירה אבל זה לא ממש מצליח. שנייה לפני שאני שופך את זרעי מגיעה הנפילה הארורה. המבט מושפל מטה, העיניים נעצמות הכי חזק שאני יכול ועם הזרע נשפכות הדמעות, בכי עמוק ומטלטל. אני עומד מולה עם הזין ביד ומכוסה בזרע סמיך. אני נותן לכל הבכי לצאת ממני והיא מחבקת ולוחשת "אני אוהבת אותך". הבכי פסק וגם הדמעות והעיניים עדיין עצומות בכל הכוח. איך אני יכול להסתכל לה בעיניים?! אני מנקה את עצמי ויוצא בלי להגיד מילה.
אני חוזר למיטה, ושוקע לתוך הכרית שאולי תספוג קצת מתחושת ההשפלה הזאת שאני לא יודע ממש איך להתמודד איתה כרגע. היא יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת, אני מסתכל עליה במבוכה גדולה. "תודה שאוננת עליי, גרמת לי להרגיש יפה. אני מקווה שעשיתי לך קצת טוב, למרות שאתה נראה עצוב, בבקשה אל תתבייש ממני", היא אומרת ועוד רגע הדמעות יזלגו מעיניה. "אני לא מתבייש ממך, אני מתבייש ממני", אני עונה ומניח את הראש עליה. "אין לך מה להתבייש ממני או ממך כי אני רוצה רק אותך ורוצה אותך בדיוק ככה", היא אומרת ומנסה לעודד. "התרגשתי לראות אותך ככה, התרגשתי שאני יכולה לתת לך את זה", היא מוסיפה ואני לא יודע איך להכיל את זה בכלל כי אצלי בראש אני כזה עלוב ופתטי.
