אני נדהמת מהעובדה שאני נהנית מכל השירים בספוטיפיי ואז נזכרת שאני בכלל באלבום של האהובים. אני עדיין תוהה לגבי דיאלוג קצרצר שהיה בין שתי דמויות מסדרה מטופשת למדי שהתחלתי לראות בעקבות המלצות רבות מדי. אני לרוב חסרת סבלנות לסדרות, אבל כשכל פרק הוא עשרים דקות זה הופך את העניין לפשוט יותר. בכל מקרה, היא אומרת לו "כשאין לך מערכת יחסים אתה רוצה אחת, וכשיש לך אתה מפחד שהיא תיעלם," והוא אמר לה משהו בסגנון ליהנות מהרגע, אני לא זוכרת בדיוק. אבל מנגנון ההגנה הפנימי הזה שלה דיבר אליי, מאוד. ראיתי את עצמי בה. למעשה, יום לפני כן דיברתי על כך עם הפסיכולוגית שלי. של הימנעות להכיר באהבה או חיבה או להודות ברגשות או להביע עניין. כמו שאמרתי לפסיכולוגית שלי - זה תמיד השתבש. בסוף איכשהו תמיד נפגעתי, או שהוא יצא אידיוט, לרוב שניהם ביחד. ואני שונאת פרידות, ואני לא רוצה לחשוב עליהן ואני יודעת שאני צריכה "ליהנות מהרגע" אבל זה קצת כמו להיכנס לבית קפה עם עכבישים על התקרה, ואולי מגישים שם קפה טוב, אבל לכי תדעי אם ומתי העכבישים יקפצו עלייך. אני חושבת שעכבישים עדיפים. הם די חמודים כשהם לא מתכוונים לפגוע או גדולים מדי או פרוותיים. אני קצת בררנית בעכבישים שלי. גם בבני הזוגוה, ככל הנראה.
אז התחלנו לדבר על החשש הזה מפרידות, וההלקאה העצמית על כך שאני לא מספיק או לא בוגרת מספיק. וזה התחיל כשבני 30+ ציפו מילדה בת 14 להיות בוגרת, עם כל הדברים שמבוגרים עושים. כלומר, עושים לכאורה. רוב המבוגרים סתם אידיוטים - הרי אם אתה אידיוט בתור ילד, או שתשתפר עם הזמן, או שלחילופין הבעיות שלך יצמחו יחד איתך, והן יהפכו לגדולות כמוך. ואם הסתירו ממני שאני יותר מדי להתמודד איתו ואז בחרו ללכת בלי לומר דבר, איך אני יכולה לסמוך על מילה של מישהו? אני רוצה לומר שרק הזמן יגיד, אבל זה לא נכון, זו בעיה שצריך לטפל בה. ועד אז באמת להתמקד במה שטוב עכשיו. הרי אנחנו לא שולטים בעתיד. כן, זהו, זה מה שהוא עונה לה, שאנחנו שולטים רק על ההווה - לא על העבר ולא על העתיד. זה מזכיר לי את התרשים שמתאר בעיה, ואם יש לי שליטה עליה אז אין לי מה לדאוג כיוון שאני יכולה לפתור אותה, ואם אין לי שליטה עליה אז אין לי מה לדאוג כיוון שגם ככה אין לי מה לעשות עם זה.
לנושא אחר, קראתי את "אין לקולונל מי שיכתוב אליו" ואני מאוד מזדהה. אם נשווה את הגורמים השונים - אני הוא הקולונל, המועצה היא ביטוח לאומי והפנסיה היא דמי האבטלה המחורבנים שלי. כל השאר מדוייק למדי - המתנה של חמש עשרה שנה לכסף (ככה זה מרגיש, סתמו) ובדיקה שבועית של התקדמויות למיניהן. יומיים לא יכולתי להוציא מהראש שלי את השיר המחורבן שלהם. ברגעים החשובים של החיים, עלאק. אולי אם אפסיק לשלם ביטוח לאומי הם אשכרה ישימו עליי. הייתי שוקלת את זה כפתרון אם העבודה לא הייתה משלמת אוטומטית בשבילי. אה, רגע, אין לי עבודה. שזה נכון, אבל קצת לא, כיוון שהמנהל התקשר ואמר לי לצאת מחל"ת ביום שני הקרוב. בשעה טובה. קבעתי שיעור יוגה בסטודיו חדש ששמעתי עליו, אני מתקשרת ושולחת מיילים לכל העולם ואשתו בקשר למיליון דברים שונים ואני מרגישה, ממש ממש טיפונת, שדברים קצת מסתדרים. רק טיפה. אני עדיין צריכה להתקשר ליותר מדי מקומות.
הבזיליקום נובט לאטו, כך גם הנענע והרוקט ששתלתי לפני מספר שבועות. אולי שבועיים. גם גרעיני השסק שלקחתי מפרי קנוי ושתלתי נבטו, סוף כל סוף. הבצל הירוק משגשג ושתלתי שאריות בצל נוספות - הם צומחים במים אולם באדמה הם נהנים יותר. על ידו על העגבניות צצים ניצנים קטנטנים של פרחים ואני לא יכולה לתאר את ההתרגשות. רוברט ספולסקי צדק, ההנאה הגדולה ביותר - הפרשת הדופמין הגבוהה ביותר במוח - היא כאשר אנו מצפים לפרס כלשהו, והיא גדולה ככל שהסיכוי לפרס מתקרב ל50%. או בראייה הדו-מימדית-בדיחת-אבא שלי - 50% שהצמחים ינבטו, 50% שלא. ובכלל, לראות את הילדים הירוקים הקטנים שלך גדלים אחרי שאתה משקה אותם, מפנק אותם בדשן אצות ושמש ומלטף אותם בעדינות, זה נהדר. אולי אחד הדברים הכי נהדרים בעולם. אני חושבת שהשיגעון שלי לצמחים התחיל לפני כשנה. או בעצם, התחיל די הרבה לפני, אבל ההחלטה להתחיל להגשים אותו החלה לפני שנה. קניתי באימפולסיביות שתיל בזיליקום שראיתי ברחוב והבאתיו הביתה. כיום יש לי חמישה עשר עציצים, ועוד שמונה עציצים או מיכלים או אדניות של גידולים טעימים ושימושיים למיניהם במרפסת. אני רוצה לומר "אופסי דופסי" מצד אחד, ומנגד אני רוצה עוד. יש לי רשימה של צמחים שהולכת וגדלה עם הזמן, סוגים וזנים ספציפיים ומפורטים יותר בכל פעם, וגם הידע והניסיון גדולים. לקח לי הרבה זמן להבין ש"צמחים" יכול להיחשב לתחביב. או תשוקה. או פשוט חלק גדול מהחיים. אני הולכת ברחוב ותשומת לבי מוסבת ללא הפסקה לצמחייה שסביבי ואני לא יכולה לתאר את ההנאה. אלו שאיתי נאלצים לשים לב לכל הצמחים והפרחים שכן אני מפנה את תשומת לבם אליהם. אבל זה לא מזיק, לראות ורד או חרצית יפה בין הדשא, לראות סדרה של קקטוסים באיזה משרד, ואולי כמה מטפסים במעלה קיר ברחוב. זה מוסיף קצת יותר טעם, או יותר נכון ריח וצבע לחיים.