בשבוע האחרון אופפת אותי מרה שחורה, חמוצה וחונקת, שאינני מצליחה לשחרר ממנה או לזהות את מקורה. השגרה אמנם השתבשה מעט עקב החג, ויצא לי לחוות מספר חוויות מתסכלות, אולם אין הן מספיקות, לדעתי, בשביל לרוקן אותי מתחושותיי הסטנדרטיות ולמלאי מחדש במשהו אחר, רע משמעותית מהמשהו הקודם – או שכן? אני מבולבלת ותוהה על הגורם שהביא לרגישות המטרימה, אותה רגישות שגורמת לי להיפגע בנקל ולחוות את הדברים הקטנים כגדולים. הצורך בחברת אדם מתעתע גם הוא – אני מרגישה בדידות מייאשת מחד גיסא, ומאידך דוחה כל קלסתר מוכר או פלוני זר שהשיחה עמו משמימה – ורובן אכן כאלה.
אותו בלבול גורם לי לפקפק בעצמי, ובעיקר לא לרצות להעלות את כל הנושאים בפני אחרים שאכפת להם. מאין להתחיל אם אין לי שמץ של מושג מהו הגורם העיקר לכל האיוולות הללו? לפרט על הכול, או רק על מה שמרגיש משמעותי? הרי כבר אמרתי – שום דבר לא מרגיש משמעותי מספיק. בכל זאת אני כאן ולא כיף לי, התחושה הזו לא טובה לי, היא לא טובה לאף אחד אף פעם.
אני יודעת שלהתמקד בבלבול ולטעון דברים כמו "זה לא אמור להיות כך" או "למה אני מרגישה – או לא מרגישה – כפי שאני מרגישה" זה לא הדבר הנכון לעשות. הרי בודהה וגם מרשה לינהן אמרו שחוסר הקבלה של מצב נתון מוסיף סבל לכאב הקיים, ועל שניהם אני סומכת מספיק כדי להאמין בזה. הם רק לא נתנו פתרון קסם להגעה לקבלה רדיקלית ככל הניתן. התחושה שמשהו איננו תקין ולא אמור להיות קיים, לא בסדר גודל או ממשיות כאלו, לא נותנת לי מנוח. כלומר, שום דבר לא נותן לי מנוח, הרי הזכרתי רגישות מטרימה קודם לכן.
אמש נרדמתי לפני ארבע לפנות בוקר, שזה לא רע בשביל השבוע האחרון, ובכל זאת זה לא מספיק. כרגיל – לקח יותר מדי זמן להירדם. התיאבון שסטטוס הקוו שלו הוא להיות על אפס נמצא לאחרונה רחוק על ציר המספרים השליליים. המערכת החיסונית עובדת קשה על מנת להגן עליי מפניי אבקני האביב ואבק של מצעים הדורשים כביסה. אני לא יודעת איך להסביר לגוף שלי שאף אחד מאלו לא מהווה סיכון עבורי. כנראה שזה בכלל לא אפשרי. עד שתעבור העצלות, או אתגבר על חוסר הרצון להזליף טיפות לכל מני חורים על הפנים, או שתמצא תרופת פלא – אמשיך לנשום מהפה בלילה ו... לא יודעת, אבדה לי הפואנטה.
סיימתי, סוף כל סוף ואחרי הפסקת חזרה לתפקוד החלקי שהייתי בו לפני שהמלטונין שלקחתי החליט להתעורר לפעולה במהלך הימים במקום הלילות, את הפרק על פוסט טראומה בקרב העוברים התעללות בילדות. בחלק האחרון המדבר על השפעת ההתעללות על החיים הבוגרים, נדמה לי שהתחלתי למרקר מתוך הזדהות מאשר ריתוק מהעובדות הפסיכולוגיות. וזה גרם לי לתהות, באמת, מי לעזאזל פגע בי בילדות? מתי חוויתי נטישה או בגידה או פגיעה לפני נעוריו? חוויית הנטישה המשמעותית שאני זוכרת הייתה בגיל 14, אז גם התחילו אינספור פגיעות מיניות וניצול מיני בלתי פוסק. בתמימות גמורה אני תוהה לעצמי האם חוויות מגיל הנעורים יכולות להשפיע באותה המידה על הפרט כפי שמשפיעות עליו חוויות ילדות. ודאי, ודאי שכן. מתי אעצב את האופי והמיומנויות הדרושות לחיים אם לא בגיל הנעורים?
המחשבה על כך שצדקה, כרגיל (וגם הרגישות המטרימה, שהרי עודנה נוכחת), קצת מעוררת בי רצון לבכות. ועכשיו כשזיהינו יחדיו את הבעיה, עוד בעיה, איך פותרים אותה? לאן ניגשים ומאיפה מתחילים? שאלות גדולות של אנשים קטנים, אני מניחה, והתשובה איננה חד משמעית.
כמובן, אם זה היה כל כך פשוט זה לא היה כיף, נכון?
