לא עבדתי שבוע. אני תוהה מתי הייתה הפעם האחרונה בה לא עבדתי כל כך הרבה זמן? בספטמבר טסתי לשבוע בברלין, ולפני כן? לא זוכרת. לא היה שבוע שלא עבדתי בו, אפילו אם רק מוצאי־שבת. עבודה עבודה עבודה, בקיץ הייתה לי המון עבודה, הייתי מבלה שש, לפעמים שבע פעמים בשבוע במשמרות של שמונה, תשע, עשר, אחת־עשרה שעות. הקצב ירד לאחר מכן, כמובן, שכן נגמרה העונה, אבל זה לא אומר שהעבודה פוסקת. ואז ספירת מלאי, ואז שיפוץ, והמון עבודה, המון, והייתי חוזרת הביתה שוב אחרי כל כך הרבה משמרות, כל כך הרבה שעות, ומצאתי עוד עבודה, והייתי נוסעת מאחת לשנייה, ועובדת, עובדת, עובדת כל כך הרבה. האם זה עשה לי טוב? לא. האם זה היה עדיף על פני לשכב במיטה ולשקוע עמוק אל תוך המחלה הארורה? בהחלט.
עכשיו כשאני בבית צריך להעסיק את עצמי, אז אני עושה את כל הדברים המוזרים שמתאים לי לעשות – לתפור ממחטות מבגדים ישנים, להיפטר מחפצים, לגרד סבון מוצק על מנת להכין אבקת כביסה טבעית, לשתול עגבניות. כל אותם הדברים המוזרים. וזה מוזר לי, להתעורר ולהשתדל לעשות דברים שישמרו על השפיות, למצוא זמן להשקיע במה שאני אוכלת ולא לחיות על נשנושים ואוכל זול מבחוץ כי זה כל מה שהיה לי זמן אליו. שזה לא כזה רע, בעצם, מבחינת המחשבה – לא הייתי צריכה לחשוב על זה. אבל זה לא היה טוב לחשבון הבנק שלי, ולא לבריאות הפיזית שלי, שהלכה ופחתה, ושני הקילו שלקח לי כל כך הרבה זמן ומאמץ להעלות נעלמו כאילו לא היו.
עבדתי בשביל הכסף ובשביל ההכחשה, כדי לא לחשוב, ולא להרגיש, אבל כן להרגיש כאילו אני עושה משהו יעיל ולא שוכבת במיטה בחוסר מעש ואין שום משמעות לחיים שלי. כי תכלס, אין, כרגע אין. ואבי אמר היום, "אני יודע, גם אני מרגיש ככה." ואני יודעת – הוא לא עוסק במה שהיה רוצה לעסוק, ככה כבר מעל עשור. זה מוזר מעט, מצאתי את עצמי תקועה במקום ולא יודעת לאן מועדות פניי. צבא, טיול, לימודים – נתקעתי עוד בחלק הראשון. אין שירות צבאי. אז... אז מה? טוב, נו, נעשה כסף, נעבוד. בשביל מה? אין לי מושג. כי אפשר. כי אני יכולה לשבת על התחת בבית ואני יכולה לשבת על התחת בעבודה ולקבל על זה כסף, ולא אכפת לי לשבת על התחת ולקבל על זה כסף. לפעמים אפילו נהניתי ממה שאני עושה, בשתי העבודות. במיוחד בעבודה השנייה, בה הייתי לבדי והכל היה מעט משוחרר יותר, מפוקח פחות מעצם מהות המקום. וזה יותר אישי, עם כל לקוח ולקוח, ואפשר ליהנות, ולפנק, ולשים מוזיקה פרובוקטיבית, בווליום גבוה, ואף אחד לא יתלונן, מקסימום יתחילו לרקוד או יתנו הצעה לשיר הבא.
ואני קצת מתחרפנת ואני קצת מתחרמנת, וקצת מתגעגעת, ספק לחברים וספק לאוויר שבחוץ ולפרחים ודשא ושמיים ושמש וציפורים, והפריחה על העצים כה יפה בתקופה הזו, המון ורוד, זה יפיפה. וזה מוזר לי, השלווה הביתית הזו, החיים ה... מבודדים הללו. הקפדתי להיפגש עם החברים הבודדים שלי סביבות הפעם בשבוע, וזה עבד טוב. וזה חסר לי, וגם הבדס"מ, וגם הכל־דבר־שהוא־לא־לעשות־ביד בערך, פאק כמה אפשר, מה כבר ביקשתי, חיבוק? נשיקה? ספאנק? חרא, תתפוצצי, אין.
ואני תוהה מה אעשה כאשר לא יוותרו לי דברים לעשות. אולי אעבור בקצב טוב יותר על אותם הספרים על המדף שעוד לא קראתי, אותן הסדרות שעוד לא ראיתי. אאלף את הבורה הקולנועית שבי. פאק, אולי אאזין לדשא צומח, כמו באיזה סיפור שקראו לי ברוסית כשהייתי קטנה. נדמה לי שזה בכלל מספר אמריקאי. או שאולי זה היה סרט? אני ממש לא בטוחה. אולי אתחיל לעשות מדיטציות של שעות. ברגע שנוכל לצאת החוצה כבר אהיה ממוזגת עם שטיח היוגה, נהיה לאחד, יקפלו אותי יחד עמו ויקשרו ויתלו על הכיסא. אפילו זה נשמע בדס"מי.
אולי אתחיל לתעד את החלומות המחרידים שלי, תודות לתרופות שכל מה שעשו בחודשים האחרונים הוא להעתיר עליי בעיות שינה וסיוטים. אכלנו צהריים ואמרתי, "חלמתי שגורדון רמזי חותך למינגים חיים אל תוך קערה בתוכנית בישול והם צורחים." והם שאלו, "כל החלומות כאלה, או שיש גם טובים." כל החלומות כאלו. על אנשים הקרובים אליי, על סקס, על פארק מים של דינוזאורים שאיכשהו נשמע כמו חוויה כיפית אבל היה כל כך ביזארי ומעורר חרדה שתהיתי אם שווה לי לחזור לישון אחרי שהתעוררתי. לא מזמן חלמתי על האנס שלי. אוח, "האנס שלי." מעדיפה לומר "מר אנס." אז לא מזמן חלמתי על מר אנס. שהוא עשה זאת שוב, נדמה לי, ושוב בדרך חמקמקה, בדרך שגורמת לך להטיל ספק תחילה, ולאחר מכן להבין שזה בעצם אונס. ושם פניתי למשטרה. ואני זוכרת ששמחתי, שעשיתי זאת סוף כל סוף. אני תוהה אם זה אוכל אותי מבפנים, שלא דיווחתי. שמסתובב לו שם בחור שפשוט לא אכפת לו משום דבר, אף אחד מלבד הוא עצמו, שמכריח בנות מבולבלות בגיל של הילדים שלו לעשות דברים וחושב שאם הוא יתחיל להרביץ להן אחרי שהן אומרות לו "לא" אז משהו בדעתן ישתנה. פאק, הבן אדם באמת דפוק. נותן לי קודנום – "תפתחי–" ועל כל "לא" שלי, אחרי שהבהרתי שאני לא מעוניינת לשכב איתו, הוא הכה. הקונדום נשאר בעטיפה שלו, סגור. מקווה שכך המצב עד היום. לא שזה מנע מצבים אחרים עמו, בלי הקונדום, כן עם הזין שלו, הפה, הידיים, הצעצועים הזולים הפתטיים, אבל למי אכפת. יש לי דאגות אחרות בחיים, יש לי חיים, אני לא הולכת ומזיינת בחורות אחרות, או נשמות של בחורות אחרות, או את החיים של בחורות אחרות, או גם וגם וגם, שהרי זה השילוב המושלם. סאמק, שימות הכלב. למדתי לחיות עם זה, מזמן, והטריגרים המחורבנים הללו לא מנעו ממני ליהנות מסקס מדהים עם אנשים שאכפת להם ממני וסשני שעווה למניהם.
מחר אנסה את אבקת הכביסה. אם היא תהרוס לי את הבגדים, אני אשתגע. אבל לפחות זה יעסיק אותי. עד אז, יש לי אלבום שלם שלחצתי עליו בטעות לשמוע, שכן נהניתי ממנו מהשניה הראשונה והחלטתי להשאיר, ולילה ארוך ואינסומני עומד לפניי איתן.
