סיפורה של-לא במיה
אני מתקשה לפעמים להעביר את מידת השמחה שיש בי מההסתובבויות איתו. התרגלתי כבר לעובדה שכנראה זה משהו שזרים לא יבינו. והנה, הזדמנה לה עוד מיני-הסתובבות וקיבלתי במתנה תיק עור שחוק ומהמם באותה מידה, שהיה תלוי בחלון ראוה של חנות חדשה. מבחוץ הוא שאל אם הוא עולה אלף ומא-תיים גם ארצה לקנותו, ואז דחף אותי לפתוח הדלת והבנתי שזו חנות יד שניה, התיק עולה חמישים זוזים בלבד והקופה סגורה. הציעה המוכרת לשמור לי אותו וכשהתחנחנתי וביקשתי שתשים החמישים בצד ומחר תתקתק המכירה, הוא כבר שלפ שטר והיא בדיוק התקשרה לבעלת הבית שמסתבר שבכלל לא רצתה למכור אותו (ב-רור) ושהוא לקישוט חלון הראוה. המוכרת מסמנת לי לברוח, ואני, אני כה שמחה בו. ובתיק החדש ישן שלי.
ואחר כך מול אחד לא טעים ופילה לא טעים ובוראטה מצוינת והרבה ידיים עובדות במטבח והעוגה, קראק פאי, חלומית, וזוג גבר ואשה תלאביבים שהגיעו עד חיפה לחגוג לה יומולדת ושלוש פעמים שמעתי אותו מדבר בלשון רבות נקבה.
כותבת כדי לזכור, נהנית כדי להנות מהרגע.