לאחר שבוע שלם של ריצה בין חושך לאור, המפגש הקבוע עם קצב הנשימה, של מקצבים מהירים וברורים,
על שולי האספלט השחור, עם רגעים של שחרור בין שלוליות לרגליים רטובות.
הבוקר הגיע, ואיתו תחושת החיבור עם האספלט השחור. המגע הקבוע עם הכביש הקר שמאפשר להסתגל לקצב רציף ויציב.
הנשימה פחות מאומצת, נשימות עמוקות וסדירות שמספקות את כמות החמצן הנכונה.
התקדמות של ריצה מהירה יציבה, ואז תחושה של חופש בלתי מוגבל.
קצב הריצה, הצליל בנשימה, הכל השתנה כשאתה עובר ונוגע באדמה הרטובה.
השבילים הלא שווים, העליות והירידות, השינויים בלהגביר את קצב הנשימה, למהירה ודינמית יותר,
ההבדל המאמץ הפיזי ואת תחושת הרצון שלי.
הרגע הזה שבו אני מתמכר.
לא משנה מה קורה מסביב, פשוט לא יכול לעצור, הרגע הזה שלפעמים ארבע קירות הם זוג עיניים ודופק מהיר.
שחור קצר ומר🔥🔥🔥