לא רק שליטה

כבר כמה זמן אני מסתובב עם איזו תחושה כזו מוזרה.
תחושה שמשהו לא בסדר, לא ממש נכון, לא מסתדר כמו שהכרתי אותו.
לפני כמה זמן התחלתי להבין למה. פתאום כולם נראו לי הרבה יותר בדסמ-פרנדלי. פתאום להיות בדסמי לא נראה כל כך מוקצה, אולי אפילו לא משהו שצריך כל-כך להסתיר. ותהיתי לעצמי איך במדינה שלי, שבה סובלנות והקשבה הם כבר מזמן אפילו לא בגדר המלצה, נערות נרצחות על רקע "כבוד המשפחה", הומואים מדממים בברנוער ועוד מרעין בישין- פתאום זה לא כל כך נורא להיות בדסמי.
אתמול הייתי בכנס המנהלים של תפוז. ניגשתי לשולחן תגיות-השם, קטפתי ממנו את התגית "A לון, מנהל פורום יחסי שליטה BDSM" והלכתי לחפש מכרים.
והיה נדמה לי שאני מקבל מבטים מוזרים. חשבתי שזה רק אני, אבל גם אישתי-הצמודה העירה על העניין הזה, שמסתכלים עלינו... אפעס... קצת מוזר (והתלבשנו כמו ליציאה לסרט, לא כמו יציאה לדאנג'ן)
ואז עמדנו בתור למזון-כלשהו, והבנתי.
מאחורי עמד זוג והתלחשש "ראית...ראית... זה אלו מהבדסמ...."
זה כנראה אני, שמקיף את עצמו באנשים שהם בדסמ-פרנדלי.

אפשר להירגע. העולם נורמלי, אני סוטה.
הכל בסדר.

עכשיו, בדיוק, בשניה אחת.
השניה לפני שהכל מתחיל, ובעצם שניה לפני שהיתר נגמר
השניה הזו שלפניה את ה"בחוץ", ואחריה את בפנים, כל כך בפנים.
השניה שההבעה בפנים שלך מתחלפת מחיוך של ציפיה, להנאה של הגשמה
שניה שבה את מפסיקה למרוד, ומתחילה להתמסר
שניה אחת, בה השרירים שלך דרוכים ורפויים בו זמנית

שניה לפני הרעש של מפגש היד באחורייך
השריקה של השוט
של קול הנפץ של הסטירה
של היד המונחת על צוארך, האוחזת בשערך
שניה, שבה החוץ והפנים מתערבבים במין יין וינג מטורף ומעורבל
שניה לפני שאת עוצמת עיניים ומתמכרת לעונג, לכאב, לחום- שאת כל כך מתגעגעת אליהם



שניה אחת.

מאז שאני זוכר את עצמי היינו יחד.

כילד, הייתי מבלה איתה שעות. אני והיא. בתמימות של ילדים.
מאז ומתמיד הייתה ביישנית. נחבאת אל הכלים.
כשהייתי מוקף חברים, הייתה נדחקת לקרן זוית, ממתינה בצד.
כשהייתי חוזר הביתה, הייתה מצטרפת, ומלווה אותי כל הדרך, ועד למחרת היום.
כשהתבגרתי, היא עדיין היתה שם. גם בתוך ההמולה של כולם, תמיד ידעתי שהיא שם, מחכה. מתבוננת בי מהצד, ומחייכת.

ואני חזרתי אליה. שוב ושוב. חוזר אל המוכר, הידוע, האהוב.

פעמים רבות נפרדנו וחזרנו, שוב ושוב. גם שנפרדתי ממנה, והייתי עם אחרות ימים, חודשים ואפילו שנים- היא תמיד הייתה שם בסביבה. מדברת, מפלרטטת, מחזרת. ובסופו של דבר- חזרתי אליה.

כל החברים, בנות הזוג לשעה או לשנים, לא יכלו להרחיק אותי ממנה. וכשחזרתי אליה, לשעה, ליום או לשנה, זה היה כאילו לא עזבתי מעולם. תמיד עטפה אותי באותו חום מכיל, באותו חיבוק שמכיל הכל ואין בילתו דבר. ואני עצמתי עיניים, שוב ושוב, והתמכרתי לריחה, למגעה, לחמימות העוטפת. מעולם לא כעסה, לא התמרמרה ולא רטנה. תמיד היתה נכונה להכיל ולעטוף, להחזיר אותי אליה.

אך כשהייתי איתה, זה היה איתה בלבד. החיבוק העוטף היה מתחיל לחנוק, כל פעם מחדש. שוב ושוב חיפשתי את הדרכים החוצה, ותמיד כשחשבתי שמצאתי, נמשכתי אליה מחדש.

וגם היום, שנים לאחר שנפרדנו בפעם האחרונה, מדי פעם היא מנסה את מזלה. מנסה לחזור, מנסה למשך אותי חזרה. אבל הפעם, כוחות חזקים ממנה פועלים. הפעם היא כבר לא תצליח להביא אותי אליה.



שלום לך בדידות. היית מלווה נאמנה לאורך שנות חיי. והיום, גם אם אהיה לבד, לא אהיה בודד עוד.

בואי, שימי ראשך על כתפי.
אני יודע. את חזקה. את עוצמתית, את וונדר-וומן בתחפושת, יום-יום.
אבל כאן, כשאת איתי
הורידי את המסיכות
את האיפור
את הבדים
את הבגדים
את החומות וההגנות

בואי. זה בסדר.
אני מספיק חזק להקשיב, להכיל, לגונן, לתמוך, להחזיק.
בואי אלי, הראי לי אותך.
הראי את הצלקות, את הפצעים שהגלידו, את אלו שנפתחים שוב ושוב.
את החבורות, הסימנים הכחולים, את אותות הזמן.
בחוץ תהיי שלמה, מושלמת, בלתי פגיעה.
כאן הראי לי את חוסר השלמות, את הפגמים והשריטות.

בואי אלי, הראי לי את הילדה הקטנה שבך.
זו שזקוקה לחיבוק, שמחפשת אישור, שצריכה שיחייכו אליה, שצריכה לחייך.
הוציאי אותה מתחת כל השכבות שעטפת את עצמך אחרי כל השנים. שעטפת את עצמך אחרי כל האנשים.

בואי, שימי ראשך על כתפי, עוד פעם אחת-
ודמעי לתוכה את כל כאבייך.



כשתהיי מולי כך, ללא הגנות, ללא חומות, ללא שכבות, ללא סינון-
תהיי הכי בטוחה בעולם.

תהיי איתי.

בדרך כלל, כשאתה הולך ברחובה של העיר, אתה לא רואה הרבה מסביבך. ככה זה. כולם הולכים, טרודים במחשבות, בשיחות סלולאר חשובות יותר-או-פחות, לא ממש מביטים לצדדים. עיר, מה יש כבר לראות.
אבל היום, אם תלך ברחובה של העיר, נסה קצת להסתכל מסביבך, ואפילו למעלה.
אם עשית את זה, יש סיכוי שראית משהו יוצא דופן.לא בולט במיוחד, לא מרעיש או בוהק- אבל בפירוש חריג.
יכול להיות שראית אותה.
רק לפני כמה דקות היא הייתה שרועה במיטה, מחובקת, מכורבלת ומוגנת, כשאור השמש המפציע מלטף את פניה הנמים. ואז אצבע תובענית נשלחה אל בין ירכיה, מגששת את דרכה. מתוך התעוררות מופתעת היא מפשקת את עצמה, עדיין אחוזה בשאריות החלום.
"את רטובה, זונה שלי, רטובה ומוכנה" היא שומעת את קולו לוחש באוזנה, מחייך אותה חיוך של בוקר.
ואז באחת, השמיכה מועפת ממנה וקור של שחרית אוחז בה. היא נמשכת בשערה, צווחה קטועה ומופתעת עולה מפיה והיא מושענת על אדן החלון, פניה אל מול הזכוכית. הוא מכופף אותה וחודר אליה בתנועה אחת מהירה וחדה. היא מרגישה אותו מתחיל לנוע בתוכה בתנועות חזקות ובטוחות, תובע אותה לעצמו.
היא עוצמת את עיניה, כדרכה, ומשיכה חדה בשערה גורמת לה לפקוח אותן
"תסתכלי לשם, תסתכלי החוצה. את רואה אותם?"
היא רואה. תנועה דלילה של בוקר מוקדם. משאיות חלוקה, פועל ניקיון וכמה רצים בטיילת, והים
"את יודעת שהם יכולים לראות אותך ככה, זונה שלי?"
היא מהנהנת
שטר אדמדם נדחף לפיה
"ככה הם ידעו כולם מי את, ומה את בדיוק עושה כאן, איתי"

אם יצא לכם ללכת ברחובה של העיר, ולהסתכל למעלה, ולראות, יכולתם לראות אותה. מחייכת.