אני יושב ומביט בה כבולה עם חבלים וכבולה לעצמה. הידיים שלה אזוקות במתכת קרירה, רגלייה פסוקות, צווארה נטוי לאחור חושף עור רך, שביר שמתחנן שיגעו בו, להגיע לקצה.
אני מת לטרוף אותה. לעטוף אותה.
נעמד מעליה, השוט בידי, לופת אותו באגרוף סגור, מרגיש את הכוח כמו נהר חם. אבל האגרוף הזה – לא רק להצלפה נועד. הוא אגרוף שסוגר בתוכו מחשבות, שאלות, פחדים. כל מגע שיבוא עכשיו, אני יודע שזה הרבה מעבר לגופני. מגע שיוצר שקט ושובר חומות.
לב שלי – הלב רוצה להכאיב לה מתוך תשוקה עמוקה לראות אותה נשבית, נכנעת ומתמסרת – ואז לבנות חלק חלק. לראות איך היא בוטחת בי גם כשהיא צורחת. איך היא מוסרת את עצמה לא כדי שישבור – אלא כדי שאראה. באמת אראה.
בתוך כל זה, מרחף רגש אחר. שקט. כמעט מפחיד. משהו שצץ כשעיניה פגשו את שלי. כשקולה רועד לא רק מתשוקה – אלא גם מהתרגשות עמוקה, אולי גם קצת פחד מתוק.
ברגעים האלה, הרוך שלי זועק לצאת אליה. רוצה לשחרר אותה, ללטף את פניה, לומר לה "לא צריך. אני כבר רך איתך בלי חבלים, בלי סימנים."
היא לא רוצה את הרוך הזה לבד. היא רוצה אותו בתוך הסדין המלוכלך. בתוך הזיעה, הצללים, הצליל החד של ההצלפה.
זו המורכבות שאנו ביקשנו לעצמנו.
אני עושה את מה שעושה תמיד כששני העולמות שבתוכי מתנגשים – נעמד רגע, מניח את השוט בצד, מתכופף אליה ולוחש:
"אני פה. אני מוביל. אבל אני גם שומע אותך. כל הזמן."
היא מחייכת, עיניה נוצצות. והחיוך הזה – עבורי זה הכל.
לא צריך לבחור.
אפשר לשלוט – בעדינות.
אפשר לכאוב – עם אהבה.
אפשר להיות אלוהים של הרגע – ולחזור להיות אדם כורע ברך אחריו.
