שייכת

ואכתוב הכל, את כל האושר שהיה בשלושת הימים האחרונים. אני מוצפת באושר הזה.

בעוד רבע שעה אצא מהבית, ואז רשמית יתחיל סוף השבוע שלי עם גברתי.
אני חושבת שהעברית שפה דלה, אחרת היו עומדים לרשותי לפחות חמישים ביטויים שונים, כדי לבטא את האושר שאני מרגישה.

מילים נרדפות ברב מילים לאושר הן: ע?נ?ג, ה?נ?א?ה, ת??ע?נו?ג, ע?נ?ו?ג, ה?ת?ע?נ??גו?ת; ש??ש?ו?ן ו?ש??מ?ח?ה , ע?ל?סו?ן (בלשון הפיוט) , ש??מ?ח?ה ו?ש??ש?ו?ן , ע?ל?ס (בלשון הפיוט) , ש??מ?ח?ה ו?ה?ל?ו?ל?ה , ח?ד?ו?ה, מ?ש?ו?ש?, צ?ה?ל?ה, ג??יל?ה, ר?ן, ד??יצ?ה, ג??יל, ש??ש?ו?ן, ע?ל??יזו?ת, ע?ל?יצו?ת, ש??מ?ח?ה, ר?נ??ה; א?ש??ר; מ?נ?ע?מ??ים, ע?ד?נ?ים; כ??יף ח?י??ים (סלנג) , כ??יף (סלנג) ; נ?ח?ת רו?ח? , נ?ח?ת, ק?ר?ת רו?ח? , ס?פ?ו?ק, ש??ב?יעו?ת ר?צו?ן , ה?ת?מו?ג?גו?ת

אז זהו, שכל המילים הללו לא מבטאות את כל מה שאני מרגישה :)

עשרה קבין של יופי ירדו לעולם גברתי, תשעה נטלה נשמתך, ואחד כל העולם כולו.
עשרה קבין של אושר ירדו לעולם גברתי, תשעה הענקת לי, ואחד לעולם כולו.

אני מאושרת ואני מתרגשת. רק בצהריים נדע סופית אם הסופ"ש המשותף הזה ייצא לפועל, אבל אני כל כך מקווה שכן. בא לי לרקוד מאושר :)

אני שוכבת בזרועותיה של גברתי. מחובקת, מוגנת.
"אהובה שלי, ילדה שלי" היא אומרת לי חרש כשאני קוברת את פני בגופה, נושמת אותה, שואפת עמוק לתוכי.
הכי בטוח לי, הראש ריק ממחשבות. אני במקום של התחושות עכשיו.
"תביאי לי את המברשת" אומרת גברתי.
אני מזנקת מהמיטה. אני לא בטוחה שאני מינית עכשיו, נדמה לי שפשוט התגעגעתי לחיבוק שלה, אבל גברתי הורתה ומיד אני חוזרת אל בין השמיכות החמות, אל בין ידיה, מיד אני שוב מחובקת.
עצומת עיניים ומחייכת, אני מרגישה פתאום את המברשת מתחילה לעבור בעדינות על פטמתי הימנית. ברגע אני מינית, כל הגוף נמתח, מצפה.
והמברשת מסרקת את שדיי, עדינה, כל כך עדינה שעוד רגע אני צועקת לה "גברתי, בבקשה תני לי כאב".
פתאום הגוף מייחל, אבל גברתי אינה ממהרת.
היא מסרקת את שדיי, את בטני, יורדת לאט... האנחות מתחילות להשתחרר אצלי, אני מצפה, רעבה. ושוב היא עולה אל שדיי. עכשיו היא מעבירה את המברשת בחוזקה עליהם, מתמקדת בפטמה, מעבירה עליה את המברשת הלוך ושוב. אני מרגישה את הפטמה מזדקפת אל הדוקרנים. גברתי מעבירה אותם לאט ובחוזקה על הפטמה וגורמת לי לנשוך את שפתיי מתסכול ומעונג. אני רוצה עוד, עוד, הכאב הזה מענג ומטריף.
גברתי מתחילה להכות לי קלות על השד. היא הופכת את המברשת. פעם היא מכה עם צדה הקשיח ופעם עם הדוקרנים. מכה במכות קצובות, איטיות ואז מהירות, אני נטרפת, עוד רגע גומרת רק מהעונג, אבל אני לא, עוד לא קיבלתי רשות לגמור. גברתי מאטה שוב את הקצב. עדיין לא הגיע הזמן שהשפחה שלה תגמור.
"תפתחי את הרגליים צעצוע", פוקד עליי קולה בשקט כובש, ומיד אני מרגישה את המברשת מכה לי על הכוס.
לרגע זה כואב מדי. באופן אינסטינקטיבי אני סוגרת את הרגליים ומיד ננזפת, "הצעצוע שלי מפריע לי לשחק בו?"
אני פותחת את רגליי. לרגע ההצלפות על הכוס הופכות לצורבות. אני רוצה לסגור אותן אבל הכוס הזה שייך לגברתי, אין לי זכות להיסגר בפניה. ובתוך רגע הכאב חודר את העור, נכנס מהכוס אל הבטן, אל הלב ומשם מתפזר אל כל גופי. עכשיו אני פותחת את הרגליים כי אני לא יכולה אחרת, כי הכאב מענג כל כך.
"גברתי" אני גונחת, "בבקשה..."
"כן צעצוע שלי, תני לי, בואי אל גברתך" אני שומעת את קולה פוקד עליי את האורגזמה.
וההצלפות תוכפות, הן מהירות עכשיו, נוחתות בדיוק מעל לדגדגן שלי. אני מרגישה אותי מתפתלת על המיטה, מרגישה איך כל הגוף שלי צועק שייכות.
"גברתי" אני מספיקה לצעוק, "גברתי..."
ואני טסה, גומרת ועפה לספייס בו זמנית, נטרפת ממגע המברשת שמצליפה בי ללא הפסק.
ומיד גברתי נשכבת מעליי, דורשת אותי, את כולי אליה.
אם לפני שניה שכבתי מעולפת מהאורגזמה, ברגע אני שוב כאן - והפעם כדי לספק אותה, לשמש אותה. אני הצעצוע שלה, השפחה שלה, החפץ.
גברתי נעה מעליי, כובשת אותי בגופה, בגמירה שלה, בגניחות שהיא גונחת, בזעקה הקצרה, המשייכת. ואז היא שוכבת עליי.
אני אוהבת להרגיש את הגבירה שלי נחה על גופי. זה הכי קרוב לי. אני שלה. אני של ההכבדות של אחרי האורגזמה שלה, אני של הנשימות שנרגעות לאיטן, אני של העיניים העצומות עכשיו כשראשה נח על כתפי, ואני של העיניים שנפקחות כדי להביט אל עיניי בחיוך שאומר "שלי את".
אני מחבקת את הגבירה שלי אליי, נקבוביות העור שלי נושמות אותה אליהן.
וסיגריה.
גברתי נשכבת לצדי, שוב מונח ראשי על כתפה, שוב אני שואפת אותה אליי, אני בבית. עכשיו אני הילדה שלה, שנחה על כתפה, בטוחה ומאושרת.

ככה נראה היום הזה שלי. עם עבודה רצופה עד שש, הפסקה בת חצי שעה עם מרק חם של אמא, ועכשיו ללימודים. המוח נוזל לי כבר מרוב עריכה, אבל לא אישה כקלייר תישבר, לא אני, לא, לא... די נשברתי 😄

מחר מחכה לי יום לימודים ארוך ונסיעה עד לכפר סבא, שאני מקווה שלא אאלץ לעשות על האופנוע בגשם המובטח. אבל לאחר שאחזור לביתי אסע ואצטרף לגברתי ולחברים שלנו בבית קפה תל אביבי.

נעים לי. זו מן שגרה יומית טובה כזו. כדי לחלץ את העצמות ולהזרים את הדם, עשיתי הפסקה באמצע היום. קפצתי בה על חבל לא נראה, פעם על רגל זו, פעם על רגל אחרת... נורא הצחיק אותי החבל הלא קיים. ונזהרתי לא לפגוע בו ברגליי 😄

יאללה, גמרתי ללהג. עכשיו אני יושבת ללמוד.

אוהבת אתכם, והתרגשתי מכמות התגובות לפרסום האחרון שלי. תודה.

נדמה לי שלא כתבתי לפחות שבוע. הייתי טרודה במיליון עניינים שונים, אבל עכשיו חזרתי.
חזרתי עם שמחה בעיניים, חזרתי בעקבות החיבוק האוהב שקיבלתי מגברתי.
חזרתי אחרי שהחיבוק הזה גרם לי להרגיש חיה שוב.
חזרתי אחרי שהאהבה שראיתי בעיני גברתי המיסה אותי למיליון אטומים של אושר.
חזרתי אחרי שהמגע שלה גרם לגוף ולנשמה שלי לנסוק.
חזרתי כי להיות עם גברתי זה לחזור הביתה, כי אחרי שאני איתה, הלב נפתח והמילים זורמות שוב, והחיוך לא יורד מעל פני.

בוקר טוב גברתי, אני מאושרת באהבתנו :)

לפעמים מגלים שמאחורי המערכת המאיימת לפעמים, מסתתרים בני אדם ושאכפת להם באמת.

הייתי במשרדי מע"מ הבוקר. ארבעה חודשים לא דיווחתי בגלל בעיות בעסק. הייתי שנייה מעיקולים ומפתיחת תיק פלילי (זו עבירה על החוק לא לדווח בזמן).

יש לי פחד מיתולוגי ממע"מ. כשהייתי בת 18 פתחתי תיק עוסק מורשה. הייתי בטוחה שאכבוש את העולם, אבל בפועל, נכשלתי בענק. מה שלא ידעתי בזמנו הוא, שגם כשלא מרוויחים אגורה, חייבים לדווח למע"מ על הכנסות - 0.

חצי שנה אחרי קיבלתי הודעה ממע"מ שאני חייבת להם כחצי מיליון שקלים. הפאניקה גרמה לי להימלט מפניהם, וכעבור עוד חצי שנה כבר הייתי חייבת מיליון.

למזלי סיפרתי לאמי על הבלאגן והיא פנתה אל יועץ המס שלה, שסגר לי את התיק בלי שאשלם אגורה. אבל הפחד מאותה התקופה נשאר.

היום גיליתי שגם אצל הפקידים הכי קשוחים של מע"מ, מסתתרת לא מעט אנושיות. הפקידה שעיקלה לי את חשבונות הבנק, עיקלה את כולם פרט לחשבון האחד הפעיל, כדי שאוכל להתפרנס ולסדר את ענייני. היא גם דאגה להקפיא עבורי את כל הקנסות, לתקופה של חצי שנה. אם אדווח כשורה בחצי השנה הזו - יבוטלו הקנסות.

שאלתי אותה אם מותר לתת לה חיבוק, הרגשתי כזה אושר והכרת תודה, אבל היא הסתפקה בחיוך ובלחיצת יד 😄

החודשים האחרונים היו קשים לעסק שלי. אני מאמינה שכל תקופה ואפילו קשה, יש לה משמעות בחיינו, יש לה מטרה. גיליתי בתקופה הזו אנשים שידעו לתמוך בי לפעמים פשוט בלהקשיב כשהיה קשה. גיליתי חברים אמיתיים. ובעיקר, למדתי לוותר על האגו הענק שלי ולשתף, וגם את גברתי.

הכי קשה היה לי לשתף אותה. להביא לקשר שלנו גם את הקשיים, את הפחדים. למדתי שגברתי יודעת להיות לי לא רק גבירה, אלא קודם כל שותפה וחברה, וזה קונספט שלא היה לי קל לעיכול.

כל השנים אני רגילה לסמוך עליי, להתמודד לבד עם מה שקורה. היה לי חשוב להיות תמיד חזקה. גברתי לימדה אותי שמותר גם לי להיות חלשה לפעמים, להישבר, לנוח.

התקופה הקשה כל כך הזו שעברה עליי עומדת לפני סיום. למדתי בזכותה לוותר קצת על המסכות, על הניסיון להיות הכי מוצלחת. למדתי קצת ענווה ובעיקר, למדתי לקבל.

תודה גברתי ותודה לחבריי. חלקכם נמצאים פה. תודה שידעתם להיות בשבילי.

ערכתי לאורך רובו של היום מבחן עריכה שנשלח אליי מהוצאת ספרים. 15 עמודים שיקבעו אם אקבל לידי את הספר כולו. זה רומן רומנטי מזובל, ואני חושבת שמעולם לא הקדישו כל כך הרבה זמן עריכה לגיבובי מילים איומות שכאלה.

אבל תחזיקו לי אצבעות, אלה צעדיי הראשונים בעולם העריכה.

נשיקות,
קלייר.

*וברכות לכלובי על הוספת הפונקציות לבלוגים :)

אני בגעגוע למילים שלך
בגעגוע למגע שלך
געגוע לעור שלך
געגוע לעצמי איתך.

אני בגעגוע לשרת אותך
בגעגוע להצחיק אותך
געגוע לכרבול שלך
געגוע לכולי איתך.

אני בגעגוע להצלפות שלך
בגעגוע לליטוף שלך
געגוע לרכות שלך
געגוע לשרת אותך.

אני בגעגוע לשלווה איתך
בגעגוע למוחלטות שבך
געגוע לאהוב אותך
געגוע לקרוב איתך.

עברו עלינו ימים של קושי,
של התמודדויות ולא מעט פחדים,
אני שלך גברתי, שלך לנצח
יחד נתגבר על הקשיים.

והיום, בין שיעול לקינוח,
אבשל לך מרק של אהבה
בגופי לצדך אחמם אותך
ואת תלאותייך אעסה בשמחה.

מילים של השתייכות ילטפו את אברייך
ואש ידיי תספוג את חום גופך
בלאט אשק גברתי, אגזול ממך את כאבייך
וחיבוקיי יגנו על שנתך.

וכשתתעוררי אביט לתוך עינייך
לבדוק האם הוקלה מחלתך
אהיה לך כסות שתחייך את מיחושייך
אהיה לך רק מי שאני - אהיה לך שפחתך.

המון לימודים.

הגעתי היום לסיכום עם תלמידה אחרת בכיתה - מורה ללשון בתיכון. היא תלמד אותי את החלק שמסרב להיכנס למוחי וקשור לאותיות בג"ד כפ"ת, בכל"מ, דגשים, שוואים ושאר קללות... ואני אלמד אותה מחשבים.

אני נהנית מכל שניה של לימודי העריכה שלי, אבל כשהמורה לעריכה נורמטיבית נכנסת לכיתה, המוח שלי נכנס להלם. החוקים הללו יותר מדי מזכירים לי מתמטיקה והכי גרועים הם היוצאים מהכלל.

המורה הזו הכי הורסת אותי כשהיא מזכירה לנו שרק לפני 10-20 שנה למדנו את כל זה בתיכון. מה זאת אומרת שאנחנו לא זוכרים? זה ידע שאמור היה ללוות אותנו מאז ועד ליום מותנו.

קשים חייה של הסטודנטית קלייר. לפחות בשאר השיעורים אני מצטיינת. רק שהקללות אמורות ללוות אותי לאורך כל השנה, בשעה שהשיעורים הכייפיים יסתיימו בעוד כמה חודשים, ואין לי מושג איך יהיו השיעורים שיבואו במקומם בסימסטר הבא.

אלה היו חמש דקות של שיחרור קיטור. מותר לי. עכשיו אני חוזרת לשיעורי הבית שלי.