שייכת

כבר יומיים שאני מסוגלת לחשוב רק על איך שטרפת אותי.
כך הרגשתי - נטרפת על ידך, נטרפת ממך.
מאז הגוף נע פתאום אחרת, בצעדים שמרגישים לי חתוליים ומתפנקים.
רוצה עוד.
עוד המון.
הייתה תשוקה מורעבת במגע שלך, תשוקה שלקחה אותי, גזלה אותי בלי להתחשב, בלי לעצור. כל כך רציתי אותך איתי בדיוק כך בכל השבועות האחרונים.
רציתי לדעת שאת לוקחת גברתי ושאני נמצאת כאן כדי לספק את תשוקתך ואת רצונותייך.
חזרתי שלשום למקומי, חזרתי הביתה.
אני מרגישה שוב מסומנת בך, בתשוקתך ובאהבתך.
כשלקחת שוב כפי שלקחת הרגשתי את הפחדים נעלמים. המהות האמיתית שלי, זו שיוצאת רק מולך, השתלטה על כל התנועות ועל כל התחושות.
רק מולך גברתי אני יכולה פשוט להתמסר. להתמסר לך ולא לשום אדם מלבדך.
להיות שלך כולי, ברגשותיי ובגופי, ולדעת שאין מקום בטוח יותר בעולם הזה מאשר בין זרועותייך.
התגעגעתי אלייך גברתי. השיבה הבייתה היא המתוקה מכל.
הידיעה שאני שלך, רצויה, נחשקת ואהובה על ידך, מחייה את נפשי.
תודה גברתי שלקחת אותי כך.
תודה שהבאת אליי את אהבתך ואת תשוקתך.
אני שלך.
שייכת לך.
שפחתך.

ארבע אחר הצהריים. אני מגיעה על האופנוע לאסוף את גברתי אליי.
"אנחנו צריכות לעבור בדרך בבית מרקחת." מודיעה לי גברתי.
"מה קרה?"
"כואב לי שעוד רגע אני רוצחת מישהו."

אנחנו עוצרות בבית המרקחת וגברתי רוכשת לה משככי כאבים להקלה. שתי דקות אחרי אנחנו בביתי.

"די, מהיום שנחתתי כואב לי ואני דורשת שזה יפסק." קובעת גברתי נחרצות כשהיא שותה מהקפה שלה.
"לעשות לך מסז'?" אני שואלת.
"רק תגעי ואת מתה." מודיעה לי גברתי, "מה כבר ביקשתי? אני חרמנית, אני רוצה לזיין את השפחה שלי ושלא יכאב לי. אני לא מבינה מה כל כך קשה לביצוע במה שביקשתי?"
"גברתי השפחה שלך כולה כאן."
"מתוקה שלי אני מוגדרת כרגע כדומית מסוכנת בעליל. אני לא רוצה להצליף סתם, אני רוצה להצליף עד זוב דם. אני רוצה להרוג לאט וכואב, ואז להרוג עוד פעם. עכשיו עופי למקלחת ותתרחקי ממני. לטובתך."

אני עפה למקלחת. לייתר ביטחון אני מעבירה סכין גילוח בכל האזורים בהם הוא נדרש. מעמדי כשפחתה מחייב אותי לנסות להקל על גברתי תוך שימוש בכל חלקי גופי. ואני נחושה להקל עליה 😄

אנחנו עוברות למיטה.
אני מנסה מסג', ריקיי, הילינג. גברתי רק הולכת ונטרפת.

"אני חייבת להכאיב. אבל להכאיב באמת ולא לך." היא אומרת.
"אם לא לי אז למי?" אני חושבת ביאוש.
"את רוצה להצליף בכרית?" אני מציעה.
"לא אני רוצה לשמוע צעקות כאב." עונה גברתי מחוממת ועצבנית.
"הכרית הזו תצעק." אני מבטיחה לה, "חגורה?"
"כן." עונה גברתי בהחלטיות.

אני משחררת את החגורה מהמכנסיים שתלויים על תלי הבגדים ומגישה אותה לגברתי.
"זוזי הצידה, אני מצליפה באכזריות." מזהירה אותי גברתי.
פלאח. ההצלפה הראשונה שלה מזעזעת את המיטה כולה.
"זה לא SSC לכרית." אני אומרת.
"אני" הצלפה, "רוצה" הצלפה, "שיפסיק" הצלפה, "לכאוב לי" הצלפה, "וברגע זה." הצלפה.
"איי, זה כואב, אח. את עושה לה צלקות בתפרים." אני צועקת בשמה של הכרית כששתינו מתפקעות מצחוק.
"וזה לא מצחיק." הצלפה ועוד אחת, "נמאס לי שכואב לי." הצלפה.
"אחחח..." אני צועקת.
גברתי מתפקעת מצחוק ומניחה את החגורה על הכורסה.
"עכשיו זה בטוח." היא אומרת ואני נשכבת לידה בשמחה.

"אני חרמנית עלייך, אני רוצה לזיין אותך, לקחת אותך. לא רוצה להתחשב בך, רוצה לתקוע אותך, לקרוע לך את התחת. רוצה אותך זונה שלי, חור, כלבה מיוחמת." מבהירה לי גברתי ואני מרגישה איך ברגע אני הופכת לחור מיוחם.
"תפתחי ת'רגליים זונה." פוקדת גברתי, "את תרטיבי בשבילי ובמהירות, כי אני הולכת לתקוע את כל היד שלי בכוס שלך."

גברתי לשה את השד שלי בעוצמה שמחרפנת לי את המחשבות. זהו, אין דרך חזרה. בתוך שניות אני הופכת לכלבה מיוחמת שמשתוללת על המיטה מתחתיה ומתחננת לחדירה.

"תפתחי ת'כוס שלך כלבה, תפתחי אמרתי." פוקדת גברתי ומחדירה לתוכי בבת אחת ארבע אצבעות.
אני נטרפת. אני צורחת. אני כואבת ונרטבת, משתוללת על המיטה, רוצה עוד ועוד. הכוס שלי מרגיש כמו באר עמוקה ורטובה שרק רוצה שימלאו אותה.
"את תגמרי בשבילי. את תתני לי אותך עד הסוף, עד שלא תוכלי יותר. אני אזיין לך את הצורה." חופרת לי גברתי בכוס כשהאורגזמות שלי מתחילות למלא את חלל החדר.
אני גומרת שוב ושוב, ושוב, מרגישה את גברתי דופקת אותי עם האצבעות שלה ומוחצת את שדיי עם ידה השנייה.
גברתי נשכבת מעליי ומתחילה לזיין לי את הכוס עם הכוס שלה.
הגוף שלי נע איתה בתזזיתיות של מי שגווע ברעב לגמירות שלה.
שתינו גומרות יחד ושוכבות מותשות.

"עוד לא גמרתי איתך." מודיעה לי גברתי, "תביאי את הזין ואת הוויברטור הוורוד הגדול. את תראי לגברתך מה פינטזת היום כשאוננת עליה. את תראי לי איך דמיינת שגברתך דופקת אותך, ותוך כדי זה אני אזיין לך את התחת. את הולכת לקבל חדירה כפולה זונה שלי."

הכוס שלי מבעבע בנקודת רתיחה מהמילים שלה. אני מביאה את שני האיברים ונשכבת במיטה לידה.
"תכיני את התחת שלך בשבילי." פוקדת גברתי. "מי השפחה פה, אני או את? את תכיני ת'תחת בשביל גברתך. תשכבי על הבטן ודחפי לעצמך שתי אצבעות לתחת."

אני מורחת את חומר הסיכה על אצבעותיי ודוחפת אותן לישבני. הגניחות שלי בלתי נשלטות בעליל. אני דופקת לעצמי את התחת כשגברתי מביטה בי.
"שלא תעזי לגמור זונה. הגמירות שלך שייכות רק לי. רק אני קובעת מתי את גומרת. ברור?" שואלת גברתי ומחדירה לי לכוס את הוויברטור הענק.
"אההה, ברור גברתי." אני מתפתלת וממשיכה לדפוק לעצמי את התחת עם האצבעות כשגברתי מפמפמת לי את הכוס עם הזין שבתוכי.
"כן, תראי לי איזו כלבה מיוחמת יש לי. תגמרי בשבילי כלבה טובה."
אני לא זקוקה ליותר מהמשפט הזה כדי לשחרר סדרת צרחות לחדר ולהשתולל על המיטה באורגזמה בלתי נשלטת. מיד כשאני נרגעת שבה גברתי לזיין אותי בעוצמה, ודורשת שאגמור שוב. אני כמובן מצייתת.

"מעכשיו את מכניסה יד מתחת לבטן ודואגת שהזין לא יצא לך מהכוס." פוקדת גברתי בשעה שהיא ממקמת את עצמה ואת הזין שעליה מול חור התחת שלי.
"את תיפתחי בשבילי כי אני מתכוונת לקרוע אותך." היא אומרת לי בשפתיים שנצמדות לאזניי, "ואת תמשיכי לזיין לך את הכוס עם הזין השני. את תקבלי בו זמנית שני זיינים."

"אהה, גברתי, הזין שלך כל כך טוב, התגעגעתי לזין שלך." אני גונחת כשהזין שלה ממלא לי לאט את הישבן.
גברתי שוכבת עליי, חודרת.
כשהיא מחדירה את הזין לתחת שלי, אני מוציאה את זה שבכוס. וכשהיא מוציאה אני מחדירה. כולי מזויינת, כולי חור.

"את החור שלי, הכלבה שלי, ואת תגמרי כמו כלבה. איך כלבה גומרת?"
"מהתחת גברתי."
"נכון כלבה טובה. וככה בדיוק את תגמרי."

תנועותיה של גברתי עזות בתוכי. אני מרגישה את השיניים שלה ננעצות בעורפי, סוגרות עליו.
אני גומרת איתה, מסומנת על ידה כרכושה הפרטי.
ושוב היא נעה, והתחת והכוס שלי מזויינים שניהם בו זמנית. וזה עמוק, וזה טוב, זה חזק..
"תגמרי בתוכי גברתי, אני שלך, אני הכלבה שלך..." אני צורחת כששתינו גומרות שוב ושוב.

גברתי נשכבת לצדי תשושה. אני קוברת את ראשי בבית שחייה ופתאום פורצת בבכי.
זה בכי של אושר, של געגוע שמשתחרר.
"תני לזה לצאת אהובה שלי." מלטפת אותי גברתי ומחבקת.
זה החיבוק של הבית שלי. גברתי היא ביתי.
אני נאחזת בה והיא מאמצת אותי אליה.
"אני אוהבת אותך גברתי, כל כך אוהבת אותך."
"אני אוהבת אותך ילדה שלי, אהובה שלי." היא לוחשת והחיבוק מתעצם.

שוב אנחנו נחות.
"איך הרגל?" אני שואלת.
"איזו רגל?" עונה גברתי בחיוך, "אני כולה באנדרופינים. אין שום כאב. זו התרופה שלי מעכשיו. כשכואב לי אני מזיינת אותך."
"אפשר לסדר שתקחי את התרופה הזו על בסיס קבוע, מניעתי?" אני צוחקת.
"נראה לי שזה הפתרון לכל הכאבים האפשריים." צוחקת גם גברתי.

לפתע היא שולחת את ידה אל השד שלי ומוחצת אותו.
"אבל את לעומת זאת לא קיבלת מספיק כאב היום. נכון כלבה שלי. את כלבה שאוהבת כאב?"
"כן גברתי." אני טסה מיד למקום שזקוק נואשות ברגע זה לכאב.
גברתי מוחצת לי את הפטמות. זה כואב כל כך שאני מרגישה שהכאב עובר כמו ברזל קפוא בתוך החזה שלי.
ידי מורמת מעליה לעצור את הכאב.
"את לא תפריעי לגברתך. רק גברתך תקבע כמה כאב לתת לך." אני שומעת את פקודתה ומיד סטירה שבאה בעקבותיה וגורמת לי למיני ספייס מיידי.
ושוב כאב בפטמה, וצעקת כאב, וסטירה, וכאב, וסטירה...
"תנשמי אותו בשבילי." דורשת גברתי.
אני נושמת את הכאב שגברתי מעניקה לי, אבל הפטמות כבר כל כך כואבות שאני לא מצליחה להגיע לספייס.
"הכלבה שלי הפכה לחתלתולה?" סונטת בי גברתי, "את כלבה מיוחמת לכאב או חתלתולת ליטופים?"
גברתי מלטפת לי את השדיים. הליטופים שלה משגעים אותי. לא רוצה ליטופים עכשיו, רוצה כאב, הרבה כאב, זקוקה לו.
הגוף שלי נע חסר שליטה בעקבות היד שלה. מנסה לשכנע אותה להכאיב לו.
"את חתולולה או כלבה?" שואלת שוב גברתי.
"כלבה גברתי." אני לוחשת.
"איזו כלבה?"
"כלבה שמיוחמת לכאב גברתי."
"את בטוחה?" שואלת גברתי וממשיכה לענות את גופי בליטופיה.
"כן.. אה..." אני עונה ומיד זועקת באושר כשידה מוחצת לי את השד. חסרת פשרות במתן הכאב שלה היא דורשת התמסרות מלאה.
"תסתובבי על הבטן." פוקדת גברתי.
מהארון היא מוציאה שוט ומצליפה בכוח.
"אז את כלבה מיוחמת או חתולה?" היא שואלת ומתחילה בסדרת הצלפות.
"כלבה גברתי, אני הכלבה שלך." אני זועקת את העונג.
"תפתחי ת'רגליים כלבה. הכלבה שלי תקבל הצלפות גם בכוס."
ההצלפות של גברתי מטריפות אותי. אני מרגישה איך הגוף שלי מתלהט מתחתן. אני טסה.
גברתי מתיישבת עליי, אוחזת בשערי ומתחילה לנוע לי על הישבן בתנועות זיון.
הכוס שלה רותח עליי.
אנחנו גומרות יחד כשהיא מושכת בחזקה בשערי.
"דיו." היא אומרת לי ברגע הגמירה. וה"דיו" הופך לי את הבטן מריגוש.

די. שתינו לא מסוגלות לגמור עוד עכשיו. אנחנו שוכבות על המיטה, מתלטפות, מתחבקות.
"היה לך גן חיות שלם הערב." אני צוחקת, "כלבה, חתולה, סוסה..."
"כן ראיתי שהתחרמנת מזה." צוחקת גברתי במבט טיזרי.

אני מכינה לנו חביתה ומביאה למיטה. את הערב אנחנו מחליטות לסיים בקפה משותף בבית קפה.
לא ראיתי שכאב לגברתי כשליוויתי אותה לביתה. אני חושבת שכדאי שנרשום על התרופה הזו פטנט :)

שיר מלטף אותי מהרדיו. אחות שאיבדה אח מנגנת את הליכתו.
בשקט שבדירה שלי אני רגועה.
עובדת, מסיימת לעבוד, עוברת בין החדרים, מנקה.
עוד מעט תבואי לכאן, נשתה קפה, נדבר, נצחק.
אחר כך נעבור אל המיטה שמצעייה רכים ומחכים רק לך, כמוני.
כמו גופי שהוא רך אלייך ומתמסר.
כמו נשמתי שמזדככת מול מגע נשמתך.
כשאת מביטה אליי יש לפעמים את הגל הזה שעובר בכל הגוף.
זעזוע ההתמסרות בכל פעם מחדש.
תחושה שמחזירה אותי הביתה, אלייך.
בכל פעם מחדש.
את ביתי.
את גברתי.
באת ולקחת אותי ממני - אליי.
לימדת אותי לאהוב כשגזלת ממני את הפחד.
לימדת אותי לחיות כשאילצת את הבכי לפרוץ את גבולות האטימות הרגשית שבתוכה חייתי.
הענקת לי חיות שלא ידעתי שקיימת בי.
ושמחה הענקת, ובטחון.

עוד מעט תבואי, נשתה קפה, נדבר, נצחק.
אולי אף פעם לא תדעי כמה את עושה לי להרגיש.
כמה עוצמות יש באהבה הזו אלייך.
ואולי הפעם אוכל להעביר לך, ולו קמצוץ ממה שאני מרגישה אלייך.
לימדת אותי להכיר במי שאני,
ואז לימדת אותי לאהוב אותי בזכותך.
את גברתי היחידה.
ואני שלך.

נטרפת
כמו בגעגוע
כמו בזעזוע
של הנשמה.
כשאת נוגעת
ולוקחת
כשאת שורפת
ואני שמתכלה
ברעב
אלייך הגבירה.

וגוף נפתח
אל גוף לוקח
ולשונך בועלת
את ששלך.
גונחת
מתפתלת
זקוקה
רותחת
קודחת
כמהה
אלייך הגבירה.

גבירת נפשי
גבירת גופי
חיי ונשמתי
שלך.

וזמן חלף
מאז לקחת
את ששלך
קוראת בשמך
מבקשת אותך
לכדי אותי בתשוקתך,
טרפי נפשי
גזלי אותי
בלי לוותר עליי
שלך
זה געגוע שצורב
הזדקקות
רעב שמבקש
להשתייך
להתמסר
לאהבה
ולתשוקה שבה
לכאב המגע
לרכות הלקיחה
לפראות בה נפשי
אל נפשך כבולה.

מתחיל לרקום מילים ועמודים.

היום שוחחתי עם הפסיכולוגית שלנו. שאלתי אותה אם היא תסכים לקחת חלק בכתיבתו. זה הספר שלנו, אוטוביוגרפי לגמרי, והיא שמלווה את חיינו on & off כבר 16 שנים - הגיבורה בו יחד איתנו.

היא הופתעה והתלהבה, אבל נצטרך לשוחח לעומק על הדרך בה נעשה את זה.

אני כל כך מתרגשת.

זה ספר שיקח לא מעט זמן לכתוב, אבל שיתוף הפעולה שלה שיתבסס על תחושותיה במהלך הטיפול + הרשימות שלה, יבטיח דיוק מירבי.

מתרגשת, כבר אמרתי?

היום אשלח אליה את צומת חולון, כדי שהיא תוכל לעמוד על יכולות הכתיבה שלי.

אני מררגישה את זה בעצמות.
זה מתבשל בתוכי ובקרוב זה יפרוץ.
אין לי מושג מה יהיה שם, אבל אני יודעת שספר חדש עומד להיכתב.
יש לי עוד להכניס פרק אחד לצומת חולון.
זה יהיה פרק חצי קומי שמבוסס על הפעם הראשונה בה אור התקלחה בביתה של גברתי.
ההלם שהיא חטפה מול עשרות הבקבוקים שיש לגברתי בחדר האמבטיה, חייב להיות מונצח בפרק בו רוחי תתקלח לראשונה בביתה של יעל 😄
רק שכדי שאכתוב את הפרק הזה אני צריכה לעשות מחקר בחדר האמבטיה של גברתי, שלא ייפול מהמחקר שעשיתי בזמנו בוועד למלחמה באיידס :))
בקיצור, זה יקרה כשגברתי תחזור לארץ, ואז אשלח סוף סוף את הספר שלי להוצאות לאור.
ערכתי אותו ככל שיכולתי לבד, בעזרתה של גברתי ובעזרתן של חברות. אני לא יכולה לראות יותר את הספר שלי 😄
עכשיו צריך שעין חיצונית מקצועית תעבור עליו.
וזה יקרה בתוך כחודש מהיום. זה היעד.

וזהו. עכשיו אני צריכה למצוא את נושא הספר הבא שלי ולהתחיל לכתוב. יש את הדחף, יש את הצורך, יש את האש, עכשיו צריך רק שהנושא יתפתח מעצמו בפנים ואז הוא יפרוץ החוצה.

היא מצאה באסם דלת קסמים,
מסתתרת מתחת לערמות השחת
מהן יצרה בובות למשחק.

במקרה מצאה אותה חבויה שם,
מסתתרת, נבוכה מפני גילויה.
דלת ביישנית,
עשויה עץ אדמדם מסמיק.

כשפתחה את הדלת הקבועה ברצפה,
הרימה אותה בשתי ידייה
נאנקת תחת משקלה.
והדלת חרקה מתלוננת
על כך שהעירו אותה משנתה.

מסוקרנת הציצה אל תוך האפלה
וראתה מדרגות נבלעות בחשכה.
היא רצה אל חדרה,
הביאה ממנו פנס כיס ועוגיה.

ולפני שהחלה לצעוד
במורד המדרגות הקסומות,
חטפה את בובת השחת הקטנה
וחיבקה אותה אליה בעוז.

לבה פעם במהירות כשרגלה
הונחה על המדרגה הראשונה.
אורו החיוור של הפנס הספיק
רק כדי להאיר את המדרגה הבאה.

צעד, ועוד אחד,
ועוד מדרגה, ועיקול.
החושך עוטף את האור שבידה,
והיא פוחדת, אך נחושה לגלות
לאן מובילות המדרגות.

באפלה הדוממת רק צליל נקישות עקביה נשמע.
הדממה אינה כולאת בה ציוץ,
האפלה אינה מבטיחה לה דבר.
היא תלויה שם עוטפת כשמיכה.

היא ספרה כבר ארבעים וחמש מדרגות
ולפתע נתיבה הופך למישור.

החשש מתגנב אל לבה.
צעדים כה רבים מעולם לא עשתה
אל מחוץ לגדרות החווה בה גדלה.

מרחוק היא שומעת צלילים לא ברורים.
לרגע היא כושלת והרצפה מתחלפת בחול וצדפים.
מימינה היא שומעת את אדוות הגלים השקטה,
ורטיבות נושקת לרגליה בליטוף אהבה.

בלכתה משנה האפלה בהדרגה את צבעה
והשחור מתחלף בוורוד של זריחה.
אצלה בחווה זו כבר שעת המנחה.

בובתה מחבקת את צווארה בחוזקה.
נאחזת בה כחוששת.
בהיסח דעת היא מלטפת את גבה,
מהסה אותה בלחישה רגועה,
"אל פחד קטנטונת, אני כאן איתך".

ושוב היא צועדת והדרך מתארכת.
ואז מפסיקה.
והדרך לא עוד דרך.
ובמקומה - דלת.

זו לא דלת חוששת, ולא ביישנית.
עטורת זהב היא ניצבת, וראשה בין העננים.
היא נוקשת עליה, וזו נפתחת חיש.
ומגלה בפניה עולמות אחרים.

פגודות זהב וסחלבים אלפיים,
ואנשים המחייכים בחיוכים המגיעים לעיניים,
ושלווה אלהית ששורה על הכול,
ונגינת מייתרים המקשטת את לבה באור.

מכושפת פוסעת בובתה בידה,
מרכינה את ראשה בנימוס כשקדים לעברה,
וחיוך ממלא את לבה בשמחת עליצות,
המסע הסתיים, היא הגיעה לארץ
בה אמת מתערבבת בקסם,
הארץ בה תרצה לחיות.

אהבתנו יכולה
למרחק
במגע הנשמות.

הרשי לי ואפשיט אותך מתפארתך
אפרוש אותה בעבורך כמצע על מיטתי
אלוש את השכמות הדואבות ממתח הדרכים
ואכרע אל פשטות אהבתנו לפנייך.

באחרית מילים אוהב אותך בשקט
בגודש פעימות הלב ובאש מגע העור
הן א?ת?? דרכי ושוב איני אובדת
בתוהו אובך שאול הנשמות.

לעת שקיעה אחבוק חלומותייך
ואתכרבל בין הסדין לבין גופך.
אהיה לך פוך שיחמם את לילותייך
אהיה משענת לראשך בשעת יקיצתך.

אהיה לזיעתך כשאש תאחז בתשוקתך
ובגופי אזעק כאב המתחנן לשובע,
וכשתנוחי מיקוד תאוותך
אקח אותך בליטופיי אל זמן הרוגע.

גברתי את א?ם לי ואחות, וחברה,
מורת דרכים אשר לקחה את העיוורת
בשביל הנפש התועה.
מילותייך היתוו לי את הדרך
אהבתך סילקה ממנה את כל הפחדים.