בשבועיים האחרונים שומעים כל בוקר על איזה מקרה רצח מזעזע, בחלק גדול מהמקרים של אישה.
בימים האחרונים ילד בן שלושה חודשים נחטף כשאמו השתינה.
בחודשים האחרונים חתיכות מתכת נגנבות אפילו מאנדרטאות ופסלים נעלמים, ואתרי התייחדות וקדושה הפכו לאמצעי פרנסה של מי שחיים יאוש.
בשבוע האחרון התגלה שבמשך שנה בסיס שלם זיין ילדה בת ארבע עשרה וכולם חשבו שזה בסדר כי היא נראתה בת שש עשרה.
בשנים האחרונות כבר לא מצלמים את האנשים שמוצאים את מזונם בפחי האשפה - הם כבר לא נחשבים לחדשות.
בשנה האחרונה כתבות על נשים שנחטפו לזנות, ממקדות את עדשת המצלמה בעיקר בשדיהן השופעים.
משהו רע קורה במדינה שלנו. לבנו גס בכאבם של אחרים ואם הוא נצבט לרגע, אנחנו שוכחים מהצער כשאנחנו עוברים לאייטם הבא.
הלילה כולנו נחגוג עצמאות, ואני אוהבת את מדינתי ושמחה לחגוג את שמחתה, אבל יש הרבה אנשים מיואשים, העוני מתגבר, מפלס האלימות עולה והקדושה הפכה לעוד חתיכת מתכת למכירה ולבשר כשר.
** ובהמשך לתשובתה של גברתי לפוסט הזה...
סוקרטס חיפש את הטוב המוחלט שבאדם, הוא נאלץ בסופו של דבר להכיר בעובדה שטוב מוחלט אינו אפשרי.
אני לא מחפשת מדינה שאין בה משברים, עוני, שחיתות וכאב, אבל כל אלה חייבים להיות יחסיים לכמות האוכלוסיה. כשלמיעוט רע ולרוב טוב, המדינה יכולה להמשיך להתקיים ביציבות ולפעול כמיטב יכולתה כדי לשפר את מצבם של החלשים שבקרבה. אבל כשכמות העניים במדינה מתקרבת לשליש מהאוכלוסייה הכללית, וכשהמעמד והכוח חשובים מהאידיאלים (אותה מילה מגונה), השטח מפסיק לצעוק ומתחיל לרחוש.
אין בי תמימות שגורמת לי להאמין שמי מהמפלגות תעמוד מאחורי הבטחותיה לבוחרים, ועצוב לי כל כך שבי ונדמה לי שבאף אדם בוגר אחר שאני מכירה, אין את התמימות הזו.
לראות ממשלה שמספר שריה 27 אם אינני טועה, שיש בה כמה וכמה שרים חסרי תיק, שבשם תואר ריק מתוכן, גוזלים מקופת התרופות והטיפול בעוני או בילדים בסיכון מיליוני שקלים - חורה לי.
הפוליטיקאים הללו התחילו את דרכם, ברוב המקרים, כצעירים שרצו לשנות את העולם. אבל הפוליטיקה מעניקה כוח, והכוח מסאב, וככה אנחנו נראים.
אני לא מאשימה את התקשורת, היא היחידה שעוד מנסה להתריע על העוולות. היא עושה את זה בדרך היחידה בה נרותק למסך שמולנו - היא הופכת את הטרגדיה לפורנוגרפיה.
לא התקשורת אשמה, אין אשמים, יש רק צער ותחושה שלא משנה מי יצעק וכמה, עולם כמנהגו מסתאב, והעין מתרגלת לייאוש וכבר לא רואה את האנשים שמאחוריו.
** טוב אני חייבת להמשיך את זה לאחר שגברתי שאלה אותי מה מטרת הדברים שכתבתי ואם יש לי פיתרון למצב.
אני לא פוליטיקאית ולא מומחית בניהול המדינה, אבל נדמה לי שיש כמה פתרונות. רק שביצועם מחייב התעלות מעל לאג'נדות פוליטיות אישיות.
1. ניתן לקבוע בחוק יסוד שמספר השרים בכל הממשלות לא יעלה על מספר השרים שיש בהם צורך בפועל - ולמדינה, לא למפלגות.
2. ניתן לקבוע בחוק (יסוד גם הוא), שלא יתקיים עוד מעמד של שר בלי תיק שעולה למדינה המון כסף, מועיל לכיסו וליוקרתו של האדם המכהן בתפקיד אבל לא מועיל למדינה במאום.
3. ניתן לאסור בחוק על חברי מרכזי המפלגות לקבל ג'ובים מהמדינה. אני בטוחה שזה ישאיר את האידיאליסטים בפנים וינקה את מרכזי המפלגות מאינטרסים אישיים.
4. אם תשונה שיטת חלוקת התיקים בממשלה - אם יוחלט שיש נגיד 18 תיקים זמינים ושכל מפלגה שמצטרפת לקואליציה תקבל את חלקה היחסי מאותם התיקים, יחסך המון כסף. היום נלחמים על מספר הכסאות בממשלה בלי להתחשב בכלל בשאלה האם מספר התיקים מועיל למדינה או פוגע בה. אם סעיףבהצעתי 1 יתקיים, יוכל להתקיים גם סעיף 4 והמפלגות יקבלו בדיוק את הכוח אותו העניק להן הבוחר. כיום לדוגמה מספר השרים גדול כל כך כי הוחלט שעל כל 4-5 חברי כנסת תקבל המפלגה שר אחד. צריך לשנות את השיטה כך שלא יהיה שר על כל מס' מסוים של ח"כים, אלא שהמשרות יחולקו על פי אחוזי הח"כים שכל מפלגה מביאה. כך ישארו 18 שרים וכל מפלגה תקבל את נתח השררה שלה מתוך אותו המספר המוחלט.
ארבעה חוקים כאלה כבר יחסכו מאות מיליוני שקלים למדינה ויפנו את הכספים הללו לטיפול בשכבות החלשות ובלי לפגוע בביטחון.
בנוסף:
ניתן לאלץ את המדינה לקבוע מהי רמת השתכרות מינימאלית - המדינה התחמקה מהשאלה כשהשופטת דורנר דרשה עליה תשובה, לאחר שהוגש בג"ץ נגד הקיצוץ בקצבאות הזקנה. בסופו של דבר, לאחר פרישתה של דורנר הוסרה השאלה מסדר יומו של בג"ץ. תשובה כזו תאלץ את המדינה לשלם לזקנים העריריים שבה קצבאות שניתן לחיות מהן בכבוד ולא תהפוך אותם לפושטי היד שהם היום.
אפשר לעשות הרבה דברים אם רוצים ואם המחויבות היא מחויבות אמיתית לדברים שנאמרים לפני הבחירות. אבל מחויבות כזו לא קיימת עוד ואם בשנות השמונים אנשים עוד הפגינו, נדמה היום שאף אחד כבר לא מאמין שהשינוי אפשרי.
לפני 18 שנים. 2 במאי 2006 בשעה 5:15
