בסימסטר הראשון הברזתי מלא מעט שיעורים שהתחילו בשמונה וחצי. פשוט לא הספקתי להגיע בזמן לכפר סבא. לפני חודש וחצי קראה לי אליה המורה והודיעה לי שאני אסיים כנראה את הקורס שלה בציון: לא עובר.
אני? בחיים לא.
היא הסכימה לשלוח אליי עבודה מיוחדת שבנויה משלושה תרגילים שונים בעריכה, והתנתה את הסכמתה לעבודה האישית הזו בכך שלא אפספס יותר שיעורים שלה ושאתחיל להשתתף.
עכשיו שתבינו, בכל יתר השיעורים אני משתתפת ואפילו מצטיינת, פשוט מולה קפא לי הכוס באופן קבוע.
ביום הראשון שלי בכיתה, בשיעור הראשון היא הייתה הסיפתח. התקשרתי אל גברתי בסופו של השיעור והודעתי לה שלא מדברים כאן עברית. בחיים שלי לא שמעתי עברית צחה כל כך. אף אחד לא העז לדבר אצלה בשיעור, כולם הודו שהם מפחדים ממנה, מפחדים לצאת מולה בורים.
הקיצ, הגיע הזמן לעשות מעשה.
העבודה חזרה אליי היום בציון 78 בצירוף הודעה שאני עוברת את הקורס ושלא אצטרך לעבור אותו שוב בשנה הבאה. וזו כבר הקלה. מעבר לכך, אתה מכירים את הפרסומת ההיא שרואים כל מיני סלברטיות שאומרות למרואיינת לא לפחד ממי שמולה?
מהרגע שבשבוע שעבר שוחחנו בהפסקה בכיתה על חיי המין של אותה המורה, והסכמנו כולנו שהיא לא גומרת ולא מגיעה לאורגזמות אלא מגיעה לאביונה... ומהרגע שניסינו לדמיין אותה אומרת את זה, נגמר הפחד. עכשיו אני משתתפת אצלה בשיעור. היא מרוצה, אני מרוצה והכי חשוב, אני עוברת 😄
בשאר השיעורים הצטיינתי היום, אבל זה סטנדרטי. אני אוהבת את הלימודים שלי. מה שחשוב זה שמולה אני עוברת.
לפני 18 שנים. 16 במאי 2006 בשעה 18:51
