אני אוהב לדבר שטויות

פגשתי לאחר המון המון זמן אדם שאני לא מסתדר איתו.

אני עדיין בהלם ובאלי ללכת הביתה.

רק כי היא נפלה וזה עשה לי רע בלב

לשים את עצמי במרכז, גם אם זה על חשבון אנשים קרובים.

אם אני מרגיש רע כשאני בא לקראתם, זה אולי הסימן להפסיק. 

אני באמת מחכה לסבב הבא של המילואים בשבוע הבא כדי לברוח.

כל הלילה חלמתי שאני חלק מהם

בדרכי אל הסופר הקרוב לביתי, יש גולדה ושמעתי מהמקומות ישיבה בחוץ אמא שצועקת על הילד שלה, שאם הוא לא יאכל, היא לא תקנה לו יותר גלידה והתחילה להטיף לו שזה בזבוז כסף מיותר. 

הילד בקושי ידע לחבר 2 מילים ביחד.

הרגשתי עייף מדי מכדי להתאמן, זה קצת ביאס אותי אבל השלמתי עם זה לאחר כמה דקות.

הייתי אצל רופא השיניים כי כאבה לי השן, אבל התברר ככלום ושום דבר, אז הלכתי לזארה כדי לבצע קניה רגשית.

לא קניתי כלום כי לא הייתה את המידה שרציתי וגם בלי שום קשר היה תור מטורף.

הגעתי מקודם הביתה ואני צריך לאכול ארוחת ערב (???????????????????).

אולי בימים הבאים אני אקפיד לאכול אותה בשעה סבירה.

הכביסה שלי לא התייבשה מאתמול בלילה וזה מאוד אכזב אותי.

ככה אני מרגיש עכשיו כשאני עם האוזניות עושה הליכה בטיילת של החוף.

למה אני כבד?

למה אני עייף אם ישנתי רוב היום?

למה אני יותר מדי נוכח ברגע בלי מחשבות בראש שיעסיקו אותי?

למה אני מרגיש בלי תכלית?

טוב זה לא באמת מפריע לי, כי במילא כשאחזור הביתה אתחיל להתעסק בלסדר אותו תוך כדי אכילת ענבים סגולים

כמו רטטוי כזה, רק שהלכתי לניחום אבלים והיה מחוץ לבית את הריח שהיה בקונסרבטוריון כשלמדתי לנגן

חרירה ונזכרתי כשהייתי קטן ממש לחצו עלי באיזה חג לשתות את המרק.

העגבניות בפנים נתנו לו טעם של קיא וסבלתי מכל רגע, עד שאמרתי להם דיי וקיבלתי מלא פרצופים זועפים.

אני בטראומה?