אני אוהב לדבר שטויות

נגיד כשאני מבקש ממנה לקחת ממני שקית סופר ריקה והיא לוקחת

אני מתייאש ולא מעניין אותי המבצעים או כל דבר אחר.

מבחינתי לשלם יותר כדי שזה ייגמר מהרררררר

תפסיקו להתנהג כמו קוקסינלים בהודעות פרטיות.

זה מביך וכנראה שמרכלים עליכם על כמה שאתם מביכים (מרכלים איתי).

זה היה בגן, כמה ילדים ישבו על צמיג משאית ענק שהיה בחצר ודרשתי מהם שיצרפו אותי לחבורה שלהם.

שם הבנתי שאני שולט עכזר, כי דרשתי והם ציוו.

מאז הבדסמ השתלט על חיי והפך אותי לשולט העכזר שאני היום.

זה היה ה ted talk שלי.

לייק אנד סאבסקרייב לעוד תוכן מקורי מבית ילדים יוצרים סרטים בערוץ הילדים.

אני באמת לא יכול לסבול עוד פוסט בפורום על ילדים בני 18 שמספרים כמה הבדסמ הוא כל עולמם בקטע קרינג'י דיי עם זה כבר.

מוטרד מכל אדם שאני מסתכל לו בטעות בעיניים, כי אז הוא מתחיל לבקש ממני דברים, כמו 50 שקל כדי לקנות דג לשבת.

כמו שאני מנסה להכניס ענב למכונת אספרסו במקום קפסולה, או כשאני לא מצליח לבלום במהירות נמוכה כשאני מחנה את הרכב.

שמישהו יפענח לי את החלום.

התשובה היא כן

וזה נשאר במשך שנה בערך

12:40

אתמול הלכתי לישון מאוחר יד שהעיניים שלי לא יכלו לשרוד יותר. נורא ואיום מה שאני עושה לגוף שלי (גורם לו להזדקן מהר יותר והורס את שגרת האימונים).

כתוצאה מכך קמתי זוועה ודיברתי עם לקוחות תוך כדי שינה בבוקר (מזל שהקלטתי את השיחות, וגם אחרי ששמעתי אותן לא הבנתי כלום).

אני צריך להגדיר שגרת בוקר קבועה, כדי להכניס קצת עניין לחיים שלי, שהיא יותר מאספרסו ולהתחיל את היום על 100 קמ"ש, החל מהשיחה שאני מסיים לשתות אותו.

קיבלתי הערות בזמן האחרון שאני עושה בושות בעבודה, משום שאני מתמודד עם יותר מדי דברים בו זמנית, גם בחיים האישיים וכל תחום משפיע אחד על השני.

הבושות הם מיילים לא מסודרים ולא קשורים אחד לשני, גם באשמת הלקוחות ובאשמתי (הם מטומטמים ואני לא שם לב שהם כאלה).

20:00

הגעתי הביתה ואני מתארגן לאימון, כדי שאהיה חטוב ולא זקן.

21:47

פתחו מסעדה חדשה ליד חדר הכושר ורציתי לטעום את הפיצה שלהם. תפסתי שף אחד עם מבטא איטלקי שהתעסק בטלפון מחוץ למסעדה ושאלתי בנימוס אם הם עושים טייקאווי היום.

הוא היה כזה חמוד, שסלחתי לו מיד כשמסר תשובה שלילית.

הוא היה נראה כמו איטלקי מצויר, שמן, עם שפם ומבטא של דמות מצוירת.

הלכתי להזמין פיצה ממקום אחר.

01:33

אני חייב להפסיק להגיע לשעה הזאת.

07:55

אני מחכה בתחנת הרכבת. לקחו לי אולי 30 שניות כדי להבין איך קונים כרטיס באפליקציה וזה מרגיש לי יותר מדי זמן יחסית לגילי.

אני נזכר איך הייתי הולך לסוף הרציף כדי לחכות עם כמה שפחות אנשים מעשנים, אז אני הולך עם הזיכרון שמנחה אותי ונתקל בכמה אנשים שמעשנים. 

לקחתי ג'קט כדי לא לקפוא, אחד שקניתי מ h&m, או h&o או איך שלא קוראים לזה, עם דה וויקנד. 

טוב אני נכנס.

07:59

התיישבתי ליד שקע, כי אני אופטימי וכמובן שארצה לעבוד דרך המחשב שהבאתי בתיק (אני מאוד אופטימי וכנראה לא אעבוד בכלל).

הבאתי גם ספר כדי להנעים את נסיעתי, משקפי שמש כדי להסתיר את העיניים הירוקות שלי שצצות בשמש ועוד שלל דברים מכבידים שלא אשתמש בהם אף פעם, כמו מפתחות לרכב הישן שחונה שחניון, כי הרי איתו הגעתי לרכבת (אני מפחד מאוטובוסים).

10:04

בזמן שהלכתי 5 קמ בין רציף מס 5 לרציף מס 1, כדי לקנות הפוך שישביע אותי, חשבתי על זה שהפעם האחרונה שנסעתי ברכבת הייתה כדי לקנות רכב (שזה מקרה די דומה להיום).

בין החלפות הרכבות שעברתי עד כה מהבוקר, הספקתי לקרוא כמה פרקים מאמריקן פסיכו (סייקו), ואני מקנא בחוש האופנתי של פפריקה בייטמן (משאיר את התיקון האוטומטי), שיודע בדיוק מה כל אחד לבש ושופט אותו (ואותה, אבל בעיקר גברים) על פי בגדי הלבוש.

14:00

החלטתי לפנק את עצמי וללכת למסעדת בשרים.

22:05

היה יום מאוד מתיש.

התבלבלתי בוויז וכמעט נסעתי בחזרה לצפון במקום הביתה.

לא אכלתי מהארוחה במסעדה.

אני רעב.