הבלוג של מקרנה

יום אחד אתה תופיע. אולי היום אולי בעוד שנה. זה פשוט ברור לי שזה יקרה. זה יהיה פשוט וטבעי כאילו תמיד היית שם. כמו השמש שזורחת בבוקר ומים שזורמים בנהר. זה יהיה כל כך טבעי ושלם. הגוף שלך והקול שלך יתאימו במיוחד עבורי. אתה תדע לאמר לי מילים שרק אתה יודע.

לראות בי אישה. זונה. ילדה. מאהבת. אשת סודך. לגעת בי. לא לגעת בי. לשחק לי בגוף. בנפש. בדימיון.  האינטימיות ביננו תהיה כל כך טובה. אוכל לבכות עליך ולצחוק. כשתבוא הביתה ותפגוש אותי, תניח את יומך בצד. תוכל להשתמש בי כמו שרק אתה יודע. ולאהוב. ולטעום. להכאיב. ולהנות.

הספקות ינמסו. כי למדתי לאהוב את עצמי ככה. כמו שאני. כמו שהחברים של אוהבים אותי. אהבה פשוטה כזאת. ולנחות גאה על מי שאני ועל הדרך שעשיתי. 

בלילה אלך לישון עליך מסופקת ורגועה. להישען עליך. אהיה רק שלך. אתה שומע? אני רק שלך.  

יום  ראשון שכזה שמתחיל בקפה. זה תמיד מתחיל בקפה.

ואז תקתוק של היום- עבודה. אנשים, מיילים, ווצאפ. 

בעיות- ופתרון של בעיות. שבוע שהתחיל והתחיל טוב.

ירדתי במשקל, משהו שמזמן לא קרה. טוב לי בעור שלי. המנהלת שלי אמרה לי שרואים יותר את הפנים והצוואר.

עבודה. לימודים. קריירה. ילדים. ולפעמים לא בא לי להיות כל כך סאחית.

לפעמים בא לי שהעולמות יתמזגו. שמשהו מהטוב הזה יגיע לשגרה. ליום יום. 

ואין לי מושג איך זה יכול לקרות? 

איפור עדין של יום יום. מסקרה שמבליטה עיניים ירוקות רגישות. סקרניות. שפתון חצי שקוף. וטיץ שנותן ביטוי לרגליים היפות שלי. 

לפעמים הייתי רוצה להכניס ליום יום קצת רוק. שחור של יום חולין. אולי קולר עדין, צמיד שחור. 

לא להרגיש שאני חיה בעולמות מקבילים. באמת שאין לי מושג איך עולמות כל כך מנוגדים יכולים לחיות תחל קורת גג אחת.

וכל הסקרנות הזאת. החתרנות. הרצון ללכת נגד הזרם.

איך הוא הולך עם השאיפה ללימודים גבוהים, ועם העסק החדש שלי שנולד בימים אלו? 

בוקר. יום שבת. כוס קפה רותחת בדיוק כמו שאני אוהבת. מחשבות. הרבה מחשבות. הרבה הרבה הרבה מחשבות.

ובעיקר תחושות. רגיעה. משהו שקט בי. ידיעה ברורה שאני בדרך הנכונה. 

מאבקים. הרבה מאוד מאבקים. ושוב. שהשאירו אותי עייפה. בודדה. חסרת כוחות. 

שנים שרציתי שהסביבה תבין. תקבל. תדע. שאני רוצה אהבה אחרת. או חיים אחרים. 

שנים שפחדתי. שייחלתי. שחלמתי. שחשבתי. שברחתי. שרציתי לא להיות. שחשבתי שאפשר גם בלי. 

בושה. אשמה. ושוב בושה ושוב אשמה. 

מפחדת להיות הזונה. מפחדת להיות מלמטה. כל כך רוצה. כל כך מפחדת. לא רוצה להיות סוטה. רוצה להרגיש נורמלית. זוגיות נורמלית של חגים ושבתות. 

עוד סיבוב ועוד סיבוב של בריחה. ועצבות. עייפות. דכדוך. עלייה במשקל. חוסר חשק לכלום. 

ושוב אני פה. מגששת את דרכי חזרה. חזרה לעצמי. מתקלפת ממוסכמות. מתפיסות עולם. מאשמה ופחד.

וקול קטן ממש קטן. שאומר לי די לך. תפסיקי להילחם. זה רק מעייף אותך. לא יעזור.

תשלימי עם המצב קטנה. תיכנעי פשוט תיכנעי. עוד לגימה מהקפה. עוד נשימה עמוקה.

ופחד. המון המון פחד.

ממי את רוצה לבקש סליחה, ילדונת? 

ועל מה את רוצה לבקש סליחה, ילדונת? 

אולי על זה שפחדת להיות את 

שהתביישת על עצם קיומך

על גופך....? 

האם את רוצה לבקש סליחה מעצמך

ילדונת? 

על השתקת הרעב

על שפחדת להיות את 

שהתביישת בעצמך 

ובגופך? 

מתי כבר תראי רק אותי אישה? 

את הילדה שבך שכל כך משתוקקת 

לאהוב ולהיות אהובה 

בדרך שלה? 

הילדה שנושאת אלייך עניינים קטנות 

ומבקשות, 

תקשיבי לקולי שלי אמא, רק שלי? 

קטנה שלי 

אני מבקשת ממך סליחה 

שלא הקשבתי לך

שכל כך הרבה זמן

לא נתתי לך להיות את

להגשים, לאהוב, להשתוקק----- 

מחשבות. סתם מחשבות משומשות. מחשבות שעברו עליהן מים, זיעה, מקלחת ומה לא. מחשבות שרצות.

"למה שמישהו יקרא סתם כך את המחשבות שלך, בשעה שתיים בלילה?" אני שואלת את עצמי. ואין לי תשובה.

עדיין כאן. כותבת. מתעדת. רושמת. מוחקת. עורכת. מתלבטת.

חושבת על פנטזיות. על מציאות. על שליטה. על הרצון לשחרר שליטה. להתמסר סתם כך למישהו אחר.

קוראת הודעות וצ'טים מתקופות שונות. 

מבינה, פתאום מבינה שגדלתי. בגרתי. נפלתי וקמתי.

 נעים ליפול לפנטזיה. לדמיין. לחשוב מאחורי מסך. לא נעים להתפכח ולהבין שיש דרך ארוכה. סיזיפית. מעייפת.

עד שאוכל לסמוך ולהניח את גופי ואת נפשי בידיו של אדם אחר. בשביל זה צריך לדבר. לדבר באמת. להיפגש. להבין את הציפיות. לחקור. 

הרצון לחזור לתקופת הינקות שבה הייתי אמורה להיות עטופה בקשר סימביוטי חסר דאגות, כנראה לא תחזור.

ועד אז- לבנות עולם שלם. ארמון פנימי. אהבה עצמית. זהות ברורה למי שאני. 

"ארמונות בחול מלאים בזוהר

יבוא גל קטן וישטוף 

ומי ידע שהיה כאן ארמון

ואני רק ביקשתי 

לבנות בתוכי 

בית עם יסודות 

גם כשתבוא הרוח 

ביתי עדייו איתי" 

אֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶּה

כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי

שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיּוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,

עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה.

תּוֹפְסִים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ.

(יהודה עמיחי)

בית על החוף
לא באתי מוכנה
היו עוד אנשים
אבל ראיתי רק אותך
נסענו פרוע
כי בסוף אני ילדה
שכנראה עדיין לא למדה

לא לתת את הכל עכשיו
לסכן את עצמי לשווא

כי נשמתי לו את העורף
ועצמתי את העיניים
כשנגע לי בנקודת האהבה
והפכתי כולי לדופק
כי הכרתי כבר את הדרך
בסופה אני אהיה שוב אבודה

הכל סביב יקר
ולי יש רק אותי
מזגת לי לשתות
תהיתי אם זה אמיתי
היית רגוע כשנשעת על הקיר
ולא היה לי מי שיזכיר

לא לתת את הכל עכשיו
לסכן את עצמי לשווא

כי נשמתי לו את העורף
ועצמתי את העיניים
כשנגע לי בנקודת האהבה
והפכתי כולי לדופק
כי הכרתי כבר את הדרך
בסופה אני אהיה שוב אבודה

שעובדת בעבודה משרדית משעממת 

ולא מתגמלת.

שעדיין חולמת על תואר שני, תזה ודוקטורט. 

שלפעמים יושבת שעות בישיבות צוות משמימות וחסרות תוחלת. 

עם אימהות שמקטרות שהבעל שוב הפליץ, לא החזיר את הילד מהגן. 

אני האישה הזאת שאוהבת ספורט ולרוץ,

לכתוב ולצלם.

אני האישה הזאת שאוהבת חיי חברה משעממים עם חברות לפעמים הכי משעממות וחיה לפעמים את החיים הכי משעממים.

אני האישה הזאת שנותנת גיחה לשירותים לצלם סרטון לאדון שלי, באמצע יום עבודה ושולחת ככה בשקט בלי שמישהו יבחין במרחש.

אני האישה הזאת שתראו אותי יוצאת מהבית, לעולם 

לא תנחשו שאני זו שכותבת את הבלוג הזה. 

לבושה לעבודה בג'ינס וטישרט כאחת הבנות הטובות.

אני האישה הזאת שלמדה להנות מכל העולמות.

להיות אישה טובה.

להיות זונה.

להיות ילדה.

או סתם נערה.

ולדעת שבכולם זו אני, פשוט לבחור על איזה צד להתעורר...

היו כל כך יפים.

הם נראו משורטטים. כאילו מישהו צייר אותם.

היה לך מראה כזה של גבר גבר כזה מחוספס, עם זיפים.

היה לך גוון עור מאוד מיוחד, לפעמים זה מה שמייחד בני אדם, צבע העור שלהם. 

קעקוע על היד. חתיך, שרירי ובכלל היית קטן ממני בהרבה שנים. הגעת עם ידידה ובכלל לא הסתכלתי עליך ולא חשבתי שאתה בכיוון שלי.

במהלך הערב קאה משהו, אני ארחתי אתכם ושתיתי. הרשיתי לעצמי להיות חופשיה ולרקוד. עוד חבר הגיע והביא וודקה. 

ישבנו על הספה ושיחקנו. מצאתי אותך לידי. והיית קרוב אליי. הרייח גוף שלך היה מושלם, פתאום מצאתי אותך מחזיק לי את היד. הסתכלתי עליי בעיניים הכהות שלך. 

הידידה שלך הייתה בצד השני, וזה דיי הביך אותי. אומנם אתם ידידים ולא זוג, בכל זאת היא הגיעה לכאן כחברה שלי.

הלכתי למטבח להכין קפה, ואני רואה אותך מגיע אחריי.

"אני נמשך אליך". אתה אומר לי ומנשק אותי.

"לא נעים לי מחברה שלי". אני אומרת לך.

למרות שהנשיקה ממש נעימה לי, והדופק שלי עולה...

(וגם שיש לי אדון, וצריכה לקבל ממנו רשות לכל ההתפתחות הזאת) 

אנחנו חוזרים לשבת, רק שהפעם אני יושבת לייד החברה והוא בצד השני של הספה. 

יש לזה המשך. 

יום מלא בכייף חברים שהגיעו כבר בצהריים כי סגר וזה.

כשהבית פתוח והלב משוחרר, ואני משוחררת. מכינה ומזמינה. 

וה-mind משוחרר המוזיקה זורמת, מאפים בתנור וחברה שהיא כבר ממש אחות נוחתת אצלך. 

והיא אומרת לך כמה את משוחררת, כמה כייף איתך והכל כל כך זורם. ובהמשך מגיעים עוד חברים, ואנחנו מתמסטלים.

רוקדים, סתם יושבים ביחד ומרגישים סוף סוף אחרי השנה הזאת ביחד מחובקים.

פתאום הלב שלך פתוח והכל נראה לך אפשרי יותר. 

פורים שמח שיהיה.