הבלוג של מקרנה

תכווצי 

עוד קצת

תסגרי את הרגליים

יותר חזק

תסגרי את הפרופיל

תסגרי את הלב

תצאי מהצ'ט

תנעלי את הדלת

 תחסמי את הדוש התורן

יופי

ככה את בטוחה 

עכשיו תפתחי את המגירה

עדיף ככה 

שששש....

שיחה אקראית ששמעתי בסופר

"אני חשבתי שדובי זה הכלב,

עכשיו אני מבינה שדובי זה הבעלים".

נותרתי מבולבלת 

אני לומדת לעשות לי מקום..

כמה מקום אני משאירה לך?

בא לי להכיר את הגבר שלי שיגיד לי

"זוזי מכאן ילדה, תעשי לי מקום על הספה"..

אני בתהליך טוב ומשמעותי של הצבת גבולות.

זה התחיל בעבודה וממשיך למערכות יחסים. 

אני לומדת להגיד, לא!

חד משמעי. 

הקשר הסתיים אל תפנה אליי. 

אני לא משתפת פעולה עם התכתבויות ארוכות. עם מיניות שלא מתאימה אליי עכשיו ברגע זה. עם שיחות סליזיות חסרות פואנטה. 

לא חוששת לסיים שיחה שהתחילה, לחתוך מהצ'ט, לחסום. 

לא מוכנה לשתף פעולה עם שקרים, מניפולציות זולות, התנהגות שלא מכבדת. 

לא מוכנה לנהל שיחה על קשר משמעותי ורציני כשאתה חרמן וכל מה שמעניין אותך זה לגמור. אני לא חור, לא שירותים ולא גינה ציבורית. לא מפחדת להינטש, לנטוש, לצאת ביץ'. 

אני שומרת על האנרגיה שלי את הגוף שלי לעצמי. 

בעתיד אשלט מול האדון שלי. אותו נבחר ביחד לאחר הכרות ומפגש משותף. ביחד נחליט לצאת לדרך של קשר שליטה שיוביל לקשר זוגי שיצמיח את שתינו. בגבולות ברורים שמוסכמים עלינו.

שם אהיה הכי למטה לרגליו, זונה, ילדה, קטנה, מתמסרת, מענגת, מתענגת. 

מול שאר העולם

מול הגברים באתר

מול אנשים בכלל אני: 

​השיר של עברי לידר מתנגן אצלי בלופ מהבוקר, והמילים שלו מציפות אצלי מחשבות. בעבר הייתי מסתובבת עם התלבטות פנימית  מה אני בעצם מחפשת יותר, אהבה או שליטה? היום, ממרחק של זמן וניסיון, התשובה ברורה לי מתמיד: אהבה. תמיד אהבה. שליטה היא אולי אשליה של ביטחון, אבל אהבה היא המהות האמיתית.

​למה כל כך קשה להעז להכיר?

אני תוהה לפעמים, למה גברים לעיתים קרובות מפספסים את ההזדמנות שאני נותנת להכיר אותי באמת? מי שבאמת מכיר אותי יודע שאני אישה שיש לה הרבה יותר להציע ממה שנראה על פני השטח. יש בי עומק, תשוקה ואני גם נראית טוב. ועולם שלם שנמצא הרבה מעבר לכל "אתר" או מסך. ובכל זאת, הקשרים האלו נגמרים לעיתים קרובות מדי בגלל ריב קטן, אגו מנופח, או סיבות לא ברורות שפשוט לא מצדיקות את סיום הדרך.

אני לא אוהבת לחתוך, אני טיפוס שנלחם על מה שחשוב לו. אבל יש רגע שבו אני מבינה שאין הדדיות, ושאין לי פרטנר לדרך. כשזה קורה  אני הולכת. וזה תמיד אותו תרחיש שחוזר על עצמו: חודש, שנה, אתם תמיד חוזרים עם משפט כמו "חבל, אני מתגעגע". אבל כשאתם חוזרים, אני כבר מזמן לא שם.

קשה לי לתת הזדמנות שנייה ושלישית. אם לא ראיתם את הערך שלי בהתחלה, או אם בחרתם לוותר עליי בקלות, כנראה שאתם לא מחפשים את סוג הרצינות שאני מביאה איתי. אני כבר מזמן לא משחקת את המשחק של "לנסות שוב" כשזה לא מגיע ממקום של אמת.

​אני בוחרת להמשיך הלאה, ללב שיידע להעריך את מה שיש לי לתת מההזדמנות הראשונה בלי משחקי כוח ובלי אגו.

הוא אמר לי:

"איתך אני משתגע, איתה אני רגיל"

אז אמרתי לו

והוא אמר לי,

אני אמרתי לו

והוא אמר לי,

מה אמרתי לו-

כשהוא אמר לי?

אמרתי לו:

"לך תתרגל איתהƔ"

"לך תכבה איתה כל דבר בוער

אני כבר אשתגע עם מישהו אחרƔ"