אז כשאני פוסעת להליכון בנעימות, שמה את האוזניות ונכנסת לבועה משלי
הכי כיף כשאני מנותקת מאנשים מסביבי, כולם יודעים לא להתקרב כשאני מתאמנת
אני מתחילה בריצה,ואפילו את הרגליים במהירות שיא אני לא מרגישה,
הכי כיף, זה פשוט להתנתק ולהיות בתוך האנרגיה של עצמך,
הפנמה העצמית שלי היא קבלה עצמית אחרי המון זמן באוף אנד אן שלא הייתי שלמה עם עצמי,
אני מסתכלת בתמונות שלי ומחיייכת, פלוס הוצאת האנרגיות שיש מסביבי שאני פולטת לתוך הריצה
אני רואה את השינוי והחיטוב והמוטיבציה שלי להצלחה כשיש מטרה, וגם האנרגיות של ההיי אחרי כן,
איזה כיף, זה סופסוף להיות מאוזנת, מכילה קודם כל את עצמי, אחרי המצבי הקיצון שהייתי בהם,
אני מסתכלת על הארלי קווין שלי על הרגל, ואומרת סופסוף מצאתי שלווה פנימית ושקט,
המסיבות לא חסרות לי, אולי ההרגשה של "תראו אותי",אבל גם זה מיותר.
ככל שאני מבינה יותר ומפנימה יותר, שם אין חברים.. יש זאבים ,טורפים,קנאים.
נכון, אולי כל התקופה הזאת לימדה אותי השלמה עצמית,אהבה עצמית,
רצון להצליח בדרך שלי, פעם צחקקתי עם מישו שאני צריכה לעשות מהחיים שלי ספר על כל העליות והמורדות שעברתי,
יש בזה איזה מן שלווה,אחרי כל החרא שאנחנו עוברים, כאפה אחרי כאפת מציאות.
תרופות ,כדורים,הכל עזר לי להמשיך קדימה.
נכון אולי חציתי אין סוף בסיפורי האקשן שהייתי בהן,אבל זה גרם לי להבין כמה אני חזקה,שווה,מדהימה,וחברת אמת.
הארלי שלי
