"מה זה? את לא יודעת רק לקבל". הוא אומר לי בפעם הראשונה שנפגשנו אצלי בבית. באמת כל פעם שמעניקים לי מגע ואהבה אחרי זמן קצר עולה בי המחשבה "האם זה נעים לצד השני?" או "ואוו זה כבר הרבה זמן שהוא מענג אותי… מעניין אם זה עדיין נעים לו".
אז הוא עלה עלי. לא טבעי לשחרר את עצמי אל המקום המתמסר שמתענג על ידי הצד השני. "פעם הבאה אני אקשור אותך", הוא אמר. גם כשאני בקבלה הידיים שלי מחפשות "לעשות נעים" לצד השני. להגיב. הרגל מחפשת נתיב לעטוף, להחזיר מגע. קשה לי להרפות אל תוך ההתענגות שלי בלבד. היד מיד נשלחת ומלטפת את הכתף, הבטן או הראש, לאן שהיא מגיעה.
מה קשה לי? קשה להתמסר. לתת לצד השני להתפרע על עצמו, להנות מזה ולהתענג מהאפשרות לאפשר לאחר ולקבל את ההפתעות שיהיו. קושי לשחרר שליטה על הסיטואציה ולהסכים לאפשרות שמישהו אחר עושה בי כרצונו. להיכנע. להיות רק בקבלה. משהו בי מתקומם כאומר "לא מגיע לי", שאולי זה לא נעים לו או לא מעניין מספיק להיות עם הפות שלי והגוף שלי כל כך הרבה זמן בלי "לקבל" בעצמו.
אז כשבאתי אליו הוא הוציא את החבלים. ישבתי כשפני אליו. הוא רוכן מעלי, מסתכל לי בעיניים ושואל "את סומכת עלי?"
"כן" אני אומרת. אני באמת סומכת עליו. הוא מתחיל ללפף את החבל סביב הידיים שלי. מבטו לנע לסירוגין מהחבל אל העיניים שלי. מבטי נע מעיניו אל ידי המתהדקות זו אל זו. הלב מאיץ קצבו. הוא מרים את ידי הקשורות אל מעל לראש ומכוון אותי לכופף אותן לכיוון השכמות. החבל נכרך סביב חזי. סיבוב ועוד סיבוב. אני כבר לא יכולה להזיז את הידיים. סיבוב ועוד סיבוב סביב הצלעות ובין השדיים הלוך וחזור. מהדק וקושר. החבל ארוך ומתהדק סביבי. נשימה עמוקה אל החזה. אני מרגישה את החבל מגביל את התנועה שלי ואני אחוזה בו.
הסיפור המלא כאן:
https://imlilit.com/2018/06/25/%d7%a0%d7%a7%d7%a9%d7%a8%d7%aa/
