לילית - אהבה באור היום

היה זה אחרי כשבועיים שלא נגענו
כשנפגשנו בגוף, נץ ואני

לפעמים אנחנו אוהבים לרצף את הסלון במזרנים וגם להדליק כמה נרות אם זוכרים. כשהוא החל לגעת בי כל הגוף שלי קפץ. כל התקרבות של אצבע, כל נשימה, הרגישה חזקה מהרגיל. כמו נעטפתי בהילה, בשכבה מעל העור, הרגשתי שהוא נוגע בי למרות שפיזית לא נגע. רציתי - לא רציתי שיגע.
הוא אחז במושכות

הוא הגיע אלי באמצעות האוויר, באמצעות המרווח. הפכתי לאינספור חיישנים פתוחים ולא ידעתי מדוע. בעיניים עצומות חשתי מתי הוא מתקרב אלי וגופי רטט. היינו צינור לזרימת האנרגיה בין שני גופים. לא היינו  אז נץ ולילית, היינו שני חומרים ביקום שנפגשים לרגע

מי שמכיר אותי יודע שדיבורים על אנרגיות וצ'אקרות זה ממני והלאה, איני נמנית, לצערי, על הרואים הילות וצבעים. אני רק מקנאה באלה, כאשר אני מאמינה לסיפורים שלהם. אבל יש רגעים, וזה אחד מהם, שקורה איזה דבר ואין ברירה אלא להאמין שיש דבר מעבר לתפיסתנו ההגיונית, שיש חום ותנועה בין חומרים ושל חומרים שאת חלקם אנחנו לא רואים. שיש דברים שאי אפשר להסביר אבל אפשר להרגיש.

****

כאשר נץ קירב את ידו לאזור שבין הרגליים שלי התכווצתי ביתר שאת. הרגשתי את האגן שלי כמו גנרטור, ריחפתי בחלל החדר וקפצתי מכל תנועה, הרגשתי כל דבר פי 1000.

הוא משחק בגוף שלי דרך האוויר, אני מתפתלת ללא שליטה, רוטטת, זרמים מפתיעים חוצים יד ורגל. כשאני מציצה בסדק שבין העפעפיים שלי אני רואה אותו מחייך, מופתע בעצמו ממה שקורה. הנץ בריכוז מלא. אני מתחילה לצחוק ולצחוק, זה צחוק פראי ולא מבוית. אני מתחילה להרגיש את הגרון, ואיזו הרגשה נעה מתוך הבטן מעלה, ההרגשה מתחלפת בכאב מפתיע שאוחז את גרוני ואני מתחילה להשתעל, חושבת אולי תצא ממני מפלצת, נחש או סילון של אש.

כשהגוף מאבד שליטה פתאום באות המחשבות. "אולי השכן מסתכל עלינו מהחלון הנמוך, רואה אותי כך שרועה פתוחה עירומה משתעלת צוחקת בוכה על רצפת הסלון כאחת שנכנס בה דיבוק?"

המחשבה חלפה ואחרת תופסת את מקומה

אני מבינה שהמחשבות באות על מנת להסיח את דעתי וגופי ממה שבאמת קורה פה. ה mind השתלטן מפחד לשחרר את ההגה ומנסה להבריח אותי מההתמסרות המסוכנת, ממהר למשות אותי בחזרה למקום מודע. אבל אני תופסת את השובב הזה ומצמידה את צווארו לרצפה

***

אני מייללת? נוהמת? נאנחת? מתייפחת? גונחת? כל אלה ואף אחד מהם. קולות בלתי ניתנים לשיוך, לא כאלה שנהוג לעשות בשום מקום, צלילים שלא אולפו על ידי התרבות

הוא מניע את ידיו באוויר מעלי. מידי פעם מוציא צליל בעצמו. גם את תנועת הצליל באוויר אני מרגישה בגוף. אני רוטטת ובוכה. זה מענג וגם כואב לפרקים, זרמים ורטטים. מידי פעם זה נרגע ואז חוזר. אני מזהה איפה הידיים שלו מרחפות. אני מניעה משהו בתוכי והוא תומך ומלבה את התנועה, הוא חש-מנחש מה קורה בתוכי

לא היה לי כזה.

הפכתי לגוף שהתפרק לרסיסים. הייתי אחת והייתי אינספור והייתי לא כלום.

***

למה דווקא עכשיו? איני יודעת. צער עמוק גאה בי, הגוף החש, המרגיש המתענג, הבוכה והצוחק התיז מתוכו כמתוך תיבת פנדורה חלקים מתוכי שטבעו ועודים טבועים ורוטטים בי בעוצמה מסויימת, כנראה, כל הזמן

חפצים, מקומות, במפגשים, חצאי דברים שנאמרו

חלקים זהותיים, יסודיים, אלמותיים, חלקם שלי ואת חלקם אספתי מדורות קודמים

אני נפרדת מחלקים

אני אוספת חלקים

העונג מילא כל פינה בגופי והרגשתי את פרח הפות שלי שלי נפתחת כשער לעונג ומוציאה מתוכה את מה שמחפש את דרכו החוצה ממני

את הסיפור המלא (ועוד) אפשר לקרוא בבלוג שלי https://imlilit.com/2019/12/20/%d7%a0%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%91%d7%99-%d7%93%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a7-%d7%90%d7%95-%d7%a1%d7%a7%d7%a1-%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%a0%d7%99%d7%aa/

שלכם באהבה,
לילית - אהבה באור היום