שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Alice's asylum

Don't worry, Alice. Wonderland is better when you are lost
לפני 4 שנים. 20 באוגוסט 2020 בשעה 11:28

 

**אזהרת טריגר אונס**

 

 אני מצטערת, ילדה. מצטערת על כל אחד ואחד מהם, בשם האנושות. הם לא חיות, בחיות אין אגו שמוביל לרוע, חיות עושות את מה שהטבע תיכנת עבורם ואלו- אלו לא היו חיות. אלו היו בני אדם שבחרו, כל אחד ואחד מהם, לאנוס אותך ולא לעצור את הבא אחריהם.

 אני מצטערת שעכשיו זאת המציאות שלך, הזכרון המעומעם או אולי הברור שלהם לוקחים ממך את החופש, לוקחים את הגוף שלך והשליטה בו וזה יהיה צרוב שם בראש שלך עכשיו, הזיכרון הזה של כל אחד ואחד מהם או אולי של כולם כגוש. מצטערת על אלו שירגישו זכות להיות שופטים- ינתחו ויסבירו וידברו וינהלו דיון עליך, על אלו שיגידו לך "למה שתית?" כי לשתות זה פשע שיש להיאנס עליו 30 פעם. מצטערת על עורכי הדין שיאנסו אותך שוב רק ביותר פומבי, ואת- את! תצטרכי להוכיח ולהסביר איך 30 גברים עומדים בתור וילדה שיכורה אחת בשירותים זה אונס, וזה לא יכול להיקרא אחרת. את תצטרכי לתת דין וחשבון, מה לבשת ומה אמרת או לא אמרת ולהתחנן שיבינו כי לגלות מיניות בגיל 16 זה טבעי וזאת לא הזמנה.

 

 מצטערת שיש סיכוי סביר שהעונש של 30 הגברים שאנסו אותך יהיה עוד בדיחה לאוסף משפטי האונס במדינה, אפשר להוציא חוברת כבר. ספר, ליתר דיוק. מצטערת שחלקם לא יבינו בכלל מה עשו, חלקם ימשיכו לאונן עליך גם בכלא (במידה וישנו שם איזה לילה בכלל), מצטערת שלהם זה ירשם כתיק במשטרה ואצלך יחרט כפצע מוגלתי לכל החיים. מצטערת על נהרות הבכי, על הפחד, על הכאב והסבל שחווית ותמשיכי לחוות עוד. מצטערת שהם ישארו בתוכך ואת זאת שצטרכי להילחם עליך. מצטערת שעורכות דין נשים יתקפו אותך וזה ירגיש מוזר, זה ירגיש אשם, אולי אפילו אשם יותר. מצטערת שתרגישי אשמה ובלבול, מקווה שיהיו לך מספיק מטפלים סביבך שידאגו לסובב את האשמה הזאת לכיוון אחר ולא פנימה, ובכלל מצטערת אם את באה מבית חסר אמצעים שלא יכול אולי לממן טיפול פרטי ותצטרכי להיכנס לרשימת המתנה של "אחוות הנאנסות", ולא שאין מרכזים חינם שמופעלים ע"י אנשי קודש..יש. אני מצטערת יקירתי, שאולי תצטרכי לחכות בתור לקבלת עזרה תוך עשיית שריר ליומיום. אני מחכה כבר שנתיים. 

 

 מצטערת שמסע הסבל שלך רק התחיל... ושולחת לך את כל האור והכח שאפשר.

 

לפני 4 שנים. 10 באוגוסט 2020 בשעה 17:25

 אני יכולה שוב לכתוב עד כמה מסביב לי הכל שדה מוקשים, כמה קשה ומעייף ללכת ולהתפוצץ כל הזמן. כמה לא נוח שהכל וכולם צריכים להתהלך על קליפות ביצים סביבי שמא אבהל ואתפוצץ אפילו בלי עזרת מוקש. 

 אפשר לפרט כמה חלשה אני מולם, כשנושפים לכיווני ישר עולה באוויר לסופה. כמה עלובה כשמתקפלת מכל צליל וצורחת לעצמי שלא- הגוף לא מקשיב ובורח כאילו לברוח ולהתחבא בשיחים זאת הדרך היחידה וגם שם השדים איכשהו מוצאים אותי. כמה חסרת שליטה בתוך חוסר האונים שאני.

•○●♡●○•

 אני חזקה כשמכים אותי.

חזקה כשהחגורה נוחתת 

חזקה כשמים קפואים זולגים לי בין השדיים

חזקה כשמקופלת וקשורה, קשורה ותלויה, תלויה ומקופלת

 אני חזקה כשמכים אותי.

חזקה כשבאה הסטירה

חזקה כשצריך לעמוד על הברכיים כל היום בשביל לנשק ולאהוב את שלך

חזקה כשחיבוק נהפך לתהום של עצב קיומי

חזקה כששיניים תולשות ממני

אני חזקה כשקורעים ולוקחים בכוח

חזקה כשצריך לבכות

חזקה כשצריך להתשמש בי בשביל...

אני חזקה בזמן שמכים בי,

ולפעמים גם קצת אחריי.

לפני 4 שנים. 7 באוגוסט 2020 בשעה 13:13

 אז.... פעם אמרתי לעצמי שאני לא אשתה בעצבות אבל מאז גיליתי שאני עצובה תמיד. אז אם כבר לפחות שחלל הפה יהיה שמח.

** רבות הדרכים לשמח את חלל הפה שלי, זאת רק אחת מהן.

 

לפני 4 שנים. 27 ביולי 2020 בשעה 21:46

 כשאני חושבת עליך את נראת לי כמו אור בוער וגדול, תמיד לפניי קילומטרים כך שארגיש את חומך מבלי להישרף עד כלות. רצתי אחרייך, מנסה לתפוס את השמש עצמה אבל תמיד ברחת אל תוך הלילה; לבסוף הגעת לחושך לפניי.

 היום את נשמעת לי כמו שיר צובט בלב, ההוא שתופס מקום בך ם לאחר שנים ובלי לזכור את מילותיו המנגינה עדיין נטבעת, מעבירה תחושה שונה בכל אפיזודה של היזכרות.

מעולם לא ידעתי לרוץ. 

 אני מדמיינת אותך לוקחת אותי איתך גבוה, מעל כולם, להשקיף עליהם ולהתבונן ביחד כמה הכל תהומי. אני אחזיק לך את היד שם אם תתני לי.

 מעולם לא נתת לי, מעולם לא לקחת אותי איתך.

 לפעמים כשאני חולמת את פתוחה בפניי ואני מזדחלת חזרה אלייך ומתקפלת בבטנך, מזיזה איברים חזרה למקומם. תשאבי אותי אחורה, אימא, לבועה החשוכה שאת, אל תוך הרחם החולה שלך ותלטפי את נוכחותי שם, תלחשי לנו שהכל יהיה בסדר כמו שבטח עשית אז...רק שהפעם אני לא אאמין לך.

 

לפני 4 שנים. 26 ביולי 2020 בשעה 4:50

ולי אין מילים...

ללא מילים, זה נראה ככה:

לפני 4 שנים. 4 ביולי 2020 בשעה 14:56

  לרוב נמצאת רק בפנים, לא מתקרבת לקצה לראות טוב יותר את הבהיר. נוכחת בתוך, מסתתרת מאחורי זכוכיות החלון ומהחושך שבי מביטה אל הלבן והמואר שבחוץ - כך תמיד נשמר יחס הוגן בין מלנכוליה קיומית לנינוחות שבקבלה.

 

  העולם יפה גם מכאן, פשוט מרוחק יותר.

לפני 4 שנים. 15 ביוני 2020 בשעה 19:33

 היא צועקת ימים

וצועקת לילות

פניה ריקות,

רגילות, אוהבות.

 היא בורחת שנים

ואז סופרת דקות

תוך כמה זמן לא ישאר אף אחד

לא יהיה אף אחד למשמע הצרחות

 היא חזקה בימים

ומתייפחת לילות

הדם בה רותח

לא נותן לה להיות

 לאור יום היא לבד

ולבד בחשיכות

כששורף החזה

כשפועם ברקות

 תגיד, לאן לה ללכת?

תגיד לה מה לעשות?

היא כבר מתה ימים

ומתה לילות. 

לפני 4 שנים. 15 ביוני 2020 בשעה 15:46

 פשוט מאוד- לא מנהלים.

זה מתיש מידי, עדיף לשתות כוס קפה ולדבר עם עצמך.

חמלה ואהבה לכולם

🖤

לפני 4 שנים. 14 ביוני 2020 בשעה 11:17

🖤💗🖤

...לשים את הראש במפשעה שלך כשכיפת הזין משמשת כמוצץ...

ולישון.

לפני 4 שנים. 6 ביוני 2020 בשעה 13:16

 אני דוחפת לתוך החור הפעור שלי

מכל הבא ליד

דוחפת עמוק לבפנים,

מנסה למלא את כולו

קצת בניקוטין

קצת בריטלין

קצת באלכוהול

קצת בסמים קלים

והכל נעלם בתוך החור הפעור שבי

נעלם בלי להשאיר אפילו טעם, 

נעלם כלא היה תוך דקות

כאילו אל תוך חור שחור.

 לפעמים אני דוחפת את הזין שלך

לתוך החור הפעור שלי

לפעמים את אהבתך

לפעמים מכסה באדמה ושותלת שם זעם

אבל שום דבר לא מספק את החור הארור הזה

הוא יבלע אותך גם לתוכו.

 אולי, במקום לדחוף לשם

אתן לריקנות לכרסם את הכל

שתנגס בדפנות, תוריד שכבה שכבה

עד שלא ישאר חור יותר בכלל.