|
|
|
כשאני צלולה הפרחים מדברים אליי. העצים מדברים אליי. אני עונה להם ברוך ובמבט, למדנו להבין ולהתחבר, לנשום חיים אחד אל השני.
ככל שיותר צלולה, כך הקשר עם הטבע מתהדק והקול של היקום ברור לי יותר.
זה ורד, חבר שלי
וורוד עדין, עם ריח משגע
כל יום בדרך הביתה מכופפת אותו אליי, מסניפה קצת
מברכת לשלום וממשיכה לדרכי.
אושר זך.
אז אחרי ימים שיכורים מאוד
בהם יצא לי בעיקר טימטום מהפה ומספר דליפות ממושכות מצינוריות הדמע בשתי העיניים..
ולמה אנשים התחילו לכתוב ככה?
כאילו, במקום פשוט רווח ומשפטים אחד אחרי השני
עושים פסקה חדשה.
זה כאילו במודה עכשיו?
למה את עושה את זה?
כי כולם.
אה וגם זה דרמתי.
ונראה פחות עמוס..
כך או כך,
לפעמים צריך לרענן שיטות חיים. זאת מתודה מורכבת ההתעוררות להווה הגשמי, יש סדר פעולות, בשבוע האחרון הסדר היה כזה- העיניים נפקחות, החיים מסריחים, גרגור חלל הפה עם ברנדי כי זה אחוז מספיק גבוה להיחשב לצחצוח שיניים ולא לירוק! חבל על הברנדי. החיידקים כבר מתו גם ככה אז אפשר לבלוע.
אווו למי אכפת מחיידקים בכלל כשיש מלא אלכוהול להתחטא איתו??
אז אחרי השכרות, הגיע הזמן לנסות משהו אחר..
אולי השבוע אבלע כדורים במקום.
את מזכירה לי את אושרת
אושרת נו, אחותה של זאתי מהפנימיה
לה לא זוכרת איך קוראים.
אושרת הייתה גדולה ממני,
גם עיניה היו יותר גדולות משלי
עגולות וחומות, עמוקות שאפשר לחפש בהן לנצח
לא דיברנו כמעט, אבל הרבה החלפנו מבטים
המבטים הצתלבו והיא הבינה אותי דרכם
אני הבנתי אותה, כאילו מהנהנות אחת לשניה בהסכמה
'כן, אני איתך...גם, בחרא הזה. כן.'
את מזכירה לי את אשרת,
קטנה שכזאת ומתקפלת לכיס
חזקה מידי לגוף הצנום שלה
רועשת בלי סוף, מלאה בחיוך שיודע
אז את- את דומה לאושרת
ואם זכור לי נכון זאת מחמאה.
&list=PLyuB7GF0EQM_kFDdcWti7fZWSrJp6Bo02&index=13
את בהחלט לא יודעת לשתוק כשבוער הצורך להיות צדקנית ונשמעת, אולי היה יותר טוב שתסתמי ותיהיי מועילה בעולם במקום רק להשמיע איך הכל צריך להיות. בעינייך.
את לא יודעת לעבוד קשה, לא יודעת לעבוד כשקשה והשרירים שלך בכללי חלשים. אולי אם היית טורחת לאמן אותם ולא לחכות ליום שבו באופן קסם הכל יהיה קל יותר...
את לא יודעת לשמור על הפה שלך, ליטרלי, תמיד פעיל- עישון, נשנוש, שתיה, לעיסה, מזמוז משהו, דיבור- העיקר שיהיה מלא ועסוק.
את לא יודעת להיות בצד, מרגישה חלשה ובלתי נראת כשלרגע עוזבים אותך ובכלל לא כל העולם סובב סביבך ולא הכל קשור אלייך.
את לא יודעת לבקש ולדבר כשצריך ואז סובלת מזה, עם מוח מלא מונולוגים שהיית צריכה להגיד ולעולם לא יאמרו ועוד מעט תשכחי מה היה המלל ואז תתבאסי כשתצטרכי לשלוף את המונולוג המזורגג הזה..ואת לא זוכרת כלום מהחיים שלך, פרט לכך שאת צודקת.
את לא יודעת להיות קשה עם עצמך ועם זאת קשה עם עצמך יותר מידי במקומות הלא נכונים.
את לא יודעת למצוץ טוב, אבל תלמדי לאט לאט. אולי יעזור עם הבעיה של תעסוקת הפה...
אז מה את כן יודעת?
את יודעת להיות שם לפעמים
כשממש
אבל ממש
כואב.
&list=RDrG64_sffsa4&index=7ואז יצא לי כזה.
אני הולכת, עוזבת כאן
בלי מילות פרידה
בלי לומר תודה
פשוט נעה קדימה לשם
למקום שיש בו אביב.
אתם תישארו רחוקים ממני
תמיד היו חלונות בנינו
אסגור את התריסים תכף
שלא תצחקו עליי,
בעודי מחפשת את נרניה.
אולי אני עוד אמצא אותה...
אם אלך רחוק מספיק
אם יהיה בי כוח בכלל...
ללכת לאנשהו.
כתיבה יוצרת
בלאט 🏆
דפקתי לו בדלת, היה כבר ערב. הבכי בכה פנימה, עפעפיים משופשפות ומילים מתגמגמות להן מתוך הפה, מתמוססת בעולב שאני. הרגשתי שעל העור בוער קרח, אלפיי נמליי אש מתרוצצות על הגידים הלוך ושוב, סוחבות ממני את הכוח להיות.
קומת קרקע, דלת ברחוב פתוחה לרווחה ולעיניי הרוח והילדים השיכורים שבספסל ירדתי נמוך נמוך על ברכיי, הורדתי ראש מנשקת את שטיח הכניסה הבוצי. "תפתח, תיקח אותי. בבקשה, אני אלך כשתגיד אבל רק עכשיו... קצת. קצת תיקח אותי. בבקשה.."- יצא בקול יבש מהגרון. הוא פתח את הדלת, מביט במחזה הזה. משאיר דלת פתוחה, הלך לרגע למטבח ואני הצלחתי להכריח את הצוואר לעלות, אולי אסתכל לתוך עיניו עמוק ואחדור לדם שלו, אולי אז הוא יקח ויחבק ויחבק ויקח וישים אצלו...חזר עם קערת מים, הניח אותה מול האף שלי. "את נראת פטתי", וסגר את הדלת.
* * *
אני צריכה אלוהים.
אלוהים להתחנן מולו
כפי שלא אוכל להתחנן לאדם-
קינת ילד יתום,
בכי על מר גורלי.
אני צריכה אלוהים לבקש ממנו,
כפי שמבקשים בתפילה
משתחווה אך אנוכית,
שייתן לי, אלוהים, תן לי אנא!
עשה חסד עימי ואגמול לך.
אני צריכה אלוהים להישפט על ידו,
אשר ימדוד מעשיי, יכעס,
יתן לי תורה לאונן עליה
ימציא חוקים, יבקש מנחות,
יוריד על ברכיי מולו בדמעות ובצער
ולעתים, אלוהיי יהיה רחום עליי
למשמע תחינתי
ימלא בקודשו.
'The Martyrdom and Last Communion of Saint Lucy'
Paolo Veronese, 1582.
רבייה חד פעמית/רבייה התאבדותית.
"...ביערות אוסטרליה, כל שנה לפני האביב, מתרחש טירוף מיני שאין דומה לו בכל רחבי כדור הארץ. האנטכינוס- "קיפוד נמלים" - חיית כיס קטנה ודמוית עכבר ממשפחת נמיות הכיס - פוצחת בעונת הרבייה הייחודית שלה. במשך שלושה שבועות אינטנסיביים, הזכרים והנקבות מזדווגים כל כך הרבה פעמים ובמשך זמן רב כל כך עד למצב שבו הזכרים סובלים מדימום פנימי, מתעוורים ואפילו מתים. למעשה, בתוך כמה שבועות קצרים, רוב הזכרים מתים, ומשאירים את הנקבות לגדל את צאצאיהם...
...עונת הרבייה של מיני האנטכינוס נופלת לרוב בחורף בין אוגוסט לספטמבר, ואז הם נכנסים לתקופה של כשלושה שבועות שבהם כל שגרת יומם סובבת סביב ההזדווגות; במהלך התקופה זאת הזכרים הופכים לאגרסיביים במיוחד, והם תרים באובססיביות אחר נקבות או נלחמים עם זכרים אחרים. האנטכינוס ידוע בתור אחד היונקים עם זמן ההזדווגות הארוך ביותר אשר נמשך בין 6 ל-14 שעות, ובלוטת יותרת המוח שלו מפרישה בהתאם לכך רמות גבוהות במיוחד של טסטוסטרון. הזכרים מזדווגים במהלך העונה הקצרה עם מספר נקבות, ולאחר מכן מתים כולם. מעבר ללחץ ולתשישות הנגרמים כתוצאה מהתוקפנות בין הזכרים, המוות שלהם נובע בעיקר מהסיבה הבאה: המתח הרב שבו הזכר שרוי כתוצאה מסגנון הרבייה התובעני, מוביל לייצור מואץ של ההורמון קורטיזול מעבר לרמה הסבירה, אשר מאט את קצב חילוף החומרים ומאפשר לזכר להתעסק אך ורק סביב ההזדווגות; בסופו של דבר, הרמות הגבוהות של הקורטיזול מובילות למצב של דיכוי מערכת החיסון של האנטכינוס החלש ממילא בתום העונה ולמותו."
נ.ב.- והם נכחדים, כמובן.
שאין לי עוד כוח
להיות כאן בכלל.
°•●•°
♤
אבל למי אכפת מזה
כשהחזה ערום..
* * *
הוא שאל, אחרי שקצת העמסתי את קורות חיי על מוחו המעכל. "קשה-" פלטתי בגיחוח קל ובזאת השיחה נגמרה. כמה קל לדבר ולהעביר את העבר כמסר, כמה לא נוח להסביר את ההווה הקיים ובכלל זה הוא ששאל אז אשמתו שפיו נשאר נטול מילים.
***אזהרת טריגר***
ולאלו שכבר לעוס להם הנושא- זה הזמן לדפדף הלאה והמשך לילה טוב 3>
'אולי במקום להתבכיין שוב, תעשי איזה ניוד יפה ותעלי? בכל זאת, התחדשת' היא אומרת לי, תוך כדי שאני לועסת שוקולד שאינו רצוי בבטני בכלל. 'להזכירך, וורוד ילדות על הציצים לא יסתיר את הדבר הזה שיש לך מתחת לעיניים' אמרה השניה. לא מזמן הזכיר לי כי הקולות האלו אינם שלי, הכל כבר נשמע בעבר משם או מפה. היה פעם מי שיפשוט, מי שיאשים, מי שיכעס ומי שיתאכזב ובתוך כל זה יואהב. עם זאת, הידיעה שכל השיט הזה אינו שלי לא מוציאה לי אותן מהראש. איפשהו זה מתלחשש לי להתבטא במיניות מופרזת, בואי נכתוב איך את רוצה שהוא יידבק לך לבין הרגליים, איכשהו באופן קסם מצליח לעטוף את כל הגוף ואז באמת לעטוף את כל הגוף ולהכניס לתוכך כל פיסת כעס ואדישות שלו, לדחוף לך עמוק לכל חור שקיים ואיפה שלא קיים- ליצור חור חדש.
לא. זאת אומרת כן- אבל זה לא מה שאני רוצה לכתוב עליו עכשיו.
הראש הזה מבולגן.
עוד לפניי שפתחתי חדשות, עלה בתוכי כמה דוקרת המציאות שסביבי. כל כך חשוב שיש מודעות לאונס, כל כך נחוץ ואמיץ מצד אלו שמדברות ונלחמות אבל לפעמים בא לי לחזור אחורה כשעוד לא דיברנו או ידענו. אי שם הייתה התמימות או אולי פשוט הרבה אמונה. הייתי מאמינה בטוב שעתיד לבוא, הוא היה עתיד לבוא. הטוב אינו נשאר, אינו אלא אורח השב לתקופות קצרות מועד. זה בסדר, אנחנו ביחסי הבנה עם ה'טוב' הזה.
איך אני היום...ממ. היום למשל הוא תרק את המגירה בטעות, הרגשתי שהגוף שלי נעמד על משמר ותכף- תכף משהו יקרה, מישהו יתקוף ואני צריכה להיות מוכנה. הוא נעלם לי שם, אני נעלמת. זה רגע קצר אבל מותיר אי נוחות.
את צריכה להתקלח.
הכל מאיים סביבי, כולם מאיימים עליי. זאת לא חרדה כמו שדריכות יתרה, חשבתי אולי הגראס אבל בלעדיו זאת אותה התחושה רק על ספידים, כך לפחות אני מספיקה להשחיל מחשבות. אם מישהו מאחורי במדרגות, הולך לו לכיווני במקרה הגוף שלי מתחיל לסמור. היום הוא גם פיהק, בקול המקסים והיפה שלו, אבל הלב שלי נעצר. משהו יקרה עכשיו. תתכונני. אני ניהיית רגישה לצלילים בעליי עוצמה ועובי, המצח כאוב ופעיל. הכל מוכן שכל רגע משהו יקרה ואני אצטרך להיות חזקה, או לזייף את עצמי חזקה מה שמתיש הרבה יותר. קשה להשתחרר אל תוך הידיים אבל בלעדיהן אני נותרת כה חשופה ופגיעה שהינה כל רגע מישהו יבוא ומשהו יקרה ואני צריכה להיות מוכנה.
זה כאב, אבל התקלחתי בכל זאת.
היו באמת הרבה פעמים, אבל אחת ברורה -בהיותה בת 19 -שאפילו המוח המעניש שלה הצליח עוד באותו הלילה לגמגם שזה אונס. הוא החזיק אותה על המיטה הגבוה, עובר מאוד מהר מ"אעשה אותך מלכה שלי" לזה שלא יכלה לזוז ופאק המיטה המזדיינת הייתה גבוה. היא הייתה מאוד פיקחית באותו הערב, לא זוכרת, מה עשיתה עם הידיים שלה? ניסיתה להדוף אותו? אמרה לו שיעזוב אותה, בכתה דמעות- 'כמה מבזה, זאת לא הפעם הראשונה שלך ככה ואת בוכה?', יבבה לו "אני רוצה הביתה" מתייפח, והוא דפק את הכוסשלהאימאשלה, עד שהקונדום נקרע והמיטה הגבוה זזה והגרון שלה כאב מאוד, הגב שלה היה דחוס שם איכשהו וצרב, הרגליים רעדו וכל הסצנה לא הייתה יפה בכלל. בוכיה ונפוחה, חצי ערומה היא נשלפה החוצה מהחדר, הוא דחס לה 100 שח ואיכשהו צלעה החוצה והתיישבה על מונית. הקול היה צרוד ורועד, בקושי נשמע והיא ניסתה לומר לו בטלפון- 'הוא אנס אותי, בבקשה, תבוא, הוא אנס אותי' והוא לא בא. הוא לא הבין בכלל מה מילמלה לו שם. היא נכנסה הביתה ישרות למקלחת לשטוף את כל הזועמה הזאת מעצמה, מחפשת איפה המזדיין הזה גמר בזמן שהכל הדיף גועל. שפשפה עד שהעור האדים, מקווה כי יחד עם השכבה הראשונה שלו יירד גם הוא ממנה. היא הביטה בעצמה ערומה בראי וראתה סימנים, בוודאות היו ופעמו. היא לקחה את כל כדורי השינה שמצאה במגירה והלכה לישון או אולי החלק של הכדורים כלל לא היה ופשוט הלכה לישון- באמת כבר לא זוכרת, החלק שבו קורעים את שהיא כבד ומוחק זיכרונות סביבו. על הגב בצד שמאל באיזור הצלעות פנימה אל עמוד השדרה היה כחול מתפזר ושפשוף קל. היה כואב, ללא ספק. היום היא נזכרה ברגע בו אחזה בפעם הראשונה בחגורה, תוך כדי התבוננות פערה בהצלפות עם האבזם את הסימן הכחול המתפזר והעלוב שהיה עליה. יום למחרת התוודתה שוב, הפעם לחברה -'הוא אנס אותי,' מראה לה את הגב שכולו כחול מסגיל, היא נבהלה מסכנה. לא דיברו על זה עוד. הגב שלה כאב, ובהמשך הופיעו עוד מסגילים ומצהיבים למיניהם, אבל אתם מבינים- היא כבר פחדה שהם שלא יאמינו לה, זה חייב להיות חמור מספיק אחרת שוב לא יאמינו לה ובאמת באמת זה כאב לה. באמת באמת, לא כמו בפעמים הקודמות שכאב קצת פחות.
היום אני בסדר. עובדת, אתה רואה, עשיתי טיפול וחייתי כמה חורפים יציבים אפשר לומר. קצת בעיות שינה אבל מסתדרים, יש כדורים והם תומכים להחזקת היומיום. יש לי חיבה מיוחדת להצלפות אך עליה אחנו לא נדבר.
לפעמים אני לא מתקלחת כי אני מפחדת לעצום עיניים. אולי אעצום בטעות ואז הם יבואו ומשהו יקרה? לפעמים זה קשה לדבר, להגיב או להיות נוכחת כי העבר בא לקחת אותי ושוב להדביק למיטה, ולנהום לי באוזן "סתמי כבר, זונה קטנה, אי אפשר ככה, סתמי כבר!" המזדיין החדיר לי לאוזן כאילו לא חדר מספיק ואני מנסה הפעם לא לבכות לו שוב אלא פשוט לשכב שם, אבל הזמן לא חוזר אחורה וכשכן- הוא בלתי ניתן לשינוי.
וזה נתקע ככה לפעמים.
ככה אני היום.
