Alice's asylum

 * נכתב על אירועיים אמיתיים.

** יהיו עוד בהמשך, RAPE ME יהפוך לתור/פינה קבועה, למרבה האירוניה.

חלק ב-

 הספה הייתה דקה ובהחלט לא מתאימה לשניים אך מאחר וכל המקומות הנוחים היו תפוסים המשכתי לשכב בדממה, כפי שנוהגת תמיד. הבוקר החל להגיע, קרן לבנה-זהובה חמקה דרך החלון ופחדתי להירדם. פחדתי שאם ארדם אפספס את החיבוק הזר הזה, החם והממלא. נכנסתי אל תוכו עוד, משפשפת את גבי על החזה המוצק שלו, ניצב איתן כקיר מאחוריי. הוא היה גדול ממני לפחות בארבע שנים, שיער שחור ארוך ודל, פזור על פנים לבנות וארוכות. אצבעותיו זמן מה שיחקו על הפטמות שלי, בין מגע קל לצביטה וסיבוב, אוחז ומעסה ומושך. הרגשתי אותו מריח את כתפיי, מקרב את האגן שלי, מעגן את החורים תחתיו. גופי היה עייף, שחוק, ומתוך התשה נפשית התגנב לו ניצוץ והצית את כל המקומות הנטושים שעוד לא גיליתי בעצמי. הדגדגן פעם, מתכווץ בהמתנה, בוכה בתחינה שישאיר את ידיו עליי, יכניס אותן, הוא היה רך ונוגע- בוחן כל פרט ואיבר שיש עליי, עובר על הריסים והלחיים, לוחץ את הבטן, מחזיק ספק כטרף ספק כמחזיק גורה, טוחן בעצמות פיו את הצוואר שלי, נושף ונושך לחוליות יחד עם נהימות המושתקות אל תוך בשרי. התהפכתי אליו והכנסתי את הלשון המתייפחת לתוכו בחוסר סבלנות. בשקט כבד החלפנו אוויר בנינו, טיפסתי על גופו, ממסמרת את עצמי על רצונו הזקוף והבולט. "את יפה" הוא מלמל ברחמים, מסתכל בפליאה על דמותי דוהרת כאילו רודפים אחריי, שואבת מהזין שלו תשומת לב רכה ומלטפת, דורשת מעיניו לראותי אחרת- טובה יותר ממה שאני, בזמן שהוא מורח על שפתיי את החרמנות הפטתית אשר זלגה בנמצרות מהכוס המאדים. מרוגשת ומוחמאת כי נאה ועדין ורך כמוהו רוצה כל כך מישהי נחותה וזולה כמוני, ניסיתי לפתות את תאבונו אליי כמו מסטיק על בטן ריקה, שילעס ולא ישאיר טעם לאחרים, שיסיים וירק אותי.  מנדנד אחורה וקדימה הוא דפק לתוכי קצב נוסף שהצטרף למנגינה העצובה הזאת, מהיר יותר ויותר וגרם להשתנקויות ואנחות חסרות קול. לחש לי מילים כמו "חמודה שאת" ו"נסיכונת", עיניי התמלאו רגשות שהשתיק ב"שששש" מתוק ומנחם, הוא החזיק את המיסכנות שלי ודחס לי אותה חזרה לפה, מרשה לעצמו לצמרר, להביא לבכי עלוב ומגמיר

תיגע בי

בבקשה

תיגע בי

בבקשה

תיגע בי טוב...

בבקשה.

אני מתחננת...

 מישהו מהישנים על מזרן המיטה הסמוכה פתח עיניים, הפה המכוער שלו התעקם ובדיוק כשרכבתי את גמירתי הרועדת, אחוזת הדיבוק וחרדות נטישה- המכוער הפליק לזרועו של מכוער-נפש אחר שנחר לצידו; "תראה את זאתי, חה אמרתי לך שהיא שרמוטה בלב" הוא ציחקק כעד לאירוע משעשע במיוחד.

 נוטפת אביונה מבויישת, מלאת אשמה וגועל אספתי את הבגדים ופלטתי עצמי החוצה. השחר היה עדיין צבוע פסטל, התכווצתי למראה הכיסופים על עלי העצים זה תמיד היה מראה יפייפה בעיניי. עצרתי מחוץ לדלת להתלבש ולהיזכר איפה ביתי שאמורה לחזור אליו. "חחח צודק, אחי" שמעתי מבפנים, ועוד הפלקה לזרוע, "חח דיי נו אל תגזימו היא חמודה" נאמר מקול מוכר שלחישותיו נעמו אליי רק לפניי דקות אחדות.

 לא ראיתי אותו עוד, את הבחור עם השיער השחור והיד העדינה. כשהביאו אותי שוב, הם הזכירו לי בצחוק רם ומתגלגל לאורך כל קיומי איזו זונה אני...מהלב החוצה. אחד הצמיד את הכלי המתוערר לחמדנות שלו אל פתח האוזן שלי ושאל "כל החורים שלך חרמנים כמוך?", לא הדפתי אותו. סובבתי פנים מתפיחות בושה כשאחר מנסה לחטט במכנסיי, מחפש שאריות לחיה חסרת האונים ורעבת היחס שהייתי אז על הספה. זו הייתה בין הגמירות הראשונות שידעתי ועד שזכיתי לחוש הנאה מתפרצת בעוצמה חדשה ועצומה שכזאת, חשבתי כי חוויתי קירבה וחיבור ובטחתי בהדדיות של התחושה המשתקת והמעתיקה למימד אחר הזאת.

כל אלו באו יחד עם השפלה

אחת שהיה יותר מנורא בשבילי לשאת,

ועד היום.

 מכל אותן הפעמים בהן ניסיתי להוכיח עם פות יבש לסדקים כי אני לא רק שרמוטה בלב, דווקא שם על הספה הדקה והמזורגגת איפה שלא היה מקום לברוח מתחושות הגועל שפקדו אותי בייחום עיקש, הוכחתי בזיון משתוקק וגווע בדיוק את ההפך. הגוף בגד בי עם האויב , הוא איפר על עצמו רכות כמו פוטושופ מלוטש היטב לא ניתן לזיהוי לעין בלתי מזויינת.

 בתמימות יתומה ומולהבת נשמכתי למה ששיקר לי והציע כשהתיימר למלא את תעלות האומללות בחיבה מזוייפת.

האורגזמה המשפילה והמושפלת הזאת עוד תבזה את אלו העתידות לבוא, בצחקוקים בין אונות המוח ולחשישות זדון מופרשות הם יחריבו את הטוהר שבעונג, ירמסו את העוררות, הרטט הדגדגני ויעמדו מול כל גל חושק ומציף, פניהם מלגלגות לי ואילו לפניי כן היה עוד תקווה כי לא אקשר בין שימוש בכוח מופרז כזה או אחר כלפיי לסיפוק ונירוונה; כאן כבר התבהר בברור כי את ההרפיה המוחלטת מעכשיו והלאה אוכל למצוא רק בכאב וייסורים...אשר בניגוד לעונג ונעימות לא ישקרו לי במסווה שהם משהו אחר.

*** אזהרת טריגר

חלק א-

 זה סיפור קלאסי של זונזונת עירונית והרבה בנים במקלט, לבשתי את הבגדים החשופים, עקבים מותאמי גודל לחוסר הבטחון, מעשנת בשרשרת מרהיבה לילדה בת 14 וכל שאר הירקות שרק ילדות-זונות יכולות לשים על עצמן. זה קשה לא להיות מקוטלגת כשרמוטת העיר כשזיינו אותך ממש על תחילת התיכון, ולא רק- את גם הזדיינת בכל מקום וזה לא שהתאמצתם יותר מידי את והחבר הילדון שלך להסתיר את עיניין המציצות בשירותי בית הספר בין לבין השיעורים. אילו המיניות לא הייתה נפגעת ע"י זכרנות לא ידועים (או קיימים?) בילדותך המוקדמת אולי הייתי עוברת את המקלט הזה בקלות יותר אבל שום דבר לא ריחם עליי, במיוחד לא אני על עצמי.

 לבשתי בפנים מחוייכות את עיניין הזונה, כי מה אכפת לי? מרדנית במהות, אבל בצורה מגוכחת והפוכה. אמרתם זונה?? עוד לא ראיתם איזו, בלאט. יותר מזה, אהבתי להתלבש בהתאם. לא היה לי אכפת לבלוט ולסכך לכולם את העיניים במראה גותי, שחור מטורלל ומשטרלל, כך או כך תמיד בלטתי ולא בצורה דומה לבנות המקובלות שאותן נוהגים לכבד יותר. אפילו לא בצורה של החנוניות שאליהן לא מתקרבים בכלל. הדמות הקשוחה והמטורפת הייתה מתפוגגת כשזה היה מגיע ליחס אנושי, אותו רציתי לחוות נואשות ובתקינות דומה לזו של אחרים. הבחור שלקח אותי למקלט היה עתיד להיות חבר (בדמיוני בלבד) אשר למקלטו אברח בשעה שהעולם בבית מתהפך עליי- לפחות כך רציתי לחשוב כשהלכתי אחריו 'לעשן סיגריה'. עד היום קשה לי לדעת את כוונותיהם הלא טובות של אלו סביבי, במיוחד כשזה עטוף בחיוך לו נוטה להאמין כל פעם מחדש בלי לכלול אופציית חירטוטים.

 הוא הושיב אותי על הספה במקום חסר החלונות הזה שלו, לשם הוזמנה לעלות עליי חצי עיר כשהם קוראים אחד לשני, מעבירים בניהם, משכיבים, דופקים וקוראים להבא. חצי שנה זה נמשך, של צעקות "בואי מאמי, בואי אלינו" מתחת לחלון שלא הרפו עד שלא ירדתי, המספר שלי פורסם בתאי שירותים והבני זונות הגיעו לטנף בזרע נגוע את דלת ביתי. הלכתי לשם מיוזמתי ניתן להגיד, כמה שיש יוזמה והבנה לילדה בגיל הזה. בלילות שחזרתי מהפנימיה הייתי יוצאת למקלטם, אולי מפחד, אולי מבלבול אולי כי חשבתי שהפעם זה לא יקרה או כי האמנתי שככה עושים לילדות כמוני וככה ילדות כמוני זוכות ב...

לא בטוחה מה. לא ידעתי איך עוצרים משהו מכאיב כל כך, חיכיתי שזה יפסק לבד, כמו כל דבר בחיים שמת אולי גם הרצון של הזכרים האלה להשפיך עליי פשוט ימות מעצמו ויתכלה באדמה למשהו טוב יותר. זה לא מת, רק בנה חיים חדשים רדיואקטיביים, עמידים ורעילים בי.

 לפעמים היו באים בחמישיות, לפעמים פחות ואולי לפעמים אף יותר. היה יום בו קנו לי אפילו את סוג הסיגריות שאהבתי, מה שהרגיש כי מצריך הודייה אוראלית מינימום, הרי דברים כאלה צריך להרוויח והינה מוכיחה בזיונים לחבורת בני 16 רפי שכל ששווה להשקיע בי פאקט מוסטאנג אדום, חטיף וקולה. העקבים, המחשוף, הדמות, חוסר יכולת לתקשר ולדבר למעט הנהון ב"כן/ לא/ חיוך עקום" הכל פעל נגדי וכך נערמה חבורה של מגעילים פרוקיי זרע, ערומים, ישנים אחרי שעות שעינגו את עצמם עליי, נוחרים, שתויים. שכבתי עייפה, משומשת, מצטופפת על הספה עם בחור שבא פעם ראשונה. הוא הפתיע ועטף את זרועותיו סביבי מקרב אליו כמו דובי קטן, ואני התפתתי להתקפל בתוך החיבוק שלו חזרה.

 הוא לוקח מהמיפרקת

את הגוף הלבוש על כתפיי

גורר אחריו למקומות חשוכי אור

לא אפתח את הפה

לא אפתח את הפה, הוא יודע.

 הוא לוקח את האצבעות שעל ידיי,

לא צריך הרבה

מוסיפה לו את ידי השנייה-

הוא לופת אותן כאילו הן האוייב

חזק עד להכחלה, הסגלה, הצהבה

עד לנפילה

ודמעה בקיפול של העין מתעגלת לכדור כבד משקל

לא אזיל אותה

לא אזיל אותן, הוא יודע.

 פוסעת על ברכיי אחריו,

המצח נושק את אדמתי

אשר תחתיו

ובכל עצירה

הוא לוקח מהשפיות;

את הלב הכלוא בבית החזה- הוא לוקח לי

מוציא דרך הגרון, מעביר דרך תעלות בהן זורם רגש

קורע עד שמגיע לצלעות ושולף מתוכן

את כל מה שפעם לפניי רגע

במיוחד בשבילו.

 האם תאהב אותי כשהפנים הדוחות שלי מתחילות להפריש מילות גועל נפש והעיניים בוערות זעם בודקות אמיתות והבטחות בתנאי שטח קשים?

האם תאהב כשאשתגע, יותר מעכשיו ואנשך לזוב דם את הכתף הפצועה שלך? ואם אפעיל כוח במקומות כואבים, מאחורי הברך עם חבל למשל, מכה חזק בדיוק ביום בו העצבים רוטטים? ואילו אכניס את הלשון עמוק לתוך התנוך,אזדחל אליך כמו זחל רטוב ואלעס את המוח מבפנים, עדין תאהב אותי?

וניסע? אנחנו ניסע לגן עדן, גם עם הקרניים שלי? גם אם אשרוף הכל בדרך, תבער איתי, נברח?

אתה תאהב אותי כשאבעט בך? ואם חזק יותר? ואם אצעק שאתה אשם בהכל, עדין תאהב אותי?

תאהב אותי אם אגיד שאתמסר אליך עד לייסוד בתמורה ללבך? לכולך, בעצם? תאהב אותי מקומטת, רפויה, חולה, תלותית?

תרצה אותי כזאת? תזיין גם כשההיא הרבה יותר שווה ממני, בריאה, דוהרת?

תרצה אותי כשהכוס יושבת על פנים אחרות? ואם יושבת וחושבת עליך?

תרצה אותי זקנה? תרצה אותי על הרצפה, כשהראש למטה נמוך מאוד מזמין הכל לדרוך עליו? תרצה אותי כשדורכים עליי? תדרך עליי? תאהב אותי גם אם רוצה שתדרך עליי?

ואם אזדיין את הכמה אלפיות שלי בחודש, עדיין תאהב אותי? וכשיעבור הזמן והנוף ישתנה

והחזה יתפנצ'ר 

עדיין תרצה?

ואם אהיה בלתי נסבלת, נוראית כזאת עם פה פעור לרווחה מחכה שתרד

ממש נמוך

ולפניי,

עדיין תאהב ותרצה אותי?

ואם הזדיינתי בשירותיי הרכבת עם זר? ואם צחקתי למסכן בפרצוף, סתם ככה, כי הוא לא מעניין ובכלל בכלל לא אתה?

ואם ירקתי לעבר חתול שעיצבן את החתול שלי?

ואם

ואם

ואם

ואם....

עוד קצת, ואעלם.

-"אז איפה את?"

-"בבית עלמין. אצל אימא"

-"ואיך לך..?"

-"כל כך שלוו, רגוע. הלוואי, ולא הייתי צריכה ללכת מכאן..."

גמרו עליי בתל אביב.

נסעתי לעשות סידורים, נתקלתי בדיסוציאציות...לא הבנתי למה אני נוסעת. באיזה זמן אני. ובכל מושג הזמן הוא מסובך למדיי...בשבילי.

הייתי צריכה להגיע לרכבת, ולבסוף לעבודה.

 רציתי לשתות משהו ולהבין איפה התחנה, מפה לשם בחור שהתחיל איתי יפה ועזר לי להגיע לקפה הרצוי, שאל

"אז מה יש לך? במה את חולה? מאניה דיפרסיה? סכיזופרניה?" זה התקיל נורא. חשבתי...אולי אני באמת שקופה. אולי כתוב לי על המצח?

 ואז הוא לוקח את היד שלי שם עליו ומוביל ישירות אל תוך ביתו. הוא אוהב פירות ואמר שיש לו מלון ספרדי בבית. הייתי רעבה, את זה אני זוכרת טוב. הראש לי לא נכח כל כך שם, אבל זה קשה לתפוס לנוכח העובדה שאני אישה בעשור השלישי כמעט ועם דיסוציאציה לילדה בת 4, ליטרלי. החוסר שליטה הזה נורא

בעיקר בעצמי. בראש בגוף. ביחסים. בכאב. ברגשות ותחושות. בכלום אין לי שליטה

פרט לקבלה, חמלה ונשימה. קיבינימאט

 הוא לקח אותי ונגע לי בעורף, חשבתי "שיט" ואז נעלמה לי המציאות. מהצד לא יודעת מה הבעתי, חושבת שכלום. בהיתי הרבה, הסתכלתי סביבי...אמרתי כל הזמן

"אני צריכה להגיע לרכבת. יש לי עבודה."

לפעמים יש אנשים שאני רוצה- לרוב לא. זה מסובך, המיניות שלי...זה מסובך מידי. זרים לא עושים לי את זה. גם הקרובים לא תמיד...

כך או כך, מצאתי את עצמי עולה לחדרו ומהר מאוד שפתיים נדחפות על שלי. אם יש משהו שלמדתי בבית זונות זה להגן לפחות על החור בפרצוף שלי, להתחמק מלשונות פולשים ובולבולים מאיימים באוראלי נהפכו למיומנות. הייתי לבושה, קמתי כל הזמן ואמרתי

"אני צריכה להספיק לרכבת, יש לי עבודה."

ההתחמקות שלי איכשהו כל כך קלה לצפצוף עליה,

זיון יבש ומפמפם. אצבע בתוך הפה שלי.

נשכתי אותה.

הייתי במחזור, מה ששמר על כל הפתחים אליי מוגנים אבל האיבר הזקור והדורשני עדיין נשלף מולי

לא אמרתי לא ברור, סובבתי פנים ברור, אמרתי ברור

"אני מאחרת לעבודה, צריכה להגיע לרכבת."

הוא אונן את עצמו וגמר על הבגדים שלי. עוד משהו שלמדתי זה שיש רגע כזה שבהם הם מבולבלים ועייפים אז אני יכולה למהר ולעוף משם.

תפסתי מה שראיתי על הרצפה, חייכתי הרבה, אני הרי מנומסת.

ככה זונות עושות. מחייכות הרבה בנימוסין.

רצתי לדלת, הוא אחריי מלווה אותי לתחנה ומבקש טלפון. נתתי את הלא פעיל, וקפצתי לאוטובוס

בבגדים לא שלי. הבגדים שלי בשקית מלאים זרע.

זה היה שבוע שעבר...ככה זה, חיים בהתנתקויות. הכל מסוכן, וכדי לחיות בטוח אפשר לנעול אותי בקופסא. שבה כנראה אשתגע 

לפניי כן, לא יודעת כמה זמן, חוויתי פרידה. מבלבלת, מיותרת ומקשה עליי.

לפניי כן הגעתי להדרדרות בעבודה שאני מאוד אוהבת, לאט לאט...הכל קרס.

לפניי כן התפרצו לי כאבי גוף מתישים, מעייפים ולגמריי לא מתאימים עכשיו להתמודד איתם

לפניי כן היה התקף טראומתי בזיון. לפניי כן היו תקופות של דיסוציאציות ואובדנות

לפניי כן מישהו קיפל אותי על 4 בכניסה לבית שלו. לא סיכמנו את זה. הייתי בראש אחר אותו היום, אז קמתי והלכתי בסערה

לפניי כן עברתי פרידה קשה ומטלטלת שעדיין מרעידה אותי

לפניי כן...

בלאט.

 זה מצחיק, שכל מה שחושבת עליו עכשיו זה שאני חרמנית נורא ואין לי שום דבר לעשות בנידון

כי הגוף לא ישתף איתי פעולה, הוא מוטרד. ומחשבות כמו "אולי נהנת ממה שקרה לך?" יסתובבו לי בראש, וזה לא מסתדר עם הכוס השבור שלי. לא נהנתי, אני מוטרדת. וישאלו אותי דברים מהסוג הזה ולכי תסבירי שאותה הפעולה יכולה להתבצע ע"י אנשים שונים ולהרגיש אחרת. הגיוני, לא?

אנושי? לא יודעת. מישהו יכול להצליף בי, מישהו אחר לא. מישהו יכולה לזיין אותי איך שהוא רוצה ואני אתמוסס ומישהו אחר לא.

וכן כאן יש הרבה תשובות, כאן, בעזרת התמסרות ושליטה אפשר להוביל את הייגון הנוראי הזה למשהו חוויתי ואוהב ועוטף,

אבל הראש שלי

הראש שלי יתפוצץ תכף, וגם הגוף.

 ואחרי זה, אדם שאני אוהבת פגע בעצמו, כי פגעו בי. ואחרי זה, אני עוד יותר מבולבלת, עצובה, וכבדה ממה שהייתי לפניי.

ואני חושבת, מה אני חושבת כשאני משתפת אתכם? אני לא חושבת. אני רוצה רק להקיא את זה החוצה, בלי שיגידו לי כלום. בלי יגרמו לי להרגיש אשמה או שצריך לפתור את זה או "יכל להיות גרוע יותר"

כלום אני לא רוצה. באמת. רק לסבול פחות

שהיקרים שלי פחות יסבלו.

 כאילו אני מחפשת תירוץ למה חיה מעגלים, לופים, מחפשת להסביר את עצמי למה לא מתקדמת באמת לשום מקום אבל גם לא אתקדם - והתוכנית היא סהכ לקום בבוקר, להשקות עציצים בזמן. לטייל. למחזר. לשמוע מוזיקה. להרגיש טוב, טוב סביר יומיומי, לחלוק אותו.

ולא מחשפת אהדה, או תקווה. לא מחפשת מערכות יחסים, מצטערת- אנשים הורידו לי את החשק, זה לא שווה. התקשורת שלי קשה מידי,מעדיפה את בדידות עם גיחות מידי פעם לעולם. הפסקתי להבין אתכם, ואולי גם את עצמי לאחרונה.

הכל שונה כל כך

אולי כן יש משהו שרציתי שיגידו לי. רציתי שיגידו לי "זה בסדר, זה בסדר שקשה לך. זה באמת קשה"

ורציתי לרעוד מאוד. כי להתחבק זה כואב, זה פיזית כואב, כי קונספט אהבה כואב כי לרצות זה כואב ולהיות רצויה עוד יותר

אולי, שזה בסדר להיות תקוע בחיים שלך. זאת תקיעה יציבה למדיי

אולי אצליח בסופו של דבר להשקות עציצים בזמן. מיחזור כבר התחלתי, למשל החולצה שגמרו לי עליה נהפכה לסמרטוט לניקוי שירותים.

ובכלל, יכולה להגיד את כל זה לעצמי..

זה בסדר שקשה לי, זה בסדר שמקיאה את זה. זה בסדר שמרגישה ככה, ומתנהגת ככה כי זה קשה. החיים קשים ואני מתמודת איתם לא רע לאור המצב

ושיזדיין העולם.

לרוב, כדי להרגיש טוב אני מדמיינת שסוף העולם הגיע, וכולם מתו ברדיוס מסויים שלי

ובאופן דוחה זה משמח למדיי...ומרגיע. זה דורש זמן, עד שדברים מסתדרים וכשהם כן- צריך להתאמץ לשמור אותם כך. לשמור את מה שטוב, בטוח וחומל...

ועם כל זה, ממש לצד הקטורת ותה הג'ינג'ר אני חושבת איזה בגדים אלבש לבית קפה עכשיו. אוהבת להתלבש כל יום כמו לקרקס אבל לא רוצה שיגמרו לי עליהם..חבל, הכל כותנה ופשתן. חושבת איך מלון ספרדי שונה ממלון רגיל הרי לא טעמתי אותו בכלל..לבסוף. חושבת, איך לצאת מהגוף שלי לרגע...

רק לרגע. ובבטחה.

היא אומרת לי מהצד השמאלי של כדור הראש, ועוד מה? במין רמיזה כזאת שאחריות היא דבר שאפשר לוותר עליו בקלות

הרי שם יכלנו לבחור בלשים זין על ההשלכות, תמיד היה עתיד שיתקן את הנעשה

והינה הגעתי לעתיד הזה. ההיא בתוך הראש שלי כועסת כל כך, היא רצתה עתיד אחר ואני מסתכלת עליה ושואלת אם היא רצינית איתי בכלל....?!

הרי אני כל כך מתאמצת והיא פועמת את רגשותיי אל תוך הלב- שגם הוא אגב מתאמץ נורא,

'בואי נשתכר, נו בואיייייי'

ולא משחררת, כמו החברות המעצבנות האלה שמדרדרות אותך איתן כדי לשאת בנטל

בכלל זה היה אמור להיות בלוג מיני או משהו,

לא בא לך ללכת לפתוח את עצמך קצת? הרי גם שם יכול להיות שקט,

אבל לא את לא רוצה שיחדרו את החומות שלך- רק יפצעו אותן אנושות. אומרים שכאב משחרר דברים במוח, אולי עם שחרור דברים חזקים מספיק

אפשר להעיר מקומה

את החלק הנוטה למות הזה בך.

 חבל באמת שאנחנו לא נערה יותר, באמת הייתי משתכרת עכשיו ומייסרת את עצמי עד לאובדן תחושה

מפצחת את העצמות האלה תוך מעבר כל שלבי ההתמודדות- מגל הצחוק ועד לאי אכפתיות ואז לבכי ואז לבור של כלום ושום דבר.

משהו בך פשוט אוהב למות, כמעט אובססיבי

(בלי הכמעט)

אולי כדי לקום באיזשהו מן הבקרים מחדש, כמו פאקינג ג'יזס-וומן

משהו בך אוהב שהורגים אותך, אולי כדי להילחם על עצמך או להוכיח חוזק

גירדתי את הקרקפת עד לחורים של ממש, אל תוך המוח עצמו, יש לי דם בציפורניים איכ

וזה כי רק בקרקפת יש פצעים שאף אחד לא רואה ואפשר להתעלל בהם- מן פגיעה עצמית קטנה ולא מורגשת, וזה גם מגוחך נורא
היא אומרת לי מהצד השמאלי של המוח שצריך לגנן אותה ממש, ומצד אחד כל הצורך בהורה כל כך חמוד ורך ואז מצד אחר

כל כך אלימה, כל כך אלימה וסוערת

ובכלל למה לכתוב את כל זה?לא יודעת, באמת. המחשבה תופסת כל כך הרבה מקום

הרגליים יפלו תכף. פעם חשבתי על עצמי שאני חזקה יותר, בטח זה היו הסמים

בטח שלא חזקה, זה בהחלט. נורא מתנדנדת וכל הכאב הזה כאילו כל מה שהרביצו לי נחת רק עכשיו

בחבטה אחת

ולפעמים עדיף שכבר יסיימו להכות עד לעילפון מוחלט. וכל תחושת היתמות הזאת, הקטנות

ויחד הגוף מתפרק עליי ממש נופל לי על נפש שגם ככה עובדת קשה לאור מצב התינוק...-
הגריאטרי שאני. תינוק גריאטרי, כן. פעוט קשיש משהו.
כמו בסרט בנג'מין משהו... וואטאבר. לא יודעת. לכי תעשי עם עצמך משהו כבר...

רק מי שרחק מביתו
ישראל אלירז

רַק מי שְׁרָחַק מִבֵּיתוֹ מרבֶּה לדבּר כָּךְ
עַל בַּיִת וּלְהניחוֹ בְּשֶׁקֶט פַּעַם לְיַד זִַית פַּעַם
לְיַד גָּדֵר וּלְעַקֵל לִימִינוֹ נָהָר (מֵשְׁמַע,
וָאדִי). בַּבְּקָרִים, אֵין מקוֹם לְגוּפוֹ, הוּא פּוֹנֶה
אֶל הָעֵצִים כְּאִלּוּ הָיוּ מִזְרָח, רָץ עַל שְׁבִיל
הֶעָלִים הַיְבֵשִים, מְדַמֶּה לִשְׁמֹעַ קַשׁ אוֹ שֶׂה עַל גְּדַת
הַמַּיִם הַמַּגִּיעִים עַד עָמֹק יוֹתֵר מְאָזְנָיו.
הָעֲיֵפוּת, זוֹ מַחֲלַת הַזִכָּרוֹן, מְבִיאָה עַל מִצְחוֹ
כַּף-יָד גְּדוֹלָה, שְׁהִיא אֵשׁ עוֹבֶרֶת בַּשַּׁבְרִיר הָאָפֵל
בֵּין וָרֹד לִצְעָקָה, פִּתְאֹם נוֹפֵל הָאוֹר כְּמוֹ בָּעַיִן
הַמִּתְכַּוֶּצֶת לְזִכְרוֹן מַסָּע בְּתוֹךְ שֶׁקֶט הַשַׁיָּךְ לְמָקוֹם אָחֵר

 לפעמים אני רוצה לקשט אותה בגירלנדה.

לירוק צבעים, כמו דרקון שיורק אש

או חד קרן שמקיא שמחה.

 רק שלא יהבהב,

זה עושה לי מיגרנה.

 מה הם חיים?

איך זה אמור להראות?

האם קריאה אינסופית של ספרים, במקום פסטורלי ומנותק מבני אדם זה חיים? או פספוס שלהם?

האם להשתכר לעילפון ביחד ולשוטט לילות בפארקים, אוהבים ומזדיינים זה חיים? או אולי בזבוז שלהם?

מה הם חיים ומי יודע? מי בעל התשובה הנכונה? אלה שלומדים באוניברסיטה ואז חיים בתבניות, הם יודעים?

אולי יש כמה תשובות נכונות? איך נדע? מי שמגיע לסוף, יודע מה הם חיים?

או אולי לא כולם בכלל מחפשים משמעות בהכל, אולי לא כולם צריכים אותה?

אני לא יודעת מה הם חיים, לפי מה ומי למדוד אותם.

האם מה שמרגיש טוב הוא הנכון? האם הנכון מרגיש טוב?

אני לא יודעת מה הם החיים, ולפעמים אין לי כוח לחיות אותם.

יש בי מן חלום כזה, כל פעם שאני מתייאשת הוא מופיע מול עיניי-

אני שם בביתי הקטן והוא צנוע, המושב קטן ואני גרה בסופו.

חלוני פונה אל עבר כלום וריק, קוצים ודרדר ואדמה,

ויש שם אופק. והכינרת, עודנה יפה ומלאה, מלמעלה.

 אני לא יודעת מה הם החיים, לכן שואלת את עצמי

ומה אז? אחרי זה?

אז יהיה לי אופק. אז יהיה לי צנוע ורגוע וקטן,

אצא לפנסיה מוקדמת מאוד, אגדל מלפפונים ואז אחמיץ אותם

אולי אקרא ספרים שמספרים על מה הם החיים

עבור בני אדם אחרים או דמויות.

ומה אז?

 אני לא יודעת מה הם החיים, והינני כאן-

בביתי הצנוע, לבד ואף אחד אינו מצפה או מקווה או מחייב

אין אולי כנרת תחתיי אבל הגינה לא רעה בכלל,

אין מי ישפוט או ימדוד. חבריי לפעמים מקנאים בי

"מה רע לך, אליס? יש לך הכל, שלך. את אדונית לעצמך"

אז אני אומרת "כן, נכון" ושולחת להזדיין לאלפיי מיליון עזעאזל.

כי יש דברים שזוחלים בעור שלי, מאז שנכנסו תחתיו

יש חלאות שלוקחות מקום ממני וכשהם אינם אז אני בכלל לא יודעת איפה אני

חצי זכרונות, חצי דימיונות, חלומות בהקיץ והבזקים של חיי וכשאין גראס בסביבה זה מעורבל ועמוס ולוחץ כל כך

שאני לא יודעת לאיפה לברוח והולכת לישון. יכלתי להעביר חיים ככה, בתנומה

רק שהמוח העיקש לא מסכים לי, מעדיף לרחף בענן של מוזיקה, סמים וייסורים.

ובכלל

אני לא יודעת מה הם החיים,

ובא לי להשתכר.

טוב?

אוחחח האלבום הזה. המילים. גיליתי בגיל 13, רלוונטי עד היום.