סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Alice's asylum

Don't worry, Alice. Wonderland is better when you are lost
לפני 3 שנים. 20 באוקטובר 2021 בשעה 4:24

כתבתי ומחקתי 3 פעמים. את מי זה מעניין בכלל, התובנות בוקר שלך? תנחשו מה, הן עצובות.

הפסקתי להתאמץ להסתיר זאת כבר או לפחות אם מסתירה זה לא כדי להיראות חזקה אלא כי הסביבה לא אוהבת להיות בחולשה זמן רב מידי, זה מעיק. דיכאון של אנשים אחרים מעיק, מכירים את זה שלא בא לכם לבקר את הסבתא רבא בבית אבות כי כל השיחה איתה זה רק כמה היא חולה וזקנה? אז כזה.

 אני לא מוצאת צילום או פוזה מחמיאה

אין מילים מרגשות ואפילו לא דוקרות בלב, 

הציניות המרירה התפוגגה איפשהו, הניסיון להסתיר או לשנות קצת

הכל סטטי ברגש הזה, שום דבר לא רומנטי כאן. אני רוצה להרחיק אותך מאוד ממני ולא יכולה

מה שרק מעציב אותי יותר, ואני חושבת...

 חושבת דברים מגעילים כמו למה צעירות נאנסות יותר מאשר זקנות? כאילו, הרי זה אלימות בסופו של הדבר, והעיניין הוא להשיג שליטה בכוח ופורקן שיוצא מינית, אז מה אכפת תאורתית, כלפיי מי האלימות הזאת מופנת? כוס זאת כוס, למה האפליה? אולי בגלל המימדים, צרות האיבר, אדיקות התעלה? כאילו, כשאזדקן הסכנה שיקשרו אותי לעץ ביער ישתמשו כאחרונת הנשים וישכחו עד שהעורבים יבואו לנקר- תעבור? האם זה בסדר שזה מצער אותי קצת? הגיוני סה"כ, שמבוגרות מגיל מסויים סטטיסטית יאנסו פחות כי אנחנו אוהבים להרוס חדש ולא ישן. מבינים, אם למשל אנחנו רוצים ללכת לשבור דברים מעצבים ותסכול, מה נעדיף - לקחת בקבוק זכוכית שלם ולהטיח בקיר או לקפוץ על זכוכית ששבורה כבר, בנסיון לרסק לאבק? אנחנו אוהבים לשבור משהו שלא נגוע עדיין, זה מרגש הרבה יותר.

את מדברת שטויות אגב, אלימות מינית אינה תלויה בנפגע.ת.

או דברים מגעילים כמו אולי לדפוק אוננות ויבירטורית על רקע פורנו מחולק ל4 מסכי גועל

מרתון של PD, גנג-באנג, DP, אורגיה באיזו אחוזה של כוכבות נשכחות שהסיליקון נמס מהן ממש על האשכים העייפות שעושות אותן

צעירות שמובטח כי עברו את ה16 ובכלל לא בנות 13 וחצי

וזה בכלל לא סרטון שצולם בנייד של איזה "COOL DUDE" בקולג' כשהחבר שלו מזריע בהתלהבות את הפה המעולף והמבולבל שלה- וזה בסדר, אנחנו אוהבים להציץ בסתר ובכלל זה לא שאונסים אותה ממש, רק קצת. מאוד רחוק מכאן ומעכשיו, תמיד אפשר לחזור להרגיש רע לגביי זה אחר כך...אחרי שאסיים לגמור.

 אני לא רואה פורנו, נדיר עד נדיר מאוד וכשכן זה לצרכי שחרור דופנימים מהירים שלא כדרך כדורי סמים; אלימות מינית ומג'יק-וונד זו גם דרך, אם כי כבר לא יעילה. תמיד מדמיע אותי להיזכר איך בכיתה ז' אלו היו נשים עדינות אחת לשניה בג'קוזי שחיפשתי והיום צריכה את הכי דוחה שיש, בדיוק מהסיבה שאני לא משלה את עצמי לגביי מה שרואה. הם והזרגים המאסיביים שלהם פולטים צלילים פטתיים למדיי והיא בכלל לא נהנת; לא רק שלא נהנת, אני יודעת שהיא סובלת. בטח יש לה איזה סיפור עגום וקורע-לב למה הכוס שלה אדומה כזאת, אם אין אז בטח יהיה עכשיו אחרי כל הסרטים שהסכימה לעשות כי מזדיינות רגיל ופשוט כבר לא מרגשות אף אחד.

 אני יודעת שהיא סובלת וכמה האנחות מתורגלות וגם בסרט הקודם הם נשמעו בדיוק ככה. הזריקת ראש אחורה, השפתיים שפעורות ל-O עמוק, ועוד כל מיני טריקים לכיבוש הקהל וככל שזה נמשך יותר, מתחיל לעייף ולעצבן לספק את הנדרש. ואני- סוטה ומגעילה שכמותי, מחפשת בדיוק את נקודת ההרס, את השניה בה היא נשברת. איפה שהיא לא יכולה יותר לעמוד בכל הזין הזה, כל אחד יותר קשיח מהשני- הסמים שלהם ווידאו כי לא ירחם הזמן עליה, והיא תענג אותם ארוכות בכל זויית צילום אפשרית. ברגע הזה, של הסדק ההוא בפנים, אפשר לשמוע אותו נפצח- היא מתחילה לעבוד במרץ שכל זה יגמר, גרנדיוזית ורשמית, רק שיגמר כבר. אני מחפשת אותן כאלה, עם מבט מת אבל נלחמות על משהו משום מה כשמדובר על זיונים, והגניחה ,כן אפשר לשמוע- היא שונה, האילוץ שלה חזק ובלתי נמנע

וכמה שלא תקלל את המקצוע שלה, את הרגע ובכלל את הקיום עצמו זה לא משנה עכשיו היא צריכה להגמיר את כולם ולדווח הנאה מכל זה, הם הולכים להשפיך עליה כמויות וזה בכלל לא סקסי כמו שנישמע כי ריח זרע לרוב דוחה ממש, מכירים את הזכרים שנגעלים מעצמם? לרוב כי יש סיבה למה

וככל שהיא סובלת יותר, אני מתרגשת יותר, במיוחד בהסוואה שלה, איפה שהכאב גדול כל כך שפניה נלחצות, זה מספק בדיוק את האיזור הזה במוח בו אנחנו רוצים להאמין שבאמת טוב לה- כמה הביולוגיה בתחום הזה עלובה, אה?

שם אני גומרת, לא בהכרח נעים- פשוט פורק, ואז חוזרת שוב להסתכל על השניה בה נותנת שישברו לה את הצורה וגונחת במאמץ יתר את הסכמתה לכך- מגעיל מאוד.

אני יודעת שהיא סובלת, ומחפשת את הסבל הנורא ביותר שלה, או את זאת שמערימה על כל המשתדלות האחרות. בניגוד לסרטי BDSM כאן הן סובלות במוסתר, לא בגלוי. הן סובלות בפנים, בנפש, במיטה בבוקר אחרי חודש צילומים. הן סובלות בכדור שלקחו לפניי, ובאחד שאחריי, במרווחי הזמן ובמערכות יחסים הפגומות של רובן.

בסוף לא ראיתי את כל זה כמובן, ויש סיבות למה לא מחזיקה ברטטים או מנהלת יותר מידי מחשבות פילוסופיות על אונס או פורנוגרפיה, מה כבר יש לחשוב ולהרהר שם?

משהו נקרע, ולא כולם שמחים בסוף. זה נחמד, כי פורנו נוגד את הערכים שלי וכך גם אונס; במיוחד כשהוא מבוצע על מישהו שאינו אני. זה נחמד להבין מאיפה נברא בי הגועל וגם אם היה אותנטי לי תמיד, זה בסדר

אלו רק מחשבות, ואת לא רואה דברים כאלו יותר

ולא מצטערת באמת שלא יחללו את גופך כשיזדקן.

פשוט

סתמי כבר

ותחזרי לישון, עד שהפטפטטת בוקר בראשך תתפוס כיוון נחמד יותר.

&list=PLyuB7GF0EQM-ujZU2hEyghw9JcbCOa0MX&index=95

 

 

 

לפני 3 שנים. 4 באוקטובר 2021 בשעה 5:24

 כשראיתי אותך ברחוב, הודהמתי מכמה מיוחדת את, כמה את מביאה איתך יופי; יופי אשר בעיניי המתובנן והמתבוננת שבי מוציאה את עיניה עליך שילכו אחריך ויביטו, איך את נעה לאט, כל צעד יותר שברירי מהקודם.

 אנה יקירתי, חבל שלא הכרנו ככה מקרוב קודם ואלו רק אפיזודות קצרצרות שתפוסות בזיכרוני, איך את מלטפת את ירכיי כשמגיע הערב, מעבירה אצבע קרה בתוך השוק הפנימי, מחטטת בין הבשר ומחפשת איפה להיכנס כך שלא יתאפשר לך לצאת, את משאירה עצמך שם, מטילה את הפצצות שלך בדמי וכשגופך יחזור לשלו את רוצה לוודא שחלקים ממך התפוצצו בין איבריי הפנימיים ועכשיו גם את איבר, או גידול עליו.

 אנה יקירתי, המוזיקה שלך עצובה וקצת מפגרת. השיר ההוא, שהוא לא שיר בכלל אלא מונולוג שהיינו שומעות אני כבר לא מוצאת; הוא דיבר על איך להתנדנד ברוח, כל כך שקופה שאף אחד לא יכול לראות ואזי גם לא לפגוע או להציל. כשאת עומדת ונוגעת בעצמות האגן, דופקת על הבריח עם הציפורן ומחפשת צליל נקישה או שמא כבר צמחו עליך שכבות...? את אוהבת להסתכל לי בעיניים ולחפש תשובות, שאענה לך על כל נקיפות המצפון שלך, אספר לך בסוד ולחש כמה טובה את, יותר טובה מכולן. מכל מי שהיו לפנייך ומכל אלו שעוד יבואו, את רוצה לוודא שתמיד תישארי ליד הלב, ממש ליד שאם יש הזדמנות תוכלי להתפשט בתוך ולהרעיל כמו שרק את יודעת.

 אנה יקירתי, היית מרהיבה בחוץ ואני חייבת לציין שהחוץ שלך יותר מושך מהפנים המרקיב, אנלוגיית התפוח הומצאה במיוחד לתיאורך. חלק שעברו הסתכלו עליך בפליאה, אני בגאווה. חלק לא ראו אותך כלל, כמו אוויר הלכת וזה נפלא בפני עצמו הרי זה מה שרצית, אנה, לא? רצית להיראות בבלתי ניראות שלך שכולם יראו בך אותי וההפך. את הבלעדית שלי, האחת שנשארה הכי הרבה בין כל פגומים. אל תעשי לי הבעות פנים פילוסופיות, כאילו שיש לך מה להוסיף או להגיד חוץ מלעבור מולי ברחוב ולסובב את ראשי 360 עד שהוא מתברג החוצה ומתגלגל אחריך, ראשי כלבך הנאמן. כל הרגשות עוברים לפעמים דרכך, אנה, ואת כל כך קטנה וגוססת שאין לי מושג איך את מחזיקה הכל אבל אל תדאגי יותר, אני אחזיק אותך, אחזיק אותך קצת בחיים.

 אנה יקירתי, כשראיתי אותך לראשונה ידעתי שיהיו לנו בעיות. את תרצי שהוא יראה אותך, יידע בך, יאהב אותך ויקבלך בזמן שאני מסתכלת עליכם מהצד. את רוצה קנאה, לקיחה, מריבה כמו של בנות בבית-ספר המתמרמרות על תשומת לב ואיך שלא יהיה זה אף פעם לא נכון או טוב מספיק. את רוצה שאתווכח איתך אבל רק בתנאי שתמיד אפסיד וכשהוא מחבק את לאותך בעלטה, את רוצה שאהיה שם, אדמע אותך עד שאהפוך צמח דומם בניכם. את מאחלת לעצמך שיואהבו אותך יותר ממני, יאהבו או ירחמו, אנה? הרי להתחנן לאהבה בנימה מתמסכנת יביא לחורבן, איכשהו אולי זה מה שרצית? שיחריבו אותך ואת תקומי ותנצחי על כולם? תערימי על כולם בטיפשותך? את רצית שהוא יקפל אותך פנימה, עם כל הנטל שאת, בכל תנאי, גם בתנאיי השמדה שיחזיק בך, גם כשאת המשמידה ואת שניכם. כמה שאת קטנונית וקטנה בגיל המוחי שלך.

 אנה יקירתי, תדעי שאף אחד לא יאהב אותך כמוני. אני היחידה שמעריכה אותך ואת מאמציך הכושלים להיות ה-אחת לכל המכירים אותך. את חולי, וכך בדיוק היית רוצה אותי לצידך- חולה וחלשה מולך, איתך שתוכלי לטפל בי ותוך כדי לקחת לעצמך. אם תתפסי עליי בעלות, אנה, מה כבר טוב יכול לצאת מזה?

לפני 3 שנים. 3 באוקטובר 2021 בשעה 9:29

* * *

 ניסיתי לצלם משהו סוטה, אבל אף זוויות לא החמיאה לי היום. לחילופין, הבאתי לכם סטיות מהעבר בו היה בסדר לבטא את קופידון כפעוט מגודל עם כנפיים ואת נפש כאישה בוגרת המתחרמנת מרוך שפתיו.


Eros and Psyche
Richard Dadd
Date:1844

 אי שם במאה השניה לספירה, כתב אחד בשם לוציוס אפוליוס את "The Golden Ass" (-חמור הזהב) הרומן היחיד שנשמר בשלמותו מאותה התקופה. בין כל הסיפורים נמצא גם סיפור המיתולוגי של "פסיכה ואמור", אגדת אהבה של נפש וקופידון.

 נפש, ששמה גם נשמה / פסיכה (אם תהיתם למקורות המושג פסיכולוגיה) הייתה במיתולוגיה היוונית בת תמותה יפייפיה, טהורה, מחקבת עצים ואחת מבין שלוש אחיות של מלך ומלכה. יופיה היה כה מסנוור ובתולי כי בני העיר החלו לנטוש את מקדשה של ונוס האלילה ולסגוד לפסיכה האומללה והבודדה, אשר לא ידעה אהבת-איש מעולם והייתה מיואשת מכך שהכול הביט רק בחזותה הנעימה ולא רואה פרט מעבר לכך. ונוס, בקנאה זועמת דרשה מקופידון - "בני היקר, תעניש את היופי המגוחך הזה ותעניק לאימך נקמה מתוקה" וזאת ע"י כך שיגרום לפסיכה להתאהב בגברים בזויים ואלו יתייחסו אליה רע. קופידון השובב, אשר במקום לעזור במזימת אימו התגנב להציץ באיזה יופי מדובר, התקרב אל הנשמה בשינתה ובטעות נגע בה עם חיצו. בבהלה הוא מיהר לברוח אך נדקר מנשקו בעצמו, חץ הקופידון הידוע. באותה העת חזה האורקל של אפולו לאביה של פסיכה כי היא תתחתן עם מפלצת הלהבות אשר לא האלים ולא בני התמותה יכולים לעמוד בפניה. האב המודאג הלך על העצה של אפולו והורה לבתו לעלות לפסגת הר ושם, מפלצת תבוא לטרוף אותה, כי זה כמובן סוף טוב לכולם. מאוהב עד כלות בעלמה הבתולה, בא להצילה מהצוק הקופידון ונשא אותה בשינתה אל מבצרו להגן עליה שם מפני אימו. פסיכה התעוררה בארמון מרהיב בו משרתים בלתי נראים דואגים לכל צרכיה ביום ובליל, מאהב חסר פנים מבקר את מיטתה. הוא דורש כי לא תדע את זהותו, וכך עם רדת החשיכה היו מתעלסים עצומי עיניים עד שנפש התעברה, ברחם אשר נמצא מתחת ללב שלה.

 פסיכה הזמינה את אחיותיה לארמון, בניגוד להוראתו של המאהב העלמוני והן, בקינאה לחייה המפוארים שיכנעו את נפש כי זו מפלצת שחטפה אותה ולכן היא מעולם לא ראתה את פניו של הדון חואן המסתורי. פסיכה השתכנעה ולקחה על עצמה לבדוק בלילה מי זה שבא לבעול אותה בעילום שם. מאובזרת בנר היא התגנבה למיטתו וכאשר גילתה שזהו קופידון בכבודו נבהלה והפילה עליו את הנר. קיופיד הפצוע רעם, שבור אמונים גירש אותה מארמונו.

 פסיכה, מאוהבת ונגוסת אשמה הלכה אל ונוס, האחת שרצתה במותה- והתחננה בפניה שתעזור לה לחזור לזרועותיו של ארוס (קופידון) המאהב שלה. ונוס ניצלה את ההזדמנות לנקום בעלמה אשר חטאה ביופיה ונתנה לה ארבע משימות בלתי ניתנות לביצוע. נפש, המסורה הסכימה לקבל עליה את כולן. אחת מהן הייתה למיין ערמה גדולת מימדים של דגנים (בכך סייעו לה עכברים שריחמו עליה) ובאחרת היה עליה לרדת לשאול ולבקש מאלה פרוזרפינה חלק מיופיה, ובמשימה זו פסיכה נכשלה. ונוס הוראתה להמית את פסיכה מאחר וכשלה באשר היה עליה לבצע אך בזמן הנכון, התעורר קופידון מכעסו, החלים את פצעיו ושב שנית להציל את פסיכה מגורל אכזר. הוא נשא אותה על כנפיו לאולימפוס וזעק בפני האלים הגדולים כי יעניקו לה חיי אלמוות, והיא תיהיה לו לכלתו ואם לילדיו. האלים נימוגו לסיפור המרגש והחליטו לחרוג מהכללים ולאפשר סוף טוב לאגדה מיתולוגית. אף יתרה מכך, סוף טוב לאהבה בין אל ואדם. פסיכה וארוס, נפש ואמור, הולידו בליל כלולתם את ההנאה והעונג.

ניתן להסיק כמה דברים מהסיפור:

1- מישהו תירץ בעילת בתולה בלילה, בלי שתדע את זהות החודר בכך שטען כי זה יביא בסוף לעונג, או משהו הזוי אחר של פסיכולוגיה זכרית מימיי הביניים.

2- כמה פסיכולוגים מהעבר טענו שזהו מסלול שצריכה לעבור אישה כאשר מקבלת עליה את אהבתה, בקבלתה את הגבר שלה עליה- קודם תעבור תהליך רוחני לקבלת המפלצת שבו.

3- נשמה ואהבה יחד, יוצרים אור.

 

יום נצנצים.

 

לפני 3 שנים. 11 בספטמבר 2021 בשעה 7:43

לפני 3 שנים. 10 בספטמבר 2021 בשעה 11:05

 שיהיה ברור- נגעלת מעצמי גם, אני חלק מהחברה האנושית. בהרבה יכולה לעשות יותר טוב, יותר יעיל, יותר בריא ונכון, פחות להתבכיין פחות להביע ביקורת ויותר עשייה בשם הערכים והמוסר ששמו להם מטרה לחיות למען התרומה לחיים עצמם ובואו, אני מסלפת את המציאות שלי הרבה ולפעמים קצת מייפייפת עם פודרה בגוון של "זה לא כזה קשה להיות מתחשב" כשבפועל זה כן ודורש ממך שינוי מחשבתי, תודעתי, מעשי ועבודה עצמית אינסופית, תשוקה לשיפור, השתפרות וכמה שלא נעבוד ונעשה ונטפח על הכתף ב"כל הכבוד" מתגאה תמיד אפשר לשאוף לעוד ולעשות יותר טוב, יותר מועיל ויותר נכון (בלי להנמיך מהמאמץ הנעשה ככלל, כמובן). 

 היהירות האנושית, ההתנשאות הזאת. הצדקנות והחלוקה ל"חשוב" ו"חשוב פחות" האידיוטים שנעשינו. הייתי מתווכחת עם דרווין על זה שבסוף שורדים לא החזקים אלא בעליי התבונה (ואני מוצאת תבונה גם במיקרואורגניזמים, לא שמבינה ביולוגיה מידי, קראו לזה אינטואיציה מיסטית או וואטאבר) אבל תבונה היא יכולת השרדות, הסתגלות ויצירת חוזקות ואחיזה בחוזק  במצבים קשים, במצבי חולשה- מה שעושה כל הסביב החיי, ואנחנו?- לא!! מה פתאום. אנחנו רוצים להיות פאקינג חזקים. 💪

מעל ה...בעלי ה... שולטים ב... מחזיקים ב... כובשים את..משיגים את...

הייתי מדברת על שנאה כללית, אחד לשני עם כל פעם תירוץ אחר- היא טרנס, הוא צהוב, היא שחורה, הוא נכה, היא שמנה, הוא דתי, היא מזדיינת הרבה מידי... דת, לאום, מין- מה לא נמצא ונמציא כדי להרגיש חזקים על מישהו, על משהו. ואז בא משפט "מתנהגים כמו חיות"... עדיין צובט בתוכי פוסט בו אמרתי "בסוף יטבחו בחזירים אבל לא בנכונים בכלל" כי כואב להשוות אדם לחזיר. חזיר לא קללה, ולא מעיד רוע או פגם באופי... זאת חיה, מאוד חמודה אגב. טעימה למי שאוכל. צריך להודות לה... וזה גם בשאר הקללות- מה את כוסית? מה אתה הומו? מה אתם, ברברים? אנחנו הופכים הכל לקללה, הכל מורידים לדרגה נמוכה מאיתנו כדי לתאר את עצמינו גבוה יותר וזה דוחה.

 הייתי מדברת על מלחמות ואיך הורגים אחד את השניה, בלי פואנטה ותכלית. על חיילים ובני מיעוטים, ריאות ירוקות שרופות, חיות שתכף ממש לא יהיה להן מקום. ים שאנו עתידים להכחיד לשחיה, ולחיים בו בכלל.

 מי אשם? אנחנו ולא רק בעשייה. ממש לא בעשייה. בהבנה שלנו של העולם, של היררכיית חשיבות ושל חיבור. עוד מהתורה הורגלנו לחשוב שאלוהים ברא לנו עולם, צומח דומם וחי בשבילנו ש'ננצל' אותו, נכבוש אותו. הכל נברא בשביל האדם...איזה שיגעון גדלות. אפשר להסיק זאת מאיך שהדתות המונותאיסטיות בראו את האלוהימים שלהם, בצלמם ודמותם: לא מיוצב רגשית, דורש הקרבות וקורבנות, מבקש סבל והתייסרות כהוכחה למסירות ולמען זכיה באהבתו וקבלתו- שישתבח בלאט, מתנהל לפי מצבי רוח שמזכירות אפיזודות מאניה-דיפרסיביות, סותר את חוקיו שלו ומכופף מוסר וערכים לפי איך שנוח. דומה למישהו..למישהם...לא?

 ומשם, משם הגועל... המחשבה שאנחנו גדולים וטובים יותר ממה שהיה כאן לפנינו, ממה שיצר אותנו. זאת חולשה וקטנות-דעת בפני עצמה. זה קבור בין הריקבונות בנשמות שלנו, אותן המילים שיוצרות קו מחשבה שגוי- 

"בואו נשתמש בעץ הזה למדורה". לא נכון. בואו ניעזר בעץ הזה... 

"צריך לדאוג לנרקומנים, מסכנים" לא! צריך לעזור לחברה להשתנות ולא בגלל רחמים, בגלל חמלה, תוך כדי עזרה לחלשים בשביל שלא יהיו חלשים. להעניק מהחוזק שלנו. לתרום ממנו..לחלוק אותו.

"בואו נעלה מחיר שקיות פלסטיק ונעמיד גרין פיס ליד השופרסל" לא! בואו נעשה ונדליזם על חומות ונצייר גרפיטי משקף מציאות שכותב בגדול "אתם חרא, תשתנו!" ונפנה אצבע מאשימה ומעוררת אשמה כלפיי כל המסתכל. בואו נשים תמונות של חיות בר מתות בזבל שלנו בין מעברי הפלסטיק, כמו שעושים עם גופות מלאות זפת על חפיסות סיגריות. בואו נעשה שיימינג הפוך! נוציא סתומים את הרוב האטום. למה יורדים עליי כאוהבת את האדמה שלי? למה בכל תוכנית טלווזיה, למשל, מוציאים את ה"ירוקים" כאנשים חופרים ולא את האי אכפתיים כ...מי שהם? 

ואז הכותרות... הכותרות שהעליבו אותי אישית, ואת כל ממלכת החי. מטומטמים דיגינרטים שהקורונה תאכל את כולנו בחיים, אמן.

 בסוף הכתבה על הפומה, רשמו משהו בסגנון "הגיבורה האמיתית היא האם" ושניה לפניי ששברתי את המחשב חשבתי שלייצר פלסטיק וזבל בגלל זעם שכזה לא שווה. רוב האימהות ירוצו להציל את הילד שלהן, מפניי תוקף שודד, ילד אחר וכו. ברור. איפה ההבנה שכאן הסיטואציה אחרת, לא בסדר? יש פומה בעיר, שאין לה אוכל ביער. יש מלא חיות שיוצאות מהבית שלהן אלינו, ובצער רב. הכתבה הציגה שהבעיה היא בפעולת האכילה- פומה ניסתה לאכול ילד. אויי ואבויי, אכזריות לשמה. 

לא!!! לא נכון! אנחנו אכזריות לשמה מייסודינו. הבעיה שיש חיות בר באיזורי מגורים כי אנחנו גרים בכל פאקינג מקום, הבעיה היא שלא יורים עליהם חץ הרדמה ומחזירים לטבע ומקימים להם מקום מותאם לחיות בו. הבעיה שמאשימים פומה בהיותה פומה ובסוף מציגים, שוב, את האנוש ה'גיבור' נאחוי, קורבן של הטבע, אותו הטבע שאנחנו מזהמים וגורמים לו להיות כמו שהוא, גוסס וגווע. אין שום דבר יפה או רומנטי בסיטואציה הזאת, שום גבורה. באסה לילד, באסה לאימא ומה גם??? באסה לפומה. ולכל שאר החיות. כשאדם יבוא להרוג גור והאם תגן על גוריה שלה לא יראו את גבורתה, ירו בה בשאט-גאן ויעשו מהגורים פרוות, ולא יכתבו כלום בעיתון.

 והחיות בארץ, מה יעשה האדם???? מה יעשה איש העיר המסכן???? שאין לו איפה להתחבא ואין לו עופות בגודל תרנגול הודו בסופר עד לשנה הבאה, הרוג מוכן וארוז מראש, ואין לו יכולת להגן על עצמו..בעיר...בכביש..בתוך רכב.. בתוך בית רב קומות. 

מה יעשה האדם???? צריך לשמור על האדם, מבינים?

הוא חלש ופגיע... חלש ומסכן.

אנחנו מצפים לראות איש את רעהו, מצפים שלא יהיו מלחמות ושנאה. בדיבור רובינו היינו רוצים שיוויון, אנושי וכללי. 

לא!! לא נכון. השיוון הוא בין הכל,

כל החיי. אין חיי טוב יותר וטוב פחות, העיניין הוא לא דת גזע לאום דעות או השקפות עולם- העיניין הוא בהכל,

כעולם, כחיי, כמתקיים כאן, איתנו. ביחד.

חיות שוות לנו ואנחנו שווים להן. הטבע שווה לנו, ואנחנו תמיד ניהיה מתחתיו. אין הבדל בערך קיומי של החיי. הכל וכולנו אותו החומר..לבסוף.

חומר חיים.

ואם כבר, אנחנו הנחותים. אנחנו המשרתים של טבע...אמורים להיות. חיילי האלוהים, העבדים שלא עובדים את החמלה שלהם אלא רק את ההרס. הצעה למשל: הרחקת בני אדם מבעליי החיים האחרים, בשל איום לקיומם. שיקום הפומה שנתקפה בידי אם בעת חיפוש מזון... בכלל יש הרבה ילדים בעולם..וכמה פומות יש, אה? 

שניכחד, בעזרת השם, לקיבנימאט, אין לי מה להקיא כבר... 

מאחלת לכולנו אסון טבע ומוות בייסורים לשנה החדשה :)

*בין לבין מחפשת להשחיל זרנוק דרך הכוס לאיזור הרחם שמה, ולשחרר השפרצות מאסיביות, אוקיינוסים של דם מחזור זועם על הכל.*

לפני 3 שנים. 27 באוגוסט 2021 בשעה 19:08

 * נכתב מסדרת זיכרונות ואירועים אמיתיים. כאן לא יהיו תיאורי פגיעות...נראה לי.

**חלק ראשון

 

 כחלק מהשגרה הקבועה שלי להיעלם ממסגרות מחייבות למען שיטוטים ברחוב, מצאתי את עצמי מבלה מידי שבוע עם א', תימני עם קול מחוספס ואיבר רחב מימדים. הוא היה מעט בוגר ממני, במספרים שחשובים למדידה רק בתיכון ונעלמים קצת אחרי. מה לא בסדר למשל ביחס 13-10 אבל כן אחלה ב43-40? זה ראש פדופילי מידי, ג'יזס אליס, דוחה מזה? אבל כן, להיות דוחה זה היה (וכנראה ישאר לעד) מין קלף מנצח כנגד הסביבה. באיזשהו שלב את ניהיית מסריחה כל כך מהנפש שלך שהגרועים והטובים מתרחקים כאחד. הייתי בת 15 והוא בן 18.

 א' היה שזוף ושפתיו תפוחות. ערס מתנפח, חזה תרנגולי מתרברב ובכלל רחוק מלהיות הסגנון שלי, לא שיש מסויים. כל פעם היה כורך את זרועו סביב צווארי, מכניס לי סיגריה לפה ומלווה הביתה, בדרך הארוכה כמובן. היינו עוצרים בגני שעשועים ועולים למתקן הקובייתי הסגור, הייתי אוכלת לו את הסנדוויץ'- במלוא מובן המשמעות, מעשנת מהחפיסה שלו בזמן שהוא שולף ומאונן מולי את כל תשוקותיו הכמוסות אליי. "נו אבל תראי איך עומד לי", התחנן כתן רעב לעצם.

 ואני רואה, ומסתכלת, ולועסת סנדוויץ' פסטרמה עם חרדל נטול ירקות, והוא ממשיך. מוריד חולצה כדי לחשוף את הגוף המרשים שניפח אתמול בסטרואידים קלים וסט אימונים. העיניים שלו לבשו ריסים ארוכות ממש כמו אלו שקונים בפארם, והוא יילל לידי "אבל תראי איך..
אני רוצה..תשבי עליי.
נו. בואי...מאמי...מאמיייי"

 מידי פעם היה עוצר, שולף סיגריה ומספר סיפורי כיבוש שעשה לחורי תחת וכוס. הוא ציחקק עליהן, מעלה לעצמו את הבטחון לרמות מינימום סופר-מן, אמן חושים כובש משהו וכולן מתחננות לו. "מה מחרמן אותך? איך לזיין אותך?" הוא שאל וחזר לשעשע את הטיל המאיים שלו. "לא יודעת," עניתי ממשיכה ללעוס את הסנדוויץ' השני. זה חמוד כל כך שאימא לבחור מסיים בית ספר מכינה לו סנדווי'ץ של גן ילדים, הוא פתאום נראה כל כך ילדי וחמודון בקטע טיפשי כמעט, מנסה ומנסה למשוך לי בצמות, ואני ממצמצת לו הרבה ועונה, " כן..ממ. כן.". ולועסת. "וואי בא לי שוקולד..אפשר? אני שכחתי את הכסף בבית.." הייתי אומרת והוא היה מחזיר כפתורים למקומם במכנס "בוודאי נשמה" ושנינו היינו הולכים לספק לי משהו מכל הממתקים הנוצצים במכולת. אחריי, הכלי שלו שוב היה פותח איתי דיאלוג-מונולוגי בניסיון לשכנע שכל מה שחסר לי בחיים זה כמובן הזרג שלו, בתוכי.
 "תראי, איך הוא מוכן לך. אני יעשה לך טוב..." ממשיך ומשפשף. התבוננתי, תהיתי איך האצבעות השמנמנות והקצרות לופתות אל כל הדבר הזה, "זה לא מגרה אותך? ראיתי פעם אחד כזה?" היה שואל מה שהתקיף אותי בחרדה שמתישהו אצטרך לבאמת לספק אותו ואת חלקיו העצומים אך הוא היה צפוי תמיד וגמר עוד לפניי שיידיו הספיקו להתאזר באגרסיביות לא מאופקת בעליל. חזרתי למצמץ לו בזמן שהוא מתקפל ונאנק ומפזר את עצמו על הרצפה. "אפשר שתשאיר לי סיגריות? נגמרו לי.." שאלתי בעוד היד שלו מלאה, זה תמיד זמן טוב לשאול שאלות שרציתי לדעת אמת עליהם או סתם לבקש דברים. "קחי, כפרה, כמה את צריכה? קחי את כל הקופסא ויש לי גם שטר תקני לך עוד אחת, שתיהיה, מאמי."

 א' אונן וסיפק לי לפחות קופסא עד שניים בחודש, בנוסף סנדוויצ'ים שנחסכו ממני בילדות. זה היה דיל טוב למדיי, לפעמים הייתי נותנת לו 'ללוות' אותי רק עם היה מספיק כדי שאעשן לו בשרשרת ועוד אקח איתי. לאט לאט הממרחים בסנדוויצ'ים התחלפו רק באלו שלטעמי. הוא לא העז להגיד לי או עליי רעות, כנראה רק מאחורי הגב וזה לא מפתיע, כולם עשו זאת, והוא כאמור- היה חלק מכולם. התאוות שלו לא נענו כפי ש"נענו" לכל השאר והיה משהו מביך נורא בלחשוק אותי, וכל מי שהעז- לא הראה זאת בפומבי. הוא שמע סיפורים על הילדה הזונה של העיר שנותנת לכולם לקחת, אולי המצפון לא הרשה לו לחגוג עליי ככה או אולי רצה להרגיש מיוחד, הרי היה ידוע שאני זהה כמעט לגופה והוא רצה, כל כך רצה לרומם בי חיים על העמוד המאסיבי שלו שזה היה מצחיק עד לגיחוך רשע.

 אני לעסתי לו את הסנדוויץ', תוחבת לפה עוד אחד ישר אחרי, מסתכלת איך הוא משפיך את עצמו בגמגום מולי

וזה היה קומי, כל הגבריריות הזאת שהתאדתה מולי ברגע פורקן, על רקע המיצמוץ האילם, האדיש והעסוק בהשגת מזון שלי.

 

לפני 3 שנים. 18 באוגוסט 2021 בשעה 5:38

 הבוקר התעקש אז התרוממתי לקפה. הן הציפו אותי עוד לפניי שהספקתי להבין

והינה הן בורחות לי

והינה הן מפסיקות.

 והינה אני מפסיקה

הקפה מתקרר, אם יש משהו ששונאת אז זה קפה קר;

פרט לזאת מועטה שנאתי וכך נשאר לו מלא מקום לטפילים אחרים

וגילגלתי איזו עשיריה מראש שיהיה לרצף בל תתעוררנה דעתי

ואשדר את עצמי לקיר

או למקבילתי שבראי,

שאלנו אותה באישון הלילה "מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?"

והינה רק עכשיו ענתה לי

"כולכן מכוערות ובאותה מידה, מותק."

לפני 3 שנים. 17 באוגוסט 2021 בשעה 19:36

זה את הפרקטיות.

#נקרעליהמכנס

לפני 3 שנים. 15 באוגוסט 2021 בשעה 16:24

 הם אוהבים אותך כשרואים בך להט חיים, פתיחות ותשוקה מינית, מוצאים בך משהו מעצמם ומתחברים בפגמים אבל מתעייפים פתאום כשעוברות שנה-שנתיים ונודע כי זאת בכלל לא פתיחות אלא כאבי קיום אובססיביים למגע והלהט הוא לא יותר מרגע בודד בו בטעות הרשת לעצמך להרגיש טוב. יש לציין

בטעות.

 

 

מרגישה אפסית

כי חייבת להגיד, חייבת להגיד כי זה לא הוגן

ואני ילד קטן שבעשור השלישי לחיו לא למד כי החיים וואלה-

לא פאקינג הוגנים.

אתן מכירות את זה? כשאת ממשיכה לכתוב לו, וזה כבר חודשים רבים חסר פואנטה

והוא מזמן לא איתך, חמודה, שחררי, פעם ידעת

ואת חיה בהזיות משלך כי חשבת שסך הכל הגיוני, איפה שיש אהבה היא תתחבר למלנכוליה וכולנו נישאר בחיים בסוף, וביחד

אבל מרגישה אפסית,

כי חייבת להגיד, חייבת להגיד כמה אפסית מרגישה ובכלל שמרגישה ומרגישה

וזה לא בכוונה אני מפשלת, ולא בכוונה קטנה

ולא למדתי שהכל לא הוגן, ותמיד זה ישאר ריק החלל הזה

שאת נואשות מנסה להשלים באגדות.

 

לפני 3 שנים. 14 באוגוסט 2021 בשעה 10:43

-את יודעת מה אני הכי אוהב בך?

-מה?

-את זה שאת כל פעם נחה ומשתקמת מספיק רק כדי לקום ולהרוס את עצמך מחדש.