*חושבת שצריך אזהרת טריגר..*
זה לא שאני בכלל לא חרמנית, כמו שפשוט לא מסתדרת עם עצמי. הדגדגן, כאיבר נפרד לחלוטין ממני- פונה אליי בבקשה קולנית מאוד שנשמעת היטב באיזור השפתיים. משהו שם מתחיל להתכווץ, מתחילה להיווצר לחות כמו מין טל בוקר כזה שרק התחיל. משהו חם מורגש במרווח המתקיים בין הפטמות לצלעות עצמן, אי אפשר לשים אצבע איפה זה בדיוק קורה החום הזה אבל הוא שם והוא מתפשט. אני מורידה מבט אל בין הרגליים ועונה לה שאנחנו ממש לא הולכות לעשות את זה עכשיו, היא הרי מבינה במה זה כרוך ואני בקושי נושמת, "אז תעזבי אותי באימא שלך, לאונן לא יזדמן לך בזמן הקרוב, שחררי ממני."
וזה נכון. אני לא הולכת לגעת בה והיא יודעת למה טוב מאד. לשנינו אין כוח לזה. אין לנו משאבים למה שהסאגה המינית הזאת דורשת. זה סוג של תחושת רעב אבל סליחה כוס יקרה שלי- "מהרעב שלך לא מתים אז אל תזייני לי במוח ובבקשה גם לא בשום מקום אחר." כן, היא יודעת במה זה כרוך כל החשקים האלו שמתעללים בי ולא בהסכמה בכלל. זה תמיד אותו הדבר, שאלות מוכנות בראש כמו תסריט שגורלו נכתב מזמן:
***כוס מדברת.***
***מתחיל ויכוח ביני לבין המוח.***
"אז על מה את הולכת לעשות ביד עכשיו? רוצה שנבחן אופציות ביחד?"
"לא תודה, אני מעדיפה לא לחשוב על כלום ופשוט להפטר מהתחושה, זה מציק."
"אוי נו באמת, זה לא עובד ככה...לא תכווני לשום מקום אז יעלו לך סתם דברים, זה תמיד נגמר רע את יודעת...בואי ננסה לכוון למשהו טוב, בריא."
"אני לא רוצה לחשוב על כלום, תודה, בואי נסיים את זה מהר. מטעינה את הרטט רק...מתאדה להם הבטריה לתוך האוויר מחוסר שימוש. מקסימום ניעזר במשהו אחר.."
"פורנו?"
"אולי."
"את יודעת שאעניש אותך על זה ולא אתן לך לראות."
"אז אשמע בלי לראות...ווקלי זה מעניין."
"אחד- כשהשכנים שלך עשו את זה במקלחת, במקום להתענג על יצירתם המופלאה הלכת לבכות בשירותים. שתיים -זה אותו הדבר. מחלקת המוסר שלך החליטה להוציא פורנו מהחוק, את יודעת איזו אנרגיה מוטענת שם וזה לא סקסי במציאות. רוצה פורנו לכי תיקני, יש מלא במאיות היום, נשים שדווקא באו לעשות דברים נכון, יש את ה...זאתי, מה שמה? שמוציאה לפועל פנטזיות שנשים אחרות שולחות לה במייל- מקסים,לא? גם המשתתפים לא מנוצלים. אחלה פורנו, תזרמי. יש שם אפילו בדסמ."
"אוי תקשיבי, אין לי תקציבים לפנאי מהסוג הזה עכשיו, תני לי לגמור וללכת לישון, זה הכל. המוסר שלך תמיד נתון לשינוי לנוכח הנסיבות, לא? של כולנו. הכל ביחס למה שקורה תכלס. קצת פרופורציות והתחשבות מהצד שלך לא יזיקו...מחלקת מוסר נאחוי. תני לי לגמור עם זה כבר."
"מה עם ע'?"
"מה איתו?"
"היה לכן נעים ביחד...אהבתן נורא. עדיין..."
" אבל דיברנו על זה כבר! אני כועסת עליו. לא בדיוק עליו אבל על החיים ועל איך שהדברים קרו וזה פותח לנו בשיח נוסף עם עוד מחלקות ראש ולא רוצה. זה טעון מידי ריגשית ואני אבכה."
"ופורנו לא טעון?"
"ה-כ-ל טעון ריגשית!! לאונן זה טעון ריגשית!!! נו מה נפלת עליי??!! לא ע' ולא זין לא רוצה!!"
"...כוס..? "
"לא, זה מעציב אותי."
"הכל מעציב אותך, אליס."
***שקט.***
"האקס הרחום והטוב אולי?"
"אנחנו לא מדברות על אלוהים עכשיו, נטשת אותו."
***....שקט....***
"איזו חוויה אולי שהייתה כן נעימה ואפשרי להיכזר בה?"
***המוח סורק זכרונות וחוויות.***
***עצם הסריקה מכניסה לגועל.***
"לא אין. הכל מעציב אותי."
"אוליי...אז...כזה...סתם נעצום עיניים ונעשה זריז, בלי איזה...נושא ומושא. חושבת שיעבור בשלום?"
"אחרי כל ה'פקה פקה' הזאת, לא! לא כל כך, לא! אתחיל ואז בטח יעלה לי פורנוגרפיה- זאת שהכי הגעילה אותי, כי את הרי מסרבת לתת לי אפילו שניה של הכחשה למציאות והעובדות בה. התשוקה לע' מביאה איתה את הצורך בו ולזה אנחנו גם לא מוכנות ואז העצב של למה זה ככה; לאחר מכן סריקה מחודשת של האירועים שקרו, תקיעה מיוחדת על אלו שנשארו 'שנויים במחלוקת' ולא מסווגים לקטגורית 'חוויות קשות במיוחד' אלא פשוט לא היו נעימים בצורה בלתי רגילה או זה היה לא מכבד בכלל או משהו שם פישי ומעלה סירחון של מקולקל, כמו בננה עטופה ב2 שקיות ניילון מתחת לשמש וכבר עברו כמה שנים מאז שזה התחיל להרקיב.
זה...כל זה יעורר עוד חילופי דעות על המקרים עצמם, כי למה לא לדבר על זה פאקינג עכשיו?? ובאלוהייי האדירים כל השיחות האלו מוציאות אותי מדעתי, ממש מרוקנות מהשפיות השיחות האלה- וגם ככה הדעת מתה לעזוב אותנו כבר, כי חפרתן. גם אחריי זה מה יקרה יכולה לספר לך! אני כבר ממש סוג של נביאה, אה??? או אולי זה הניסיון מדבר, כבר כלום לא בטוח איתך;
יעלה לך מ' לראש, הוא פגע בך קשה וזה לא באמת אוננות כל הצפייה הלא מהנה הזאת במצגות עליו. זה יותר השאריות שלו, חלקיקים ממנו שנתקעו לך במרחב התחושתי והחוסר אונים מול כך שהוא נשאר בתוכך לעד; הוא וכל ה1000 האחרים שהיו ויהיה קול שיגיד לך שזה מנגנון הגנה פנימי ומיסגור מחדש ומשהו יוסיף על זה כי התהליך עצמו תקול ולא נכון אבל גם זה בסדר ומובן וזה קורה. ואז יעלה לך בכי, מר כמו החיים עצמם ואת תתחנני מולך שזה ייפסק, תתחנני מול דמויות שלא נוכחות כאן שיפסיקו
למרות שהם הפסיקו כבר מזמן והמשיכו הלאה בחיים שלהם שאולי לא בהכרח אומללים כמו שלך; ואז תבואי להגיד לי שפנטזיות אונס זה טבעי וקיים ואני אתווכח איתך בצעקות שלא! לא לאורך הנסיבות האלו ואני לא מוכנה עיקרונית לתת להם את זה, זה משפיל אותי, זה קשה. ואת שוב תגידי שככה כתוב בספרי הפסיכיאטריה ויש לזה שם שאפשר למצוא בויקיפדיה ולקרוא עליו, זה תסמינים כל הדבר הזה שאנחנו חוות; ושוב אצרח לך, יותר חזק שאנחנו לא אצל הפסיכולוג עכשיו! אני עושה ביד, לכי לעוסית שלך בשביל מה פגישות פעמיים בשבוע?!!?
את בגוף שלי, לא מבינה?? את בראש שלי, אנחנו מנסות לאונן כדי שהדגדגן תפסיק לדבר איתנו כי נראה לי יש מספיק קולות פה כבר ועל הזין שלי הרחם והייחום והצורך האבולציוני והביולוגי והצורך האנושי הבסיסי כי כולנו מבוססים על איזה פסיכולוגיה כלשהי אין-לי-כוח-יותר, רק לסיים עם זה כמה שיותר דחוף
ואנחנו נתייפח חזק ונצרח אחת על השניה ומישהי מאיתנו תנסה לגונן עלייך וזה רק יהפוך לסלט יותר עמוס במרכיבים וטעמו היה מלכתחילה פגום ואז כשתגמרי סוף סוף אחרי אינסוף תותחים היורים מחשבות מימין לשמאל ואז משמאל לימין חזרה בחלל הראש המסכן הזה למרות שזה לא שדה קרב כאן- אנחנו מתקיימות בשטח הגוף הזה!! הוא שלי, לא שלכם! לא שלהם! דיי דיי דיי דייי
וכשאת גומרת, מול ערבוב מראות כאלו ואחרים- לקראת הסוף בטח תבוא איזה סצנה שוברת במיוחד, בדיוק בשיא שלך, בדיוק ברגע היחיד והבודד שבו הצלחת להשתחרר יכאבו לך הסכינים בחזה כי המוח שלך עצמך אונס אותך, יכאב כי גמרת בטעות שוב על משהו מבחיל, באמת בטעות ובאמת מבחיל כל האלפים האלה והם היו אלפים אם להתחיל לספור, אין פינה בארמון הזיכורנות הדליק הזה שלא מתפוצצת מסקס או אונס... וזה לא שיש לך הבדל כבר בין השניים."
"אז את לא הולכת לגעת? תישארי ככה? עם גלים של תחושות גוף, כאילו אין לנו מספיק?"
"כן."
"את יודעת שמתישהו אנחנו נצטרך לטפל בזה."
"כן."
"יש לך הצעות איך להתחיל אולי? טיפה לקרצף מהאשפה שלתוכה נפלה המיניות שלך. ואת כולך..?"
"כן."
"מה נעשה?"
"עיקור. אנחנו נעשה פאקינג עיקור."
