Pokéball

אני באמת תוהה לפעמים מה הבעיה שלי כשאני רואה מדבקות חמודות של לבבות ופתאום מרגישה דחף להדביק אותן על דברים כמו ילדה בת חמש. מעולם לא הייתי בקטע של ddlg ממש - לקרוא למישהו דאדי, להתלבש חמוד, נסיכות דיסני. זה פחות הקטע שלי. אני אוהבת ספרים לסרטים שיספקו את היצר הספרותי-מזוכיסטי שלי. האקס שלי חשב פעם שאני בקטע ואמר שאני יכולה לקרוא לו דאדי, או אבא, או מה שזה לא היה, ונאלצתי להסביר לו שזה ממש לא הולך לקרות.

יש מספר פנים לסאב-ספייס שלי - שותקת-מתמסרת-עם-עיניים-מתחננות-שתקרע-אותי, נורא-קשה-לי-ואני-רוצה-להפסיק-אבל-אני-לא-רוצה-להפסיק, רוצה-להיות-טובה-ולרצות ומשהו בין חתול לילדה קטנה. ליטל, אם תרצו. כמובן, עם כל אדם, כל שולט/ת זה מתבטא אחרת. 

עם בחור שנמשכתי אליו פיזית אך לא אינטלקטואלית, זה ככל הנראה היה הסאב-ספייס מסוגו הראשון. הסאדיזם שלו משך אותי בטירוף. הוא היה נושך ומותיר עליי סימנים כחולים-ירוקים-צהובים-סגולים שלא עברו שבועות, שכחתי כיצד נראה החזה שלי ללא חצי מצבעי הקשת לפחות וזה עשה לי את זה בצורה שאני לא יכולה לתאר. הוא היה חונק, נושך עד זוב דם, שורט, מזיין לי את הגרון בברוטליות עד שהייתי נוטפת רוק ודמעות ומיצי כוס. אם הייתי עושה טעות הוא לא היה מהסס - נותן סטירה מצלצלת, או מיד גורר אותי למיטה (אם אנחנו לא עליה), תחת למעלה, קול אבזם חגורה וכאב חד בישבן. פעם אחת. אחר כך הוא היה ממשיך במה שעסק בו קודם. הוא היה קושר את ידיי עם אזיקונים, זורק אותי כמו בובת מין במושב האחורי של הרכב עם התחת למעלה ומזיין. אני זוכרת שעל כל דבר קשוח שעשה, כל מה שיכולתי לחשוב זה "איזה פאקינג סקסי זה". הייתי מזוכיסטית מתמסרת איתו. 

בתחילת דרכי עם האקס שלי הייתי משהו בין הסאב ספייס השני לשלישי. היו לו אביזרים שונים ומשונים שלא התרגלתי אליהם. למעשה, לפני כן לא השתמשתי או אהבתי דברים כאלו בכלל. הדברים הסטנדרטיים - כן? אזיקים, גאג, מצבטים ושוטים שונים. התרגלתי לאלתורים ממה שיש והאותנטיות מאוד משכה אותי - חגורה במקום שוט, חבילת אזיקונים בבגאז' של האוטו במקום אזיקים, תחתונים לפה על מנת להשתיק אותי או פשוט יותר - לסתום לי את הפה עם היד או פשוט לומר לי לשתוק. זה לא היה פשוט בשבילי. לעיתים הרגשתי מגוחכת או פתטית (תחושה שקל מדי לגרום לי להרגיש, לא הייתי ממהרת להאשים אותו אז אנא אל) ולקח לי זמן להתרגל לאבזור ולהרגיש פחות מושפלת עמו. הייתי צריכה קצת להילחם בעצמי על מנת להתגבר על התחושות השליליות הללו עד אז. איתו גם היה רצון של התמסרות. הוא היה אומר לי להנגיש את עצמי, ואני רציתי לרצותו. אני זוכרת שיום אחד כשאסף אותי שיכורה בלילה אל ביתו, ושכבתי על הספה עם האנגאובר וסחרחורת בזמן שכתב מאמר על המחשב, נורא רציתי לקום, לזחול מתחת לשולחן ולרדת לו. לא עשיתי זאת משתי סיבות - פחדתי לקום וליפול/להקיא/בטעות לנשוך אותו, וידעתי שהוא עסוק במשהו חשוב וחששתי שאפריע. 

אני חושבת שלקראת סוף היחסים עמו הרגשתי יותר בסאב ספייס הרביעי. אהבתי את הכינויים החמודים שנתן לי, גם אם לא הודיתי בכך. אהבתי את שיתוף הפעולה שלו עם ההתלהבות שלי מבעלי חיים או צמחים. הרגשתי בנוח להתנהג מעט שטותי, קצת כמו ילדה קטנה, ולדעת שהוא לא ישפוט אותי, וזה היה צד מאוד משחרר במערכת היחסים שלנו עד שהסתיימה לה. 

נדמה לי שכיום, עם השולטים הנוכחיים המקסימים שלי, אני מוצאת את עצמי בעיקר במקום החתולי הקטן והשקט שלי. להתכרבל לצדם, עליהם או תחתיהם בשקט ולהרגיש אותם מלטפים אותי או נוגעים בי. יש בי גם את הצד שמאוד רוצה לרצות, גם אם אני לא תמיד טובה בזה. לעשות נעים, פיזית ויותר חשוב מנטאלית - בלב. לפעמים נורא קשה לי עם משהו, או שאני לאו דווקא במצב הרוח המתאים, אבל אני נורא משתדלת בשבילם (כמובן שבמידה ויש גבול מובהק אני לא חוששת לעצור ולדבר על זה). אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שניהלתי מלחמה בראשי אם לעצור אותם או לא ובחרתי שלא, גם אם היה לי קשה, גם אם היה לי כואב, גם אם היה לי מספיק. ראיתי שהם רצו עוד וכל כך רציתי לתת להם, לרצות אותם, לעמוד במטרות השקטות שקבעו בראשם. אני פחות מזוכיסטית איתם, משום מה. אני מוצאת את הכאב, בנוסף להיותו כואב, גם מאוד משפיל איתם וזה קשה לי, ועל כן אנחנו מתקדמים לאט בתחום הזה על אף שלדעתי עברנו לא מעט, ועשיתי התקדמות לא קטנה. הדרכים להתעלל רבות יותר והסיבולת (או יותר נכון המוכנות-לסבול-גם-אם-קשה) גבוהה יותר.

יש הבדל עצום בין להיות נשלטת של אדם אחד (או בת הזוג הקינקית שלו, או השילוב של השניים) לבין להתמסר לזוג. נדמה לי שבגלל זה הדברים שבאו לי בקלות ראשונים הם אלו שקשים לי יותר. יתכן. אני לא יודעת. מעולם לא טרחתי לחשוב על זה עד עכשיו ויש גורמים רבים במערכת יחסים שמשפיעים על הרגשת נוחות עם דבר מה. אבל דינמיקה שכזו של שלישייה אפשרה לי להיפתח יותר מהמקום הקטן שלי, של יצור חמוד ושקט שרוצה קצת תשומי וקצת אהבה והרבה רוגע. הסאב ספייס המטורף הזה, השקט המדהים, הבריחה החפוזה מחיי היום-יום, משתי עבודות, ממשפחה שיושבת על הוריד יותר מדי לפעמים, ממחוייבויות ומטלות רבות ואחריות וזמן וכסף, זה מדהים. לא נראה לי שזה משהו שחוויתי עם אף אחד אחר. חוץ מלחשוב על כמה אני אוהבת את המקום הזה לא יוצא לי לחשוב הרבה באותם רגעים, ואני מרגישה בעננים. אני גם חשה את הצורך לרצות יותר, לספק יותר. לנשק וללקק ולהראות חיבה או הודייה בדרכים כאלו ואחרות. אני שוכחת איך לדבר, וכשנדרש ממני לצאת מהספייס אני מתקשה לפעמים לומר דבר מה או לחשוב כמו שצריך. ואמנם אני חושבת שזה תרגיל טוב לחיים האמיתיים (כמובן לא צריך להגזים - להכניס ולהוציא מישהו מסאב ספייס בתדירות גבוהה ואכזרית יכול לשחוק) הם מבינים, הם נותנים לי להתאפס רגע, או מסבירים שהם יודעים מה אני רוצה אבל עכשיו זה לא מתאים. כמו בפעם ההיא שעזרתי להם לפנות אדמה מאדניות גדולות והפלאג הרוטט בתחת שלי זרק אותי בכל פעם מחדש למצב-שלולית שלי. אני זוכרת שהוא תפס אותי והסביר שהוא יודע שנעים לי, אבל זה לא הזמן, והצד המרצה שלי השתדל נורא להחזיק את השלולית שבי על הולד.

מעולם לא הייתי "בבעלות", או "רכוש", או "מקולרת". למעשה, גם כשהאקס שלי שם עליי קולר בסשן זה יצר אצלי מעט בוז (אני בורחת למחשבות שלי נורא מהר לעיתים, גם בסיטואציות לא מתאימות כמו סקס או סשן). היה לי נורא חשוב להיות עצמאית, של עצמי, להחליט עבורי ולעמוד על שלי. בעיקר מתוך פגיעה מן העבר. לא רק מבדס"מ, אבל הוא בהחלט נתח משמעותי מחששות, מנגנוני הגנה וגבולות שיש לי. ואיתם לאט לאט אני נפתחת. יותר מתמסרת. יותר מוכנה לדברים שלא הייתי מוכנה אליהם בעבר. אני שלהם. אני בבעלותם. אני הרכוש שלהם, הצעצוע שלהם, חיית המחמד שלהם. אני מקולרת אליהם, פיזית ומעבר.

הסאב ספייס איתם עדין יותר, רגוע יותר, מתמסר ומרצה יותר. קרוב יותר לddlg מהרגיל, הייתי אומרת. אולי במובן הקטן והחתולי של המושג. אני מרגישה בנוח להוציא מתוכי את הצד הזה ולדעת שהם יקבלו אותו. גם אם עדיין יש חששות של שיפוטיות מניסיון עבר כואב, נדמה לי שאני לאט לאט נפתחת ומעזה יותר. ואני מתה על זה.

והיי, חוגגים יובל (רק בימים, כמובן) של חמישה דברים טובים!

1. העבודה הייתה קלילה ורוב השעות עברו עליי בנעימים.

2. התעליתי על עצמי וכתבתי את הפוסט. לעיתים לבטא את המחשבות שלי זו טרחה גדולה ומעייפת. 

3. התקדמות לא קטנה בדברים שצריך לעשות למען מטרות ארוכות טווח!

4. עובדת חמודה בסופר פארם שעשתה מעל ומעבר על מנת לעזור לי.

5. כשנתנו אנטיביוטיקה לחולדה (מגדלים חולדות בית, חיות מדהימות) היא הייתה אקסטרה חמודה משום מה. הפרצוף שלה היה מתוק להפליא והיא הזכירה לי את עצמי מעט כשליטפנו אותה - שקעה לה לתוך התחושה והפכה לשלולית קטנה של רוגע. 

- פיקצ'ו 3>

1. עשיתי עוד צעדים לקראת מטרה ארוכת טווח ואני גאה בעצמי. אני מתקשה לתפקד, וכל התקדמות כזו משמחת אותי מאוד. זה גם לא משהו שעשיתי על מנת לצאת ידי חובה - טרחתי לסגור מספר דברים שרציתי לעשות זה זמן מה. 

2. התחדשתי בשלושה עציצי סוקולנט וקקטוס חדשים. היו לי שני עציצים פנויים שהיו בהם סוקולנטים (היחידים, משלל סוגי הצמחים שבבעלותי, שמתים לי אחרי מספר חודשים), וצנצנת חמאת אגוזים ריקה. אני אוהבת לשתול קקטוסים בצנצנות, יש לי כבר כמה כאלו. הביקור במשתלה מלהיב אותי בצורה מדאיגה למדי (אובססיות מישהו?), זה באמת מקום קסום, לראות צמחים ראיתי בתמונות וגרמו לי להזיל ריר מהפה. ללמוד שמות חדשים. לראות שלל סוגים שונים של פרחים, צמחי תבלין, צמחים טרופיים. לגלות שיש להם כמה סוגים של קלתיאות ולרצות לבכות כי הטבע יצר צמחים יפיפיים כל כך. בכל מקרה, התאפקתי וקניתי אפילו פחות ממה שתכננתי, אבל בהחלט נהניתי מהמראה.

3. יצא לי להתבדח ולדבר עם אחד העובדים כמו בזמנים הטובים, מזמן לא הייתה לנו שיחה שופעת שכזו.

4. הוא ביקש שאנסה לגמור כמה שיותר, עצם הבקשה הזו עשה לי טוב. 

5. הצלחתי לומר לא יותר מפעם אחת על דברים שהיה לי לא נעים לסרב עליהם, אבל ידעתי שאתחרט או ארגיש רע אם לא אתחשב בבריאות שלי ובזמן שלי. זה לא פשוט ודורש התלבטות רבה, אבל אני משתפרת עם הזמן בזיהוי סיטואציות עתידיות שלא מתאימות לי מסיבות כאלו או אחרות. 

יאללה מחר פוסט דיכאון, יומיים רצוף של פוסטים חיוביים זה big no no, הדיכאון לא מאשר. אני אוהבת להרוס דברים טובים, לעזאזל.

- פיקצ'ו 3>

לישון לישון לישון לישון לישון לישון ואיך אני מתעוררת מחר בבוקר לעבודה. זה כל מה שאני חושבת עליו. אני רוצה לישון. יש לי מיגרנה. כדור אחרת אתעורר מחר עם מיגרנה של החיים ולישון. אני עייפה. 

1. פחות עומס בעבודה, והיום הזה הסתיים סוף סוףףףף ואני יכולה ללכת לישון!!!!!

2. גיליתי שאחד העובדים בעבודה השנייה טבעוני. תמיד כיף למצוא עוד טבעונים. 

3. הוא אמר שגם אם הם מבולבלים או כועסים או מאוכזבים אני עדיין שלהם. זו תמיד הקלה לשמוע את זה. 

4. דורבן חצה את הדרך מולי וזה היה כל כך חמוד שרציתי לבכות.

5. קיבלתי את הבוקר לעצמי וניגנתי.

- פיקצ'ו 3>

1. בבית. 

2. במיטה.

3. הסתיים היום. 

4. נעים בחוץ.

5. כתבתי. 

לא, אני לא בסדר. 

לא, לא רציתי לכתוב את הפוסט הזה היום.

אין לי כוח אפילו להיעזר בכתיבה בכדי לפרוק.

- פיקצ'ו 3>

1. למרבה האירוניה, שכן זהו הקשר הכי לא סטנדרטי שהייתי בו, זה הקשר הכי בריא שהייתי בו. כל כך הרבה דושים או קשרים שלא צלחו עקב חיבור לא מוצלח, אי היכולת לתאם אינטרסים או מחסור ברגשות, והסתיימו לאחר שלושה או ארבעה חודשים המקסימום. ואיתם - ארבעה חודשים והיד עוד נטויה. אנחנו נהנים להזדיין ביחד, לעשות בדסמ יחד אבל גם לצאת לטיולים, לשבת במסעדה ולהיפגש עם החברים שלהם. הם עוזרים לי להבין כיצד קשר בריא אמור להיראות, גם דרך עצמם וגם דרך עזרתם בקשרים אחרים שלי. גם הפתיחות בנינו איננה מובנת מאליו.

2. הקשר שלנו נותן לי מקום שלא יהיה לי באף קשר אחר - המקום הבדס"מי שלי, המקום להרגיש קטנה ובטוחה וחסרת אחריות, והכל רגוע ושקט, מקום שבו ציות וריצוי, וגם הסיפוק שלהם, מספיקים על מנת לספק אותי. אפשר להיות תחתיהם על ארבע, או להתלטף, והם יקבלו אותי כפי שאני. זו לא הזדמנות שמקבלים בכל יום ועם כל אחד. 

3. הם דואגים לי. הם אלו שמקימים אותי כשאני לא מצליחה לקום בעצמי, דוחקים בי להתקדם אבל לא באופן לוחץ אלא בצורה סבלנית ואוהבת. הם משתתפים בצער ובשמחה שלי. זה בהחלט לא הדדי, מעצם היותם במקום הרבה יותר שלם בחייהם ממני, אבל אני משתדלת לעזור ולדאוג להם היכן שאני יכולה. זה חשוב לי. 

4. למדתי על עצמי המון בקשר הזה. החל מהנטייה המינית שלי ועד לגבולות שנפרצו, דברים שגיליתי שאני אוהבת, דברים שיצא לי לעשות בפעם הראשונה איתם. אפילו הדברים הפשוטים - להתקלח יחד. מעולם לא התקלחתי יחד עם מישהו לפני כן. אני לומדת גם אותם ועליהם, והם אותי. 

5. ואחרון חביב - הקולר, כמובן. אני שלהם, ואני לא יכולה לתאר כמה אני אוהבת את זה. 

- פיקצ'ו 3> 

זה מרגיש לפעמים כאילו הבלוג הזה הוא התגלמות מוזרה של מאניה דיפרסיה שלא ברור בכלל אם קיימת או לא. רכבת ההרים הזו מתישה, אני צריכה לחזור לעשות גרפים של מצב הרוח שלי לאורך החודש (בתקופות קשות יותר היה ממש מרתק לראות את השינויים הקיצוניים). כשיהיה לי כוח. הבעיה היא שאין לי כוח, לכלום. המינימום שאני עושה הוא בזכות מה שהם אומרים לי לעשות, ואולי קצת מהפסיכולוגית שלי. 

ללא הכדורים אני מדוכאת ומרגישה את זה. אני תשושה ועייפה וחסרת כוחות, אבל בעיקר ללא מוטיבציה או חשק. הכל חסר טעם לפתע, גם להתקלח או לאכול ארוחות מסודרות, ולמרבה האירוניה - גם לקחת את התרופות. כשאני מתגברת על עצמי ולוקחת אותן, דבר לא משתנה מבחינה פרקטית או פיזית. אני עדיין לא מתפקדת. אני עדיין עייפה. הכל נראה חסר צבע או טעם, אבל מצב הרוח שלי לא נהיה עגום לאור התחושות. אדישות, מעין לא-אכפת-לי שכזה, משתלט על הכל ופתאום החיוך קל להשגה אבל הוא ריק, ופתאום הכל בסדר אבל העולם ממשיך כאילו בלעדיי ואני יודעת את זה, אבל מדחיקה לאחר כך, כמו שאני דוחה את הכל. ובמקום למצוא את עצמי מתבוססת ברחמים עצמיים במיטה בחוסר מעש, אני מושכת בכתפיים בחוסר אכפתיות וחוסר מעש. 

זה מרגיש כאילו אין לי דקה לנשום. אני מעמיסה על עצמי עבודה, ועוד אחת, ויוצא שאני עובדת בסביבות השמונה משמרות בשבוע, ואז הוא צריך מחליף, והוא תגבור, ופה הוא רצה שאמשוך עוד שעתיים שלוש. אני משתדלת להשאיר לעצמי לפחות יום אחד פנוי בשבוע, אבל אותו אני מקדישה למפגשים עם אחרים. איכשהו אני מתחזקת, בקושי רב, את הקשרים הבודדים שנותרו בחיי. אבל נדמה לי שכרגע עדיף מעט מהם, אחרת אקרוס תחת הציפיות לתשומת לב. לא שזה היה מחזיק מעמד גם ככה, כי כשהמצב הנפשי מעורער כל כך הקשרים מתנתקים מעט או לחלוטין, ואולי רק קשר אחד, שניים גג נהיים מרכזיים ומשמעותיים מספיק כדי לזכור אותם ולטרוח להתכתב או להיפגש. אני לא עושה זאת בכוונה, אבל זה נדמה שהמוח שלי מפעיל את רוב כוחותיו בלשקוע במחשבות או בריק, וכך אנשים רבים צפים רחוק רחוק יותר ממחשבותיי. אבל זה בסדר, נדמה לי. מי שמבין ומוכן לחכות יחכה. 

כשאני לא עובדת - לפעמים בבקרים ולפעמים ביום פנוי לחלוטין - אני ישנה. או יושבת-שוכבת לרוחב המיטה, מקופלת, בחוסר מעש. אולי קצת מבשלת. אולי קצת מנגנת. לזה עוד יש לי מעט סבלנות. אולי זו הסיבה שעדיף לעבוד הרבה - לפחות אעשה משהו מועיל עם עצמי, ולא רק לעצמי. אדבר עם אנשים. אנשום אוויר ואעשה כסף.

הצינון שלי מחמיר, תחילתה של צרידות כבר נרגשת, ואני לא חושבת שיש בי כוחות לחלות עוד. זה נמאס כל כך. אני רוצה להרגיש טוב. אני רוצה להפסיק לחשוש לביטול עבודה או תוכניות.

אני תוהה עד כמה אני חושפת את מצבי לאנשים באופן אישי ועד כמה זה מתיש ומאוס. נדמה לי שיותר מדי. נדמה כי אני צריכה להפסיק, לפחות חלקית. המלנכוליה שלי מתסכלת לא רק אותי, ותסכול של אחרים ממני שוטף מעליי את מעט הביטחון העצמי שנותר ומשחרר מקום לעוד כאב, או עוד אדישות. אני גם תוהה האם עבר מספיק זמן כדי שאתרגל למינון החדש הסופי, או שמא יש לו תפקיד במצב. 

אין לי תשובות, ואני עייפה ורוצה לישון. נדמה לי שכתבתי מספיק. 

1. הייתה משמרת טובה עם עובד שהיה לא נעים לעבוד איתו לאחרונה, אני חושבת שהוא נרגע קצת המעצבים שתפס בשבועות האחרונים. 

2. ניגנתי. 

3. הצלחתי לעשות את מה שביקשו ממני לעשות. 

4. הצלחתי לסרב לאנשים בנוגע לדברים שלא הסתדרו לי בלו"ז במקום להעמיס על עצמי יתר על המידה (הייתה לי בעבר נטייה לעשות זאת לא מעט). 

5. סופ"ש.

- פיקצ'ו 3>

1. לקוחות ממש מקסימים בבר. 

2. הגעתי בזמן לעבודה.

3. יצא לי להתעמק בשיחות רציניות יותר עם חברים. 

4. לראות את העיר בלילה. 

5. עוד מעט אני בבית. 

- פיקצ'ו 3>

לאחרונה כשאנחנו עושים שלישייה הוא מתקשה להתאפק לא לגמור, שולח אותי לנשק כל דבר שהוא לא אשכיו כדי שיוכל להחזיק עוד קצת עבור אשתו מהממת. ממש בעיה רצינית. 

ועכשיו ברצינות - היה לי יום הרבה יותר סביר מאתמול. שינוי מצב הרוח שלי בין פוסט לפוסט מדאיג אותי, אבל להרגיש אשמה על דבר שאיננו בשליטתי זה מיותר. אולי היום היה רגוע יותר כיוון שלא עבדתי שתי משמרות, או משמרת אחת ארוכה שאכלה את היום הן מצד הבוקר והן מצד הערב. היה לי זמן לישון, גם בלילה וגם מעט ביום, היה לי זמן לעצמי - מצרך נדיר בשבועות האחרונים. חוץ מלפרוץ בבכי במשרדה של רופאת המשפחה (לשעבר, מבחינתי) שלי - מה שגם ככה עשה את העבודה ולפחות קיבלתי את ההפנייה שאני צריכה - היה לי סביר. גם אז, התקשרתי אליו בוכייה והוא הרגיע, אמר לי לגעת בקולר, שאני לא חוזרת אליה יותר ושיהיה בסדר. 

בערב הגעתי אליהם. מבחינת כוחות נפשיים, אני לא בטוחה שהייתי בנויה לסשן קשוח או הוראות דוגמת ניקיון (אם כי נדמה לי שאני אומרת זאת הרבה), ואכן - לא היה. זו הייתה הקלה עצומה. הייתי צריכה סאב ספייס, הייתי צריכה שקט. וקיבלתי. ערבים שכאלה, בהם אנחנו נרגעים מול סדרה, הם על הספה ואני תחתיהם על הרצפה, הם בין המדהימים שיש. אני שוקעת לסאב ספייס, צפה בתוכן כמו באגם שקט ורגועה ביום שמשי. אני מרגישה את הצורך לנשק, ללקק, לאהוב, להעריץ, וכך אני עושה. אני מנשקת את הרגליים, הבטן, הפטמות, הכוס, האשכים, נמרחת כמו החתול שאני ונעים לי, כל כך שקט ונעים לי. כך אני הכי מוגנת שיש, והמעמד הזה מעיף אותי למעלה. אתה יודע שזה טוב כשזה מרים אותך גבוה, גם אם מקומך נמוך.

אחרי שקיבלתי חלק מרגלו בתוכי, ולאחר שמצבטים כואבים ירדו ממני, והמיצים שלה ושלו מתערבבים בקיבה, הוא נתן לי לעלות עליו ולהתכרבל בחיקו. אחרי ששמיכה נעימה כיסתה את גופי העירום נרגעתי, מהכאב של המצבטים, מהימים האחרונים, מהכל; ולבו פעם באוזניי בחוזקה והרגיע יותר. זה באמת היה אפטרקייר מדהים, גם אם לא היה איזשהו סשן קשוח לפניו.

והקולר, הקולר שלי, הקולר שלהם. הוא יפיפה, אני מרבה לגעת בו ולשחק איתו והקונספט הזה של משהו שלהם שנמצא עליי תמיד, 24/7, כל כך מדהים בעיניי שאני לא מצליחה להכיל ולעכל את כולו עד הסוף. הוא באמת עושה לי טוב. גם כשהשליטה יותר קשה לי, גם כשאני מרגישה יותר מרוחקת מהם, אני עדיין נהנית מהקולר שמזכיר לי שלא משנה מה קורה - אני שלהם, והכל בסדר. 

הערב הזה זה בדיוק מה שרק רציתי מתחילת השבוע, בדיוק מה שדמיינתי, בדיוק מה שהייתי צריכה. על זה נותר רק להגיד - תודה. 

1. הערב המדהים הזה. 

2. קיבלתי את ההפנייה המחורבנת סוף כל סוף. 

3. לבן זוגה של אחותי ולי הייתה שיחה נחמדה בארוחת הבוקר. 

4. מאוד נהניתי מהמוזיקה ששמעתי היום, דברים שלא שמעתי כבר זמן מה.

5. ושוב - הודעות מקסימות מקוראים דואגים. לא ימאס לעולם. 

זה קשה ככה, כשאני מרגישה רע. תוהה אם זה בכלל עוזר או שמא אני לוקחת את זה לכיוון ציני מדי.

המון דברים לאחרונה נהיו יותר מדי ואני לא עומדת בזה. כמו להחזיק הרבה שקיות מהסופר במחשבה שתתייעל ולהפיל את הכל בדרך. ואני מרגישה שאני אגואיסטית, או אגוצנטרית, חושבת רק על עצמי, ובאמת אמרו לי לא מזמן להפסיק לחשוב רק על עצמי כל הזמן והרגשתי בעיטה אכזרית לביטחון שגם ככה אין לי, אבל אולי זה מגיע לי, אולי אני צריכה את זה, אולי זה נכון. האמת לא תמיד נחמדה אבל כך או כך צריכה להישמע, בסופו של דבר. במפגש האחרון עם הפסיכולוגית היא אמרה שכואב לה על המצב שלי, הדברים שאמרתי. אני בקושי זוכרת על מה דיברנו, את הפרטים הקטנים שחשובים באמת. וזה מרגיש שאני רק נכשלת ומאכזבת את כולם, ולא מגיע לי, לא מגיע לי כלום, וזה גורם לי להרגיש נורא. אני תוהה אם אני באמת זו שאשמה. אולי אני רק מקווה שלא, כי אני חסרת כוחות נפשיים להלקאות, נפשית או מילולית או פיזית, מכל אחד בחיי. האם אני יכולה לקחת על עצמי את האשמה שאני מרגישה קצת קורסת, וכל מה שאני רוצה זה לישון ולישון ולישון ולנוח כשאני בבית, כי אני בקושי בבית, רק בלילות המאוחרים, וגם אז לא בכולם. ועד שיש לי קצת זמן למשהו, אין לי כוח לכלום, ואני מרגישה כמו הנשלטת הגרועה בעולם, הבת הגרועה בעולם, החברה והעובדת והאחות - והכל הגרועה בעולם. 

כמה התבכיינות ורחמים עצמיים, איכס.

1. עבדתי עם חברה שלי מהעבודה.

2. קיבלתי הודעה מקסימה מקוראים נאמנים וזה עשה לי את היום. 

3. לקחתי אוכל לעבודה מהבית. 

4. קבעתי דייט עם אחותי. 

5. נזכרתי שאתמול היה יום משכורת. תמיד טוב.

- פיקצ'ו 3>

אני כל כך עייפה. ערה משש וחצי בבוקר, עובדת משמונה, חוזרת הביתה רק עכשיו מעבודה שנייה. המשמרת הראשונה הייתה מאוד קלילה וחמודה, הבנתי שלרוב יש מעט יותר אנשים אבל גם זה בסדר, ובסך הכל מגיעים אנשים מקסימים שמאפשרים לפתח שיחה סולחים לך על קצת בירה שנשפכת. מותר לאכול, מותר לקרוא או לעשות מה שרוצים בזמן החופשי, אין בגדי עבודה. אני מקווה שלשלב את העבודה הזו בחיים שלי יעבוד כרגע. 

1. אנשים ממששש מקסימים שהייתה לי אחלה שיחה איתם. 

2. משמרת בעבודה הראשונה שאמנם הייתה קשה ומאוד מוקדמת וקצת העלתה לי את העצבים ברגעים מסויימים, היא הרגישה איכשהו כיפית ומספקת. 

3. אמנם קפאתי, אבל לא למוות. 

4. הספקתי לאוטובוס. ולרכבת. 

5. קיבלתי טרמפ בבוקר ולא הייתי צריכה ללכת לעבודה ברגל בקור.

- פיקצ'ו 3>