The Dogs of Lust

מחפשת דאדי שילמד אותי איך אוכלים פתיתים כמו ילדה גדולה, בלי שיפלו לי לציצי.

אני אוהבת לרוץ ואוהבת לסבול בריצה, שונאת לרוץ ואוהבת לסבול בריצה.

לא רצתי המון זמן, כמעט שנה וחצי. לפני כמה ימים חזרתי לזה והביצועים שלי מבישים. 'רצה כמו צב זקן' אמר לי מישהו איתו חלקתי את המדדים של הריצה הראשונה.
גם המדדים של היום גרועים ממש, אבל לא מסבים לי מבוכה בכלל, אלא יותר שעשוע והרבה יותר גאווה.

אני סובלת בריצה ואני לא רצה 'יפה'. הפיזיולוגיה של פחזנית אשכנזיה כמוני תמיד תכתיב נראות חסרת כבוד - העור המאדים, הזיעה הניגרת, השיער שתוך שניה נפרע לאניצים לחים ודביקים. אני רצה ומסתכלת על שרירי הירכיים שלי, רוטטים עם כל נחיתה של כף הרגל על האדמה. אני אוהבת את המראה הזה ועוד יותר אוהבת את התחושה הזאת של זעזוע שמתחיל בשורש כף הרגל ועולה למעלה בשקשוק ירך בשרנית. גומות הצלוליטיס החייכניות שלי בוכות זיעה.
לו רק הייתי מהרצות השלוחות כאיילות.

אני רצה לאט. מאד לאט. הדודות של רמת אביב שמכלות את זמנן בפארק עוקפות אותי בריצה-הליכה גמלונית. הן תמיד רזות ותמיד מריחות טוב ותמיד העור שלהן מהוה מרוב שמש ומאמצים. לא הייתי רוצה להיראות כמוהן, אבל יש להן סיבולת גבוהה ואני מעריצה סיבולת גבוהה.

אני לא רצה בשקט. אני רצה ברעש גדול, גונחת עם כל נשיפה של אוויר והאירוטיקה של הריצה מתערבבת אצלי עם האירוטיקה של סקס. זה נורא מובן מאליו.
אני מזיעה מכל נקבובית ומכל חור והמפשעה שלי הופכת לאגם ענקית. אני אוהבת זיעה. אני מקווה שהרצים האחרים שחולפים על פני מריחים אותי כמו שאני מריחה אותם.
הרצים האחרים..הו, הרצים האחרים. רצים ביחידים או בזוגות, בנונשלאנט או בהסתערות קדימה. חותרים ומפלסים וכובשים מסלול באוויר הדביק והלוהט.

זה לוהט כל זה והמחשבות שלי מתחילות לרוץ בקצב הצעדים והגניחות. המוח שלי נהיה בליל של גופות מיוזעים, עירומים יותר או פחות, מסריחים יותר או פחות, תמיד חמים. 
אני גומרת ריצה בדרגת חרמנות לא סבירה ולא הגיונית, כי גם אם היתה האפשרות הנסיבתית, הרי שלא הייתי מסוגלת לשמש אף אחד.

אני רצה מתוך מאבק. האפליקצייה נותנת לי הוראות ואני חורקת שיניים ומקללת ולפעמים מייללת. קשה לי למלא אחר ההוראות כי זה אני נגד עצמי, או אני בשביל עצמי.
כשרצתי היום עברה לי בראש מחשבה שבסשנים כמעט אין לי גבולות להכיל את הכאב כי אהבת הכאב מועצמת על ידי הרצון והצורך לרצות את הפרטנר, להיות טובה, 'להרוויח' אותו. כל עוד הפרטנר יכאיב, אני אשא את הכאב כמעט בכל מחיר, למענו, למען העמדה שלי מולו. 

אבל כשזה אני מולי, אני גם השולטת וגם הנשלטת ואני נשלטת ממש גרועה. 
אני לא באמת יודעת לתת בעצמי אמון, לסמוך על עצמי ועל הגוף שלי, אני לא באמת מתמסרת לעצמי, או קשובה לליווי המנטלי שלי את עצמי.
'את לא תמותי, למרות שאת מרגישה שהריאות שלך נקרעות מבית החזה'. 
'את טובה, את עומדת בזה, את גומרת את הריצה הזאת כמו מלכה'.

אז אני קצת מזייפת ומעגלת פינות. יש לי עוד 30 שניות ריצה אבל עברתי להליכה, כי אני כן עומדת למות ואני לא טובה ואני לא גומרת את הריצה כמו מלכה. 
מי יעניש אותי? בטח שלא אני.

והשיר? מתעלם מהקוצים ומתייחס לאליות.

וגם לא מצצתי לאף אחד בשטח. 

אבל כן זחלתי על הגחון מתחת לקדילק גבוהה מספיק, כדי לחלץ משם את החתולה החירשת שלי ששוב נפלה מהקומה השלישית.

הלוואי והייתי מוצצת למישהו בשטח, למרות שלא בטוח שהוא היה פחות כפוי טובה מהחתולה. 
מה שבטוח שהוא היה עושה הרבה פחות רעש ושלא הייתי צריכה להכניס אותו לציפית של כרית כדי להעלות אותו אחכ הביתה. 
או שכן...

הגעתי עכשיו הביתה והחניתי על המדרכה ואיזה פועל פה בתמא בבניין ליד כאילו עזר לי לחנות ('כאילו' - כי אני לא צריכה עזרה, כי אני נהגת מעולה).

הוא היה ממש חתיך וגם אמרתי לעצמי שיש לי פה הזדמנות של שמאלנית להרגיש שהיא נאורה, אז כשיצאתי מהאוטו מיד הודיתי לו שעזר לי לחנות ושאלתי אותו מתי התמא נגמר ואמרתי באמפטיה 'אוי אתם בטח עובדים נורא קשה' והתעניינתי מאיפה הוא בא וכשהוא ענה 'חברון' אמרתי לו 'וואו זו חתיכת דרך כל יום'.

וכל הזמן הזה הזדמזם לי בראש 'לכן רק שירווווו שיר לשלוםםםם אל תלחשו תפילהההה' והרגשתי שהשלום מתחיל בשיחות רחוב קטנות בין שמאלנית פריווילגית ברמת אביב שרוצה למרק את המצפון המייסר שלה, לבין פועל חתיך מחברון שלא מבין מה היא רוצה ממנו, אבל מקסימום היה מזיין אותה בתחת.

ומה שהכי הצחיק אותי זה שבאמת לא הצלחתי להתגבר על היצר האשכנזו-שמאלני הבזוי הזה וככל שהתאמצתי, 'שיר לשלום' רק התנגן לי במוח ביתר עוצמה ושאת, והדיאלוג שניסיתי לאלץ רק נהיה יותר ויותר דוחה.

אתמול קראתי איזה פוסט ממבו-ג'מבו 'הכיני את פותך לקיץ' או משהו כזה, שכתבה איזו היפית, בטח מפרדס חנה או כרכור.

אחת ההמלצות הגורפות שלה היתה ללכת בלי תחתונים באופן קבוע. יש לכך סיבות שונות ומשונות הנעות בין פסאודו-מדעיות לדאונרייט מטורללות ואף אחת מהן לא באמת עניינה אותי אבל התחשק לי לנסות. 
אז אחרי המקלחת לבשתי זוג תחתונים שאחד האחים שלי שכח אצלי פעם, מן תחתוני בוקסר צמודים כאלה, שעלי נראו והרגישו כמו סתם מכנסיים קצרים עם בד עודף מקדימה (כי החנות וכל זה). הלכתי ככה לפה ולשם והסתובבתי עם ילדים ועם מבוגרים ומדי פעם החיכוך של הבד בדגדגן שלי נפגש במחשבה של 'אני עירומה מתחת לבגדים' (זו מחשבה נורא טריוויאלית, אבל מחרמנת) ומן הסתם העניק לכל החוויה ערך מוסף.

אז הלכתי ככה גם היום לעבודה.
בסך הכל הרגיש סבבה ולא ריירתי מהכוס על הכיסא.

מפה אני צריכה ללכת לניחום אבלים. אני תוהה האם לעבור בבית כדי ללבוש תחתונים, או שהמתים במותם ציוו לנו את החיים ואין יותר חיים מכוס חופשי. 

עדכון לייב:

שילמתי את חובי. ישבתי בשבעה עם חברתי, אחותה ועוד חברה, סיפרתי סיפורי מורשת בדסמ וזיונים בדסמיים, הותרתי לחלוחית קלה על הכסא, התנצלתי, צחקנו במבוכה והלכתי.

שלחתי לו את זאת ואז תמונה שניה, עם השמלה מופשלת והתחת בחוץ.
'תעלי את הראשונה לכלוב', הוא כותב.

'מה הבעיה בשניה' שאלתי, אבל לא קיבלתי תשובה כי הוא נכנס לישיבה במהלכה אני לא יודעת מה הוא עשה, אבל אני חשבתי שהתחת שלי לא נראה טוב, שהירכיים שלי עבות מדי, שהזוית לא מחמיאה, שהוא לא אומר לי את האמת, שהוא חושב שאני שמנה, שאני שמנה, שאני חייבת לחזור לעשות פילאטיס אבל אין לי זמן ואין לי כסף, שאין לי כסף אז אני צריכה להקפיא את הלימודים, שאולי אבקש כסף מההורים אבל איך אבקש בגילי כסף מההורים אחרי שלא ביקשתי מהם כסף לפחות 25 שנה, שאני דומה מדי לאמא שלי, שירשתי מאמא שלי את הרגליים שלה, שיש לי רגליים קצרות מדי, שחבל שאין לי את הגפיים הארוכות של אבא שלי כי אז הייתי יותר רזה, שיש לי קרסוליים עדינים ויפים רק חבל שהירכיים שלי כאלה עבות, שהוא חושב שאני שמנה, שהוא חוצפן כי אני לא כזאת שמנה, שהתחת שלי פחות יפה ממה שאני חושבת שחושבים, שאני חייבת למצוא עוד עבודה, שמעכשיו אוכל רק קינואה וכוסמת וירקות ירוקים, שאני מתחילה נורא להזיע ושזיעה זה בריא, שנהיו לי פחות קמטים לאחרונה ושזה כנראה מכל הזרע ששוטף לי את הפרצוף, שאולי כדאי לפתח מסיכת פנים מבוססת-זרע, שהוא חושב שאני שמנה. 

'שום בעיה, הראשונה קלאסית יותר', הוא עונה בנונשלאנט אחרי שעה ורבע.

'טוב', אני סותמת. מותשת ומפורקת משנאה עצמית, תיעוב ובוז, זעם קדוש ואובדן אמונה. 

אני תוצר בזוי של החברה והתקופה.

עידן חדש מתחיל!

מצאתי איך מוסיפים אימוג'ים מהנייד!!!!!!!!!!!!!!!

לא עוד הודעות דלות-עיצובית, כי אם שפע של צבעים, צורות וכאב ראש נצחי!!

🦹😆⁦👩‍👩‍👦⁩⁦👩‍🚀⁩😅🏂🦹😅😛😘😃😊😄😝🌛😑😎😡😑🌞🥳👏✋🙅🧗💁🤷🤼🙆🤦🤹🙆⁦👩‍✈️⁩⁦👩‍🔧⁩⁦👩‍🎨⁩👨⁦👩‍🏭⁩⁦👩‍🔬⁩⁦👨‍👨‍👦⁩💑⁦👩‍❤️‍💋‍👨⁩⁦👨‍👨‍👦⁩⁦👨‍❤️‍💋‍👨⁩🌇⛄⁦❄️⁩🌟🌇🦄🦛🐖🐕🦖🐈🐈🐉🥩🥙🍔🍞🍞🥯🥯🍝🌽🥖🍔🌰🍖🥜🌌🗽🎠🎢🌌🎠🌌🗼⁦🏖️⁩⁦🏙️⁩🌇🎠🌇⁦🏖️⁩⁦⛱️⁩🎪🎡⁦🏖️⁩🗼🥉🥇🎍🎤🎏🏆🎧🥉🥉⁦🎛️⁩🥇⁦🎗️⁩⁦🎚️⁩🥊🎣👾🎳⁦🖍️⁩🎽📠🎨🎲💷💿📠💻🧹💿📀🏧💶💴💿💽🔦🧱👗🧦🚪🔦🚪🧤🏮🧣👖🧱👕🚪🛁💊🧲⁦🖇️⁩📎🧰🧯⁦🌡️⁩🔗⁦🛰️⁩📤📦📥📉📫📁⁦🗄️⁩🕛📰⁦🗂️⁩📮🕔📪📣📜📣🔎🧿⁦⚔️⁩🔍⁦🛡️⁩📿📅⁦🗡️⁩📿🔮🔑💚🔏💙🔑🔓🔓💙🔐⚫🔺⬛♈⚪❗⬜❓♊♉⬜❔⭕🔕⁦🅰️⁩⁦‼️⁩🚭⁦㊙️⁩🚫🆚⏪⁦🈷️⁩🎦📳⁦⏭️⁩📶🆚📴🔂🎦🔅🔄⁦⬇️⁩⁦⬅️⁩🆖⁦⬇️⁩🈁⁦↕️⁩⁦↙️⁩⁦↔️⁩⁦⬅️⁩⁦🈂️⁩🚻♿⁦🕉️⁩🚹🔯🚮⁦ℹ️⁩🚮🚺🆔⁦♥️⁩🔘⁦♣️⁩⁦♥️⁩⁦♣️⁩🔘⁦♠️⁩⁦♣️⁩⁦♠️⁩🔲🏴⁦♥️⁩◽⁦🇧🇾⁩⁦🇦🇺⁩⁦🇦🇸⁩⁦🇦🇽⁩⁦🇧🇿⁩⁦🇧🇿⁩⁦🇦🇺⁩⁦🇪🇹⁩⁦🇪🇷⁩⁦🇬🇵⁩⁦🇫🇮⁩⁦🇬🇷⁩⁦🇪🇸⁩⁦🇫🇮⁩⁦🇪🇹⁩⁦🇬🇸⁩⁦🇸🇩⁩⁦🇸🇷⁩⁦🇸🇧⁩⁦🇸🇪⁩⁦🇸🇨⁩⁦🇹🇬⁩⁦🇸🇬⁩⁦🇸🇩⁩⁦🇹🇭⁩⁦🇹🇳⁩⁦🇼🇫⁩⁦🇹🇱⁩⁦🇹🇷⁩⁦🇹🇳⁩⁦🇼🇸⁩⁦🇺🇸⁩⁦🏴󠁧󠁢󠁳󠁣󠁴󠁿⁩⁦🇺🇬⁩⁦🇺🇾⁩⁦🏴󠁧󠁢󠁷󠁬󠁳󠁿⁩⁦🇺🇬⁩

וואו זה היה כמעט אורגזמטי

תמיד לפני הכל אני חייבת להסניף לו את הביצים. 

כמו כלבה סקרנית אני דוחפת את הפרצוף שלי למפשעה שלו ולוקחת נשימה עמוקה שממלאת לי את הריאות בריח כבד של אשכים, זין, רמזים לאבקת כביסה וסבון רחצה.
זה הריח הכי טוב בעולם, הכי ממכר, מנחם, מחרמן. ריח של תמצית הגבריות המזוקקת, החייתית, המאסיבית.

אני יושבת מולו חצי עירומה ושלושת-רבעי פצוצה מזיון מושלם, ונילי לחלוטין. הוא בינתיים מתלבש, אבל שניה לפני שכל הטוב הזה נדחס שוב מתחת לבגדים, הוא שולח יד למסיכה שלי שמוטלת על השידה ומנגב איתה את הזין שלו ואת הביצים, בתנועות יסודיות כאלה, לעומק, מכל הלב.

אני מסתכלת עליו במבט תמה. הוא גומר להתנגב עם המסיכה, זורק אותה עלי ואומר - 'קחי שיהיה לך להסניף'.

פייר, מחווה מרגשת.

יושבת עם חברה בקפה השכונתי, שתינו עם מסכות-על-צוואר. בקושי ערות.

עובר זקן במסיכה וחליפת צעידה מלאה, כולל אוזניות. 

חולף על פנינו, חוזר אחורה וצועק עלינו ממרחק תקני של 2 מטר - 'אבל למה אתן בלי מסיכה? על זה מדברים! שהצעירים בלי מסיכות רוצים לרצוח את הזקנים'

אני - אוהו אדוני הלכת רחוק (חברה שלי שמה עלי יד כדי להרגיע אותי).

הוא - חוצפניות! למה אתם הצעירים רוצים לרצוח את הזקנים??

אני - בגלל הירושה!

הוא -

חברה - 

אני - 

אין לי כוחות.

הייתי עושה אותי צעיר בגלל התום והרכות בעיניים, ולא הייתי נוגעת בי עם מקל זקן, למרות שאני נראה עשיר.