אני אוהבת לרוץ ואוהבת לסבול בריצה, שונאת לרוץ ואוהבת לסבול בריצה.
לא רצתי המון זמן, כמעט שנה וחצי. לפני כמה ימים חזרתי לזה והביצועים שלי מבישים. 'רצה כמו צב זקן' אמר לי מישהו איתו חלקתי את המדדים של הריצה הראשונה.
גם המדדים של היום גרועים ממש, אבל לא מסבים לי מבוכה בכלל, אלא יותר שעשוע והרבה יותר גאווה.
אני סובלת בריצה ואני לא רצה 'יפה'. הפיזיולוגיה של פחזנית אשכנזיה כמוני תמיד תכתיב נראות חסרת כבוד - העור המאדים, הזיעה הניגרת, השיער שתוך שניה נפרע לאניצים לחים ודביקים. אני רצה ומסתכלת על שרירי הירכיים שלי, רוטטים עם כל נחיתה של כף הרגל על האדמה. אני אוהבת את המראה הזה ועוד יותר אוהבת את התחושה הזאת של זעזוע שמתחיל בשורש כף הרגל ועולה למעלה בשקשוק ירך בשרנית. גומות הצלוליטיס החייכניות שלי בוכות זיעה.
לו רק הייתי מהרצות השלוחות כאיילות.
אני רצה לאט. מאד לאט. הדודות של רמת אביב שמכלות את זמנן בפארק עוקפות אותי בריצה-הליכה גמלונית. הן תמיד רזות ותמיד מריחות טוב ותמיד העור שלהן מהוה מרוב שמש ומאמצים. לא הייתי רוצה להיראות כמוהן, אבל יש להן סיבולת גבוהה ואני מעריצה סיבולת גבוהה.
אני לא רצה בשקט. אני רצה ברעש גדול, גונחת עם כל נשיפה של אוויר והאירוטיקה של הריצה מתערבבת אצלי עם האירוטיקה של סקס. זה נורא מובן מאליו.
אני מזיעה מכל נקבובית ומכל חור והמפשעה שלי הופכת לאגם ענקית. אני אוהבת זיעה. אני מקווה שהרצים האחרים שחולפים על פני מריחים אותי כמו שאני מריחה אותם.
הרצים האחרים..הו, הרצים האחרים. רצים ביחידים או בזוגות, בנונשלאנט או בהסתערות קדימה. חותרים ומפלסים וכובשים מסלול באוויר הדביק והלוהט.
זה לוהט כל זה והמחשבות שלי מתחילות לרוץ בקצב הצעדים והגניחות. המוח שלי נהיה בליל של גופות מיוזעים, עירומים יותר או פחות, מסריחים יותר או פחות, תמיד חמים.
אני גומרת ריצה בדרגת חרמנות לא סבירה ולא הגיונית, כי גם אם היתה האפשרות הנסיבתית, הרי שלא הייתי מסוגלת לשמש אף אחד.
אני רצה מתוך מאבק. האפליקצייה נותנת לי הוראות ואני חורקת שיניים ומקללת ולפעמים מייללת. קשה לי למלא אחר ההוראות כי זה אני נגד עצמי, או אני בשביל עצמי.
כשרצתי היום עברה לי בראש מחשבה שבסשנים כמעט אין לי גבולות להכיל את הכאב כי אהבת הכאב מועצמת על ידי הרצון והצורך לרצות את הפרטנר, להיות טובה, 'להרוויח' אותו. כל עוד הפרטנר יכאיב, אני אשא את הכאב כמעט בכל מחיר, למענו, למען העמדה שלי מולו.
אבל כשזה אני מולי, אני גם השולטת וגם הנשלטת ואני נשלטת ממש גרועה.
אני לא באמת יודעת לתת בעצמי אמון, לסמוך על עצמי ועל הגוף שלי, אני לא באמת מתמסרת לעצמי, או קשובה לליווי המנטלי שלי את עצמי.
'את לא תמותי, למרות שאת מרגישה שהריאות שלך נקרעות מבית החזה'.
'את טובה, את עומדת בזה, את גומרת את הריצה הזאת כמו מלכה'.
אז אני קצת מזייפת ומעגלת פינות. יש לי עוד 30 שניות ריצה אבל עברתי להליכה, כי אני כן עומדת למות ואני לא טובה ואני לא גומרת את הריצה כמו מלכה.
מי יעניש אותי? בטח שלא אני.
והשיר? מתעלם מהקוצים ומתייחס לאליות.
