The Dogs of Lust

משאב.

חם, זמין, מיני, נוכח, מדלת-אל-דלת. 

זה היה יכול להיות מחרמן. היה יכול להיות.

חזרתי עכשיו עם הילד-שהוא-כבר-נער מסרט אדיוטי בסינמה סיטי. ברדיו התנגן שיר של הסקורפיונז וסיפרתי לו איך כשהייתי בגילו אולי קצת יותר, הייתי מחכה לתכנית 'הגשה עצמית' ומקליטה שירים על קסטות, אצבע אחת על פליי ואצבע אחת על רקורד וככה מחזיקה כל השיר באצבעות רועדות ממאמץ ולב מתפלל ששומדבר לא יקפוץ. הכרתי ככה את ניק קייב, את סופט סל, את פיטר מרפי, את הסקורפיונז ועוד המון.

הגוף, הלב והנפש דאו למרפסת שההורים סגרו בדיקט, למיטה שלי, לרדיו טייפ האפור הכסוף, לבדידות עם המוזיקה, לחלון שהשקיף אל חלון החדר של שני בבניין ממול, לרגשות הבוסר הבוערים, הגסים, הלא מהוקצעים, להתאוות הבלתי פוסקת אל כל מה שלא היה מושג או אפשרי לנערה שהייתי.

אחכ בפזמון צרחתי I'm still loving youuuu ועשיתי air guitar על ההגה והוא הסתכל עלי בעיניים רכות ואמר שלפעמים אני ממש מביכה אבל שהוא חושב שיש לו ממש מזל שאני כזאת ולא אחרת. 

הבורות העצומים

מחכים בשתיקה

שהמקום ימלא חסרונם.

המנוף נושק גבוה

בפעם האחרונה

שהוא יורד לשם.

איזה שקט נערם

לילה רטוב אבק נושם

ראיתי טרקטור

נושא כף לשמים

מתפלל על היותו ברזל ובוץ

דומם

(דעאל רודריגז גרסייה)

בזמן האחרון חזר לי החשק לצייר אחרי למעלה משנתיים שלא יכולתי לסבול את הרעיון של להותיר עקבה על מצע אני לא יודעת להגיד למה אבל המחשבה הכאיבה לי פיזית ונזכרתי בשיעור הראשון במדרשה כשעמדתי מול גיליון נייר לבן מתוח על כן ציור החזקתי עיפרון ביד ימין ובכיתי מרוב פחד ויאוש כי לא ידעתי איפה למקם את הסימן הראשון בדף וכמה הבעית אותי הרעיון של קו לא במקום וכמה החרידה אותי המחשבה על להשאיר סימן והקונטרסט הבלתי נסבל שבין הבעבוע הפנימי העולה על גדותיו ומבקש לצאת החוצה לבין חוסר היכולת לאפשר ליד לשמש שלוחה לדבר הזה ולבסוף מותשת הצמדתי את קצה הגרפיט הקהה של העיפרון לדף ומתחתי קו וזה כל מה שיכולתי לעשות ואז גם הבנתי שכל עקבה שאני משאירה היא גבול בין יש לאין וזה נשמע טריויאלי בצורה כמעט מטומטמת אבל הטוטאליות שבזה העתיקה את נשמתי. היום אני משאירה עקבות בלי לבכות כי אני קונה גלילי נייר אדירי מימדים מטרים על מטרים של נייר במבוק עבה וכבד וקורעת ממנו יריעות גדולות שנקרעות ככל שתנועת היד הקורעת קורעת שלא יהיו רבועות שלא יהיו גבולות קבועים שיחליטו ואני בולעת גוש גדול ומשתק של בהלה ומסתערת על המצע הריק כורעת על היריעה הקרועה הפרושה על הרצפה ושוברת את עצמי עליה במשך שעות רצופות מחויבת רק לקווי גבול משופתתים מרוככים מתפתלים בתוואי תנועת היד שקרעה את הקריעה והתמסרה לגבול שקרע את עצמו.

(מרדכי גלילי)

כבר יומיים שהיא אצלי חולה ואני מטפלת בה במסירות.

והיא לא מתמסרת, אמא שלי. נסיבות חייה גידלו אותה להיות פייה נפלאה, סקרנית, יצירתית, משגעת ומשוגעת, חשדנית, מלאת אשמה, רגשי נחיתות ופחדים. היא גם לא יודעת לטפל אמא שלי, לא בעצמה ולא באחרים. 

אני מכינה לה מרק, ותה, וסנדוויץ', ומדברת איתה על תנועת הציונות בבלגיה בשנות ה70, על ספר שהיא קוראת, על החיבור בין גוף לנפש, על משהו שגיסתה אמרה לה על איזה אמן, מנחמת אותה שהיא לא דומה לאמא שלה, רצה איתה במשעולי המחשבות הבלתי פוסקות שלה, עד שהאויר נגמר לה בריאות מרוב שיעולים ודיבורים. אני מכילה וחומלת ומטפלת. מתווכחת איתה שתשים שניה ראש, שתפסיק רגע לדבר, שתתן לעצמה להיות חולה במקום להתקוטט עם עצמה ללא מנוח. היא סרבנית.

אמא שלי משתעלת בסלון ואני עומדת במטבח ורוחצת כלים ומודה לעצמי שכנגד כל כך הרבה סיכויים, לימדתי אותי לטפל, לחמול ולאהוב. 

זה די עניין גדול כשחושבים על זה.

אני מתעוררת בלילה כל שעתיים ותמיד מוצאת מה לעשות למרות שאני יודעת שלא אמורים לעשות כלום אלא פשוט לתת לגוף ולמוח לחזור לישון אבל אני לא טובה בלתת לגוף ולמוח. 

בבוקר אני מצחצחת שיניים וחושבת לעצמי מה את רוצה מה את רוצה למה את לא מסוגלת להגיד כבר מה את רוצה? זה כמו שנה ראשונה בלימודי פילוסופיה באוניברסיטה כשהמוח שלי הרגיש שהוא עושה מיליון סיבובים ומעקפים רק כדי להיתקל שוב באותה חומת לבנים בלתי עבירה. זה מעציב אותי ואז אני מתבלבלת וחושבת שאולי זה סתם רחמים עצמיים ואז אני כועסת. עדיף מאשר להיות עצובה.

אני יודעת להגיד מה אני רוצה ומיד מסייגת. אולי זה כי יש לי פחד ממחויבות אולי זה כי יש לי פחד מלהשמיע את עצמי אולי זה כי יש לי פחד. יש לי פחד? מלא פחדים, מלא.

כל הגברים אומרים לי דברים עלי ובכולם אני מתאהבת על הפעם הראשונה כי אני מורעבת ומיובשת אבל בפעם השניה אני כבר נאטמת ובורחת ומשאירה רק את הקונכייה של עצמי ואז הם יגידו לי שיש לי בעיה והם אולי צודקים, אני רגילה להקשיב לגברים ולהאמין להם, אבל בסופו של דבר אני לא מאמינה לאף אחד, בטח שלא לרגשות, אצל אחרים ובעיקר אצלי. 

זה קצת כמו להיות היצור הכי רך בטבע וגם הכי קוצני.

אני יודעת להגיד שאני רוצה אבא ואני רוצה אמא ואני רוצה את כל החיבוקים שבעולם ואני רוצה להאמין ולא להתבדות ולהפסיק להתבלבל מבפנים כל הזמן. 

ב2 בלילה שרתי לעצמי שיר שאני אוהבת אבל בבוקר שכחתי איך שרים אותו וההליכה לאיבוד הזאת מציקה לי נורא. הלוואי ואצליח להיזכר שוב במהלך היום.

אחרי מרתון של 6 שעות, המיטה נשברה.

ליטרלי.

מחר בבוקר בנוסף על הנוהל הקבוע של משחה נפרדת לכל חור פלאס התנצלות כנה ומבישה מהשכנה מהקומה מתחת, אסע לנגריה לקנות קרשים ואנסה לתקן המיטה ואז אסע לאיקאה לקנות חדשה כי יש גבול לכמה אפשר לנסות. 

הלילה אשן על הספה.

מסתבר שלא רק שברנו עץ אלא גם עיקמנו ברזל!

המזל שלי בחיים זה שהמתבגר שלי מוברג למציאות עוד פחות ממני:

עוברת בעצלתיים מהסלון לחדר השינה, רק כדי למצוא אותו שוכב בצד 'שלי' עם הטלפון ביד. סבבה.

תוך כדי שאני מחליפה איתו שני משפטים מנהלתיים אני קולטת לזוועתי שהוא מרים את הכרית שנמצאת 15 ס"מ לידו ובנונשלאנט מושך אותה אל מתחת לראש שלו, כשהוא חושף מבלי לשים לב (!!!) מרבץ של 2 ויברטורים ששום שקר שבעולם לא היה מצליח להסוות את הפונקציה האמיתית שלהם! אני מזנקת עליהם בהקרבה של חייל שמזנק על רימון וביד שמאל מעיפה אותם מתחת לשמיכה ומרחיקה אותם ממנו ככל שאפשר. הכל עניין של שבריר שניה כשהוא צועק 'אמאא!! נוווו מה את קופצת כמו משוגעת עכשיו בגללך הפסדתי משהו ברובלוקסס!!!'. בסדר גמור נשמה אהובה שלי, אבל הרווחת חיים שלמים של שלוות נפש. 

אני חייבת ללמוד איך מתנהגים מבוגרים אחראיים הורים לילדים. 

מצ"ב תמונת אילוסטרציה שאינה אילוסטרציה אלא החיים עצמם