לא הלכתי בסוף לפמדום. רציתי, ובאמת התאים לי בסוף. חששתי שאולי לא יהיה לי רכב, חששתי שאולי יהיה בעייתי לבוא לבד, חששתי שאולי אעבוד בבוקר יום אחרי. בסוף לא היו לי הבעיות האלה, יכולתי לקחת את הרכב, אמנם יש לימודים מחר, אבל רק בצהריים ולמרות שקבענו את המשמרות לשבוע הבא מאוחר לא שמו לי בראשון מה שנתן לי לנשום לרווחה ומספר אנשים אמרו לי שלא חייבים לבוא עם מישהי ועודדו אותי לבוא ושזה מקום טוב ומקבל.
כבר התחלתי קצת לחוש אופטימי לגבי זה, אמרתי לעצמי שאני אבוא בלבוש יפה, אולי זה ירשים מישהן, אני לא יודע איך רוב הגברים באים לשם לבושים. מאיך שאנשים כתבו על זה נראה שזה יכול להיות מקום מקבל אז חשבתי שאולי אצליח ליצור שם קשר עם מישהי, אפילו סתם מישהי ידידותית תומכת, זה חסר לי בהחלט. הייתי בבת מצווה היום בצהריים, בת של בת דודה שלי. הגעתי דיי overdressed לשם, כשחזרתי הביתה פשוט נשארתי בבגדים הללו ואמרתי שאלך ככה לפמדום. היו לי עוד דברים לעשות בינתיים, אבל הגיעה שעת ערב והסתכלתי על האירועים שוב ואחרי שקבעו לי משמרות ואחרי שאח שלי אמר לי שהוא לא צריך את הרכב, אז סימנתי שאגיע. ראיתי שיהיו שם הרבה שולטות שאני מחבב, אולי במציאות אוכל ליצור יותר רושם מאשר מאחורי מסך. למרות שאין לי הרבה ביטחון עצמי אז גם זה לא בטוח. אבל אז ראיתי שכתוב שהאירוע בפתח תקווה ולא כתובה הכתובת או שם המקום.
נכנסתי לצ'אט ניסיתי לשאול איפה זה, מישהי ענתה לי שזה בפתח תקווה, רציתי לשאול איפה יותר ספציפי אבל חשבתי שאולי כדאי לשאול את זה בפרטי, ניסיתי לשאול אותה ועוד כמה ולא הגיבו לי. הסתכלתי שוב על האירוע, נכנסתי לבלוג של דורה היא כתבה על הליין פמדום שיהיה הערב אבל לא כתבה איפה. היה כתוב שצריך להירשם אבל לא הבנתי איפה נרשמים. צריך לכתוב לה הודעה אישית בשביל להירשם? אחרים דיברו על זה בצ'אט בימים האחרונים כאילו אפשר להגיע חופשי וחשתי אופטימי, עכשיו אני קולט שאולי הייתי צריך לשלוח לה הודעה אישית וכבר הגיע שמונה וחצי וזה התחיל ובטח מאוחר מדי, אני לא יודע מה לעשות. ניסיתי להסתכל מי בצ'אט וגם ברשימת מגיעים כדי לשאול אותם אבל ולא מצאתי, ממש התחלתי להילחץ, אין לי עם מי לדבר. בסוף כתבתי למישהי שאמנם לא סימנה שהיא מגיעה אבל שפעילה מאוד באתר ואני יודע שהייתה בליינים כאלו בעבר אז חשבתי שאולי היא יודעת איפה זה. לא הבנתי אם זה משהו שמזיזים כל פעם או שזה מקום קבוע ואז יהיה לה קל להגיד לי. הקודמות ששאלתי לא ענו לי בכלל, חשבתי שאולי זה כי הפלתי עליהן יותר מדי שאלות בבת אחת וכדאי לי אולי להתחיל שיחה רגילה לפני שאני שואל את זו, אם אני רוצה לקבל תשובה לפחות. אז כתבתי "היי". אבל אז היא כתבה לי קצת בעצבנות שהיא לא מעוניינת ושהיא תחסום אותי ואני נלחצתי, אולי עמה כן הייתי צריך ישר לשאול את השאלה, ידעתי עכשיו שאני חייב לכתוב ממש מהר לפני שתחסום אותי בגלל אי ההבנה וממש לא יהיה לי את מי לשאול. איכשהו הספקתי והיא כתבה שאם לא אישרו לי הזמנה לא אקבל כתובת, אז ידעתי שדפקתי את עצמי עם הביישנות המזורגגת שלי. הייתי צריך לכתוב לדורה באופן אישי באמת כנראה. ניסיתי לשאול את מי שהתכתבתי עמה אם זה מאוחר מדי והיא קצת כעסה עליי וכתבה לי להיות מוכן יותר להבא ושהיא לא 144. הרגשתי שהיא דיי שונאת אותי, מה שביאס אותי, כי לא כתבתי לה את זה אבל אני דווקא מחבב אותה, לפחות ממה שראיתי בבלוג שלה ובתגובות שהיא כותבת בפורומים (טוב נראה לי אם הייתי כותב לה את זה היא הייתה מחבבת אותי עוד אפילו פחות). אני קצת ג'ורג' קוסטנזה לפעמים "I must be liked!" אחח... זה בטח בריא מאוד נפשית.
בכל מקרה אז תהיתי אם יש לי עוד אפשרות להירשם, הסתכלתי שוב בפרופיל ובבלוג של דורה (דורה? אורדורה?), מצד אחד היא נשמעה (כלומר השתמע לי מהאופן שבו היא כתבה) שהיא מאוד מקבלת ורוצה שלכולם יהיה טוב ואולי עם מישהו חסר ניסיון שכמותי היא תתחשב כדי לעזור לי למצוא את מקומי שם, מצד שני השתמע גם ממה שכתבה שההרשמה סגורה אז אם עכשיו אדחף לה זה עלול סתם לעצבן אותה, היא הרי בטח מקבלת הרבה הודעות, אני לא רוצה להרגיז בטעות עוד מישהי בכלוב עם חוסר היכולת שלי לנהל קשרים אנושיים בצורה נורמלית. בכל מקרה אז לא כתבתי לה וויתרתי מראש. ככה אני. זה בטוח יוביל אותי לדברים גדולים בחיים. ומחר אני מתחיל סמסטר חדש בלימודים. הסיכוי שאוכל למצוא זמן מתאים ללכת לליין פמדום כזה בזמן הקרוב נמוך. אני לא רואה עצמי מגיע לליין כזה בשנה האזרחית הנוכחית בוא נגיד.
כבר תהיתי קודם האם אני צריך לכתוב לה הודעה אישית בשביל להירשם, אבל יחד עם זה שלא הייתי בטוח שאגיע וחוסר הביטחון הכללי שלי להתחיל שיחות עם אנשים חדשים דחיתי את האינטראקציה הזאת וקיוויתי שלא באמת צריך להירשם באופן אישי ככה, אבל לקוות לא באמת עוזר. שונא את עצמי ואת הביישנות המפגרת שלי. לפעמים אני ממש מרגיש שהביישנות המטומטמת הזו היא סוג של מוגבלות. אין לכם מושג כמה פעמים בחיים הרגשתי כלוא לאללה וזה פשוט היה בגלל הביישנות. סיטואציה שאני יכול לפתור רק על ידי פנייה קצת לא נוחה לאדם ואני פשוט לא מסוגל ומשאיר את עצמי כלוא או שצריך למצוא פתרונות שדורשים הרבה יותר מאמץ.
דוגמה מטופשת לגמרי: לפני איזה חודש וחצי אולי קצת יותר חגגנו יום הולדת לחבר באיחור של חודש. בגלל שזה היה באיחור של חודש וקצת רגע אחרון כזה, התאריך שקבעו את זה בסוף היה על יום שעבדתי בו, בערב. אבל עדיין ממש רציתי לבוא כי רציתי להכין לו עוגה ולעשות גם משהו קצת מצחיק עם זה, בצק נייר עם בדיחה פרטית כזאת ותכננו את זה מראש. הכנתי כבר את העוגה מראש וידעתי שאני עובד בערב אבל חשבתי שאוכל פשוט להגיע ישר אחרי העבודה, לא יהיה נורא. אני עדיין גר עם ההורים אז אני משתמש ברכב של אמא. החבר הזה גר איזה 40 דקות הליכה ממני ברגל אבל באוטו זה 5 דקות בערך. אמא שלי ראתה אותי מכין עוגה ושאלה על זה כי היא תמיד מתעניינת וגם עזרה לי, אז היא ידעה שאצא מיד אחרי העבודה ואקח את הרכב. סיימתי לעבוד, התכוננתי מהר, הוצאתי את העוגה מהפריזר, באתי לצאת ואני קולט שהמפתחות לרכב לא על המתלה הרגיל שלהם. מחפש, מחפש, לא מוצא, מבין שכנראה אמא השאירה את המפתחות בתיק שלה הפעם ולקחה עמה את התיק לחדר. עכשיו כבר לילה, הם הלכו לישון. שיט. אני יכול פשוט מאוד לדפוק על הדלת, להגיד לה שהמפתחות בתיק שלה ואני לוקח, אבל זה יעיר אותה, לא נעים. והיא ישנה קל, בכל מקרה אם אכנס להם לחדר, גם אם אנסה לא להעיר, היא תתעורר. שאלתי את החברים אז אם הם יכולים להקפיץ אותי במהירות, סך הכול 5 דקות אליי, 5 דקות חזרה. הם אמרו שהם יכולים רק עוד זמן מה ושכנראה מי שיקפיץ אותי כבר יחזור הביתה אחר כך, כבר מאוחר לחלקם. שיט. המשכתי לחפש את המפתחות, כאילו הם איכשהו יימצאו במקום לא סביר ולא איפה שאני יודע אינסטינקטיבית שהם באמת. החברים התקשרו, שאלו מה קורה, אמרתי להם שאין לי רכב בסוף, כמובן שלא אמרתי להם את הסיבה האמיתית - שאני פשוט מרגיש יותר מדי לא נעים להעיר את אמא שלי אז אני מעדיף לתקוע את עצמי, למרות שברור לי שלא באמת תהיה לאמא שלי בעיה אם אעיר אותה לשנייה כי היא תבין מיד שזו הייתה טעות שלה. החברים שאלו אותי אם אני יכול לבוא ברגל, אמרתי להם זה 40 דקות הליכה עם עוגה שצריכה להיות קרה, לא ריאליסטי, אז אמרו לי לחכות. אבל אחרי קצת זמן שחיכיתי הבנתי שאני לא עומד לאזור אומץ ולהעיר את אמא שלי, ומצד שני אני עלול עוד לחכות להם שעה ואז עד שאגיע, חצי מהחברים כבר ילכו. אז החלטתי בכל זאת ללכת, 40 דקות עם עוגה ביד, שבהליכה בחוץ בחום החלה להפשיר ולהפוך יותר לעיסה מעוגה, גם הבצק סוכר החל להימרח. איכשהו היא עדיין הגיעה יחסית בסדר, למרות שלא יצאה משהו הפעם בכנות, אקספרימנטלית מדי. והצלחתי להיפגש עם החברים לפני שהלכו ואלה שעוד נשארו, נשארו לזמן מה, אז היה נחמד מאוד סך הכל. אבל עצם הסיטואציה שאני פשוט מעדיף או להיכלא בבית או לעשות מאמץ הרבה יותר מוגזם על פני פשוט לגרום לאמא שלי אי נוחות קטנה שהיא תשכח אחרי דקה, כשאי הנוחות הקטנה שלה תגרום לי אי נוחות יותר גדולה שאני לא אשכח במשך שנים, כל הסיטואציה הזו כל כך מביכה. וזה דבר כזה שטותי שברור לי שלא באמת פוגע בה, אני לא יודע למה המוח שלי מחווט ככה, גם אחרי 3 שנים של פסיכולוגים אני עוד לא מבין את עצמי.
זו רק דוגמה כזו פרווה כי יש דוגמאות לדברים אמיתיים שתקעו אותי ממש בחיים כי לא הייתי מסוגל לעשות את השיחה הקצת מלחיצה הזאת או קצת לעמוד על שלי בצורה בולטת. בצבא זה בטוח תקע אותי חזק, וחוסר האונים הפתטי הזה גם משאיר אותי רווק 5 שנים כבר; אין לי מושג איך הצלחתי לעשות סקס פעם אחת אבל אני מתחיל לחשוב שזה פוקס שלא מייצג את הלוזר הפתטי שאני באמת וראוי לי יותר להיות בתול. זה מי שאני באמת בלבי, אני יודע את זה.
אני לא יודע מה כבר יש לי לומר בכל זה, אני לא אדם נורא, אבל אני שונא את עצמי שנאה יוקדת בגלל החרא הזה, אני פשוט לא מסוגל להיות בנאדם נורמלי. אני יכול לפחות להרגיש יחסית טוב עם עצמי על שאני לא שמוק ושאני כן מנסה יחסית שהאנשים סביבי ירגישו טוב ולעזור אם אפשר. למרות שהמבוכה מונעת ממני גם לעזור בהרבה מקרים, אם בשביל לעזור אני צריך להפוך לאיזה אדם עם ביטחון שיודע לתקשר עם בני אדם, שזה כן משהו שיכול לקרות הרבה, כי אנשים יכולים להניח שאני רוצה לעזור בדברים ושאני בן אנוש נורמלי כאילו זו אותה הנחה "רוצה לעזור? רק תבקש מ-X את Z בסדר?" אם תהיה דרך של 20 קילומטר להביא את Z בלי לבקש מ-X כנראה אעשה אותה במקום. אבל בכל מקרה את עצמי אני בטוח תוקע, כי אני לא צריך לחוש אי נוחות כשאני לא עושה כלום, רק יגון וייאוש עמוק, אבל איכשהו נראה שאני מעדיף אותם, על פי איך שאני מתנהג. לא יודע איך הגעתי לזה מאיפה שהתחלתי ואני כבר מרגיש שאני כותב לא הכי קוהרנטי, אבל הייתי צריך להוציא את זה מתישהו. להקיא מילים על המקלדת. אני כבר מתחיל להרגיש כי יותר קל לי לדמיין את עצמי דופק לעצמי כדור בראש מאשר את עצמי מפתח איזה ביטחון עצמי בסיסי. אה סורי זה יצא מדאיג, התכוונתי אה... כדור אקמול... ובראש הכוונה לפה שהוא חלק מהראש הרי. כן. רק לדפוק לעצמי כדור אקמול לתוך הפה ולבלוע, זו הכוונה הרי.
הנה שיר יפה