היי,
לא כתבתי פה מלא זמן.
כל כך הרבה זמן שאני לא יודע מה לכתוב פה עכשיו, כאילו למה להתייחס? קורים הרבה דברים ב-4-5 חודשים. לא שהיה לי שינוי מאסיבי בחיים, אבל על אירועים של שבוע אחד אפשר לשפוך את הנשמה, גם אם הם היו מאוד רגילים על-פניו, הרבה יכול להתחולל בפנים. אולי אני חוזר לכאן כשמצטברים יותר מדי דברים וסשן קצר עם פסיכולוג כבר לא מספיק. סשן של טיפול רגיל, לאן הראש שלכם הולך יא מלוכלכים? זה לא מקצועי.
אז נראה לי אעבור על רשימה של דברים שקרו מאז: אירועים, אנקדוטות וגם סתם תחושות כלליות. בכל מקרה, הנה דברים:
- היה לי בסמסטר שעבר סמינר "תולדות המיניות באמריקה". זה היה קצת מתסכל כי בפועל זה היה כזה "דיבורים של פילוסופים ואנשי רוח על מיניות במערב הבורגני מאמצע המאה ה-19 בערך". אני לא כזה נהנה לדבר על מה פוקו ופרויד אמרו על דברים. אבל בכל מקרה זה אומר שהייתי צריך להגיש עבודה אחרי הסמסטר. בגלל שאני תואר ראשון יכלתי לבחור בין עבודת סמינריון לרפרט, שזה אותו דבר רק קצת יותר קצר. בחרתי בקורס הזה רפרט כי עשיתי סמינר מקביל שקצת יותר עניין אותי על מלחמת האזרחים באמריקה אז העדפתי בו להשקיע קצת יותר ולעשות סמינריון. התקשיתי מאוד בשתי העבודות, ודחיתי אותן לאללה. את רוב הרפרט הראשון כתבתי יום-יומיים לפני ההגשה, אבל אז הוקלתי כשגיליתי שזה לא באמת היה יום ההגשה שחשבתי ושבכל מקרה נתנו הארכה כי כנראה הרבה אחרים ביקשו. אז יכלתי להגיש עבודה משופצת שאשכרה עבדתי עליה קצת זמן. אני כותב על זה כאן כי את הרפרט ב-"תולדות המיניות" עשיתי על נושא בדס"מי, בעיקר על סדיזם ומזוכיזם, היחס אליהם בערך מהטבעת המושגים הללו בסוף המאה ה-19. סך הכל רפרט של תואר ראשון, לא הייתה לי ממש טענה מקורית, והאמת לא כזה אהבתי את התוצר הסופי אבל הגשתי וקיבלתי ציון טוב, אז זה אחלה. חשבתי בשלב מסוים אולי לפרסם את זה כאן, אולי זה יעניין מישהו, אבל במחשבה נוספת זה סתם מביך אז אוותר.
- הייתי בלונדון, בסביבות פסח, האמת ממש על ליל הסדר והיה... קצת מבאס. ציפיתי לזה שנים. לא פעם ראשונה שלי בלונדון, הייתי עם אמא לפני הצבא, אבל הטיול הזה היה אמור להיות עבור מופע של אלטון ג'ון שקניתי לו כרטיסים עוד לפני הקורונה ונדחה שוב ושוב. כשהתאריך התקרב קלטתי שהחבר שתכננתי לטוס עמו כי גם הוא מת על אלטון ג'ון, לא יבוא. שילוב של המחיר, והעובדה שהוא כבר ראה את אלטון בעבר ושל הלימודים שלו ומעבר דירה. לא מצאתי חברים אחרים שיטוסו עמי, כולנו סטודנטים, לא לכולם נוח ככה הוצאה משמעותית שלא תכננו קודם ואני מניח שזה שהקונצרט על פסח לא עזר. אבל האמת קצת התלהבתי מההזדמנות, כי דיברתי כבר עם מישהי מלונדון עוד קודם. חשבתי שיש פה הזדמנות למשהו מיוחד, היא עשתה לי רושם חמודה ו-down to earth, וסקסית בטירוף. והיא אמיתית, וידאתי שזה לא קאטפיש וכבר דיברנו כמה חודשים לפני הטיסה והיא הייתה נחמדה ואני ניסיתי להיות צ'ארמר וגם down to earth. בכל מקרה, נשמע שגם היא חשבה שיש פוטנציאל כיפי כשכתבתי שאני טס ללונדון ועל אלטון ג'ון וכל זה. מלבד אלטון ג'ון אני גם אוהב מיוזיקלס, אז חופשה בלונדון היא הזדמנות לראות הרבה מופעים בווסט אנד. כשראיתי את ספר המורמונים עם אמא שלי לפני הצבא זו ברצינות הייתה אחת החוויות הכי טובות שהיו לי בחיים - מומלץ ביותר. אז חשבתי שלקחת אותה לקונצרט של אלטון ולמיוזיקלס ישים אותי חזק במשבצת של ג'נטלמן. וכאילו, כמובן שרציתי שדברים מסוימים יקרו איתה, אבל לא ציפיתי לכלום, אם רק היינו מבלים כמה ערבים נחמדים ביותר יחדיו ולא היה קורה כלום, עדיין הייתי שמח גם מהחברה וגם שיכלתי לשמח אותה. אבל זה לא קרה. אחרי שהגעתי ללונדון היא ענתה לעתים רחוקות יותר ואז כתבה שחברה שלה מחו"ל הגיעה פתאום בהפתעה והיא לא ידעה מזה והיא לא יודעת מה מהתוכניות שקבענו יתממש. גם יצאתי אידיוט כשלא קניתי סים, אמרתי לעצמי שאני שם שבוע סך הכל, בכל מקום ציבורי יש ווייפיי, אני לא צריך אינטרנט 24/7, אני מבלה בחופשה פה. אבל זה הופך להיות בעייתי ברגע שאני מנסה ליצור קשר עם מישהי שלא עונה פתאום אחרי שהגעתי מכל כך רחוק וכאמור התכתבנו חודשים קודם. אז נלחצתי ולא הבנתי מה מכל התוכניות שקבענו יתממש ומה לא, חשבתי שלפחות חלק יתממש, במיוחד ההופעה של אלטון ג'ון, מי תפספס את זה? אבל לא, כל התוכניות התחרבשו, היא לא הגיעה לכלום. אחרי כל תוכנית שהחרבשה שהיא לא הגיעה ופשוט הייתי באולם עם מלא אנשים אבל לבד, היא כתבה לי שהיא מצטערת בבוקר אחרי ושבאמת משהו נפל עליה והיא לא הייתה מוכנה וכשניסיתי להבין אז האם לתוכניות הבאות היא כן תגיע, היא שוב לא ענתה וחוזר חלילה. אני חושב שהיא כתבה לי סוף סוף חזרה בניסיון לקבוע פגישה אמיתית רק כשכבר נחתתי חזרה ארצה. כשהייתי שם וקלטתי שאי אפשר לסמוך אחריה אחרי הנטישה השנייה בערך ניסיתי לעשות סווייפים, ניסיתי לצאת לברים במחשבה אולי אצליח להכיר מישהי ברגע האחרון, אפילו רק שתלווה אותי למופע אחד, פשוט שלא ארגיש לוזר ופרייאר לגמרי על בזבוז כרטיסים. ווין-ווין. אבל לא היה לי סיכוי באמת, באפליקציות ברור שלא ובמציאות אני פשוט כל כך חסר ביטחון שזה בלתי אפשרי. אחרי ששתיתי קצת, למרות שאני לא אוהב לשתות, שאלתי מלצריות ברגע האחרון אם הן מעוניינות לבוא איתי למיוזיקל שהיה לי כרטיס נוסף אליו. הלכתי גם לשני ברים של מיוזיקלס כדי שזה יהיה רלוונטי, אבל זה לא עזר, זה היה מעט מדי מאוחר מדי. זה לא היה כיף. המופעים היו מעולים, אבל כשיש את התזכורת הזו של הכיסא הריק כל הזמן באולם לידך שלוחש לך "אתה לוזר, אתה לוזר!" קשה באמת להנות. מספר פעמים הרגשתי כאילו אני יכול פשוט להתפרץ בבכי אבל עצרתי את עצמי. זו הייתה תחושה נוראה והרבה שנאה עצמית על זה שבכלל חשבתי שמישהי שהתכתבתי איתה מחו"ל אשכרה תסכים להיפגש איתי. אני אידיוט. אידיוט. אידיוט.
- עלו לי קצת הרגשות מהסיפור הקודם אז זה גרם לי קצת לשכוח סיפורים יותר עדכניים, והם גם בכל מקרה פחות "סיפוריים": ניסיתי להתכתב עם מישהי באינסטגרם כי נראתה לי גם יפה וגם ממש מצחיקה, ניסיתי להיות סופר מתוק וזה הצליח בהתחלה אבל אז היא פשוט הפסיקה לכתוב לי בשלב מסוים ולא הבנתי למה. ניסיתי להתייעץ עם ידידות להבין מה עשיתי לא בסדר, אבל לא ראיתי שום דבר ספציפי, אולי כי אני גר רחוק קצת ממנה? היא לא כתבה לי את הסיבה בכל מקרה, היא לא כתבה כלום כמעט כשהיא פשוט הפסיקה לענות. עדיין יוצא שאני מגיב לה על הסטוריז מדי פעם כשיש לי איזו תגובה שנונה. מה לעשות, יש לה סטוריז מצחיקים כאלה אני מרגיש חובה כשיש לי משהו שנון לומר. לפעמים היא מגיבה חזרה ו... לרוב לא. אין לי מושג מה קורה שם. חוץ מזה אני מתכתב עם דיי הרבה ידידות, זה מוזר, אני מתכתב איתן לעתים יותר מעם חברים שלי והן מאוד תומכות ואני משתדל לתמוך בהן. אחת מהן גרה ממש רחוק אבל קבענו להיפגש, נפגשנו רק פעם אחת בעבר. והיא ניסתה להפתיע אותי כי היה לי יום הולדת חודש שעבר ורצתה לקחת אותי למחזמר, אולי כי סיפרתי לה על כל הקטע עם לונדון ורצתה לעשות לי תיקון או משהו כזה. אבל מתישהו היא הייתה צריכה לספר לי אז לא באמת הייתה הפתעה, אבל היא כבר רכשה את הכרטיסים ואז כשהיא סיפרה לי היה לי לא נעים כי מסתבר שזה היה מחזמר שראיתי כבר. נלחצתי קצת, לא ידעתי מה עושים בסיטואציה, גם יש לה חבר, חשבתי שהיא בטח תעדיף ללכת לראות את זה עמו. האמת זה מה שקרה בסוף, אבל רק בגלל שהייתי חולה מת באותו היום. זה הגיע דיי משום מקום, יום קודם, בעצם בלילה, לא הצלחתי להירדם ואז פתאום הקאתי את הנשמה. ואני לא אדם מקיא, לא הקאתי מאז גיל 4 או 5, עד עכשיו מסתבר. החלמתי אחרי איזה יומיים-שלושה, אבל אותו יום נהרס ללא ספק. כנראה וירוס. עכשיו היא רוצה לקבוע מחדש למחזמר אחר. אבל זה כבר ממש מתרחק מתאריך יום ההולדת שלי אז זה מרגיש עוד יותר מוזר. אבל היא מאוד רוצה להיפגש ואני לא טוב בלקבל החלטות. האמת היה מחזמר שרציתי ללכת אליו, אבל נראה לי לא קול להציע אותו, כי זה קצת בגלל שיש לי קראש על מישהי בקאסט שם. כתבתי עליה מתישהו בעבר, היא הייתה שכבה מתחתיי בתיכון במגמת מוזיקה והיינו ביחד במקהלה ופעם אחת הסעתי אותה הביתה ואז בסוף נסיעה הייתי מאוד לחוץ וניסיתי להתחיל איתה והיא אמרה שיש לה בן זוג ואחרי זה היא הגיעה פחות למקהלה וחשבתי שזה באשמתי למרות שאולי אני סתם מרוכז בעצמי. ואז ראיתי אותה בתפקיד ראשי במחזמר שהעלו בסדנת מחזות זמר שהייתי בקורס קצר של אותו מורה והיא הייתה מצוינת גם שם. אז עכשיו היא ממש במחזמר מקצועי, הפקה-הפקה, וכשהיא פירסמה באינסטגרם הגבתי לה כמה שאני אוהב את המחזמר הזה והיא כתבה לי לבוא לראות. אז בא לי לראות, אבל גם אני מרגיש שזה לא קול ולא סיבה ללכת לראות מחזמר ומה אני כבר חושב שיקרה, אני אידיוט.
- פגשתי בלי קשר קראש אחרת שלי לפני כמה לילות, שגם איתה התחלתי פעם וגם היא דחתה אותי, היא הייתה איתי באותה כיתה, ונעזרתי בה לסרט קצר שעשיתי בשנה א' בחוג לקולנוע באוניברסיטה ואז דיברנו ומתישהו אזרתי אומץ והתחלתי איתה ואז היא אמרה שהיא קצת... חוקרת את הצד השני. שזו רק הפעם השנייה שזה קרה לי אז לא נורא אני מניח. אבל אז זה גרם לנו האמת לדבר יותר. אבל היו לנו הפסקות גדולות באמצע ולא התכתבנו הרבה זמן ואז יצאתי עם כמה חברים בשישי האחרון לחגוג יום הולדת לחבר ופגשנו חברים אחרים מהחבורה שלנו באותו הבר, שלא היה לנו מושג שהם יושבים שם וחשבנו שכבר לא ניפגש איתם באותו הערב. אבל הם היו שם והיא ישבה איתם. כנראה בגלל שאחד החברים חזר ללמד באותה מגמת מוזיקה שבה למדנו והיא מתלמדת באותו תיכון להיות מורה. היה ערב נחמד מאוד. וחשבתי מלא על כמה שהייתי רוצה להיות חבר שלה מן הסתם וכמה מושלמות הפנים שלה. בתוך הראש שלי רק רציתי לומר לה שהפנים שלה נראות כאילו פוסלו ביוון הקלאסית בדמות של אלילה. כן אני יודע זה שטחי, אבל הן באמת מושלמות מה אעשה?? אני מחבב בה הרבה דברים באישיות, אבל אישיות מכירים לאורך זמן יותר ויותר לעומק ואת החיצון ישר רואים וזה ישר משפיע, קשה לא להיות מושפעים מזה. למרות שאולי זה רק אני, נראה לי חברים שלי פחות נמשכו אליה. בכל מקרה ממש ניסיתי להתנהג נורמלי, כבר נפגשנו מאז שהיא דחתה אותי, אבל אני מניח שאי אפשר ממש לכבות את התחושה בפנים ובטח נשים מזהות את זה, מקווה רק שיצאתי נורמלי וצוחק עם החבר'ה ולא קריפ מוזר.
- אין באמת קשר והיגיון בין הדברים שאני כותב כאן. הלכתי גם לפסיכיאטר בשבוע שעבר והוא אמר לי להפסיק עם הכדורים אבל גם נתן לי מרשם לריטלין ואמר לי לעשות אבחנה ל-ADHD אבל החברה שהוא אמר לי להזמין מהם מבחן שכזה פשוט מעצבנים ומורחים אותי. מסתבר שגם אם עושים מבחן מקוון, זה בתאריך מסוים קבוע וצריך לשלם על זה למרות שזה בהפניה של פסיכיאטר והוא אמר לי שינסו לגרום לי לשלם על אקסטרה דברים שאני לא צריך, אז אני לא בטוח אם רוצים שאני אשלם משהו בסיסי שצריך לשלם או שהם מאלצים אותי לשלם על משהו שהוא לא מההפניה של הפסיכיאטר כאילו זו בקשה שלי. אז בינתיים אני רק מנסה לקבוע תאריך למרות שיש כרגע רק לעוד כמעט שבועיים והם אומרים לי שיתקשרו אליי לגבות ממני תשלום כדי שיוכלו לרשום אותי. אבל הם לא התקשרו, אז אני התקשרתי אליהם והם אמרו לי שיחזרו אליי אבל לא עשו את זה. סעמק, בא לי כבר להשתמש בזה ושזה יהיה תרופת פלא, אני דחיין לאללה וזה ממש מעצבן אותי ופוגע בי, הנוגדי דיכאון לא באמת עזרו לי נגד דיכאון כפי שרואים מהבלוגים שלי כאן, אני מקווה שהריטלין כן יעזור לי בלהיות פחות פדלאה לפחות. זה דיי עוזר לחברים שלי שנוטים להתפזר מאוד לפעמים. אני מנסה להיעזר גם בחברים שלי, ללמוד איתם, אבל הם קשים. בינתיים אני מאוד מאחורה בחומר, יש לי מלא מאמרים להשלים. דברים שהם עם דדליין אני תמיד מתעשת ומסיים ברגע האחרון אבל אני שונא את ההתנהלות הזאת ולפעמים הצלחתי להתגבר עליה ולעשות קצת בכל יום כפי שצריך, אבל לא חזרתי לאיזון מאז פסח למען האמת. היה לי את הסמינר השני הזה להגיש על מלחמת האזרחים האמריקאית, וכמובן שדחיתי את העבודה עליו ואז עשיתי ספרינט בשבוע האחרון להגשה. ומאז הצטבר לי החומר של השיעורים השבועיים והצטבר והצטבר ועכשיו קצת לפני תקופת המבחנים יהיו לי איזה 20 מאמרים להשלים ברצף ואני רוצה להתחיל עם זה עם קודם אבל עכשיו אני רק ממשיך לדחות את זה ועושה כל דבר אחר במקום. כמו לכתוב פה.
- עדיין בודד לי ולא מצליח לי עם אף אישה, נראה לי אעשה שוב איזה מאמץ בקיופיד ואכתוב מלא אינטרוז מקוריים לנשים שעשיתי להן לייק ואז יש סיכוי שאקבל איזה מאץ' או שניים בעוד חודש ושאולי אחת מהן לא תעשה לי גוסטינג. אבל אני אופטימי אני מניח. הייתי כאן באחד החדרים בצ'אט ושיחקו never ופשוט קלטתי שלא עשיתי פאקינג כלום בחיים והרגשתי רע. בא לי חברה, בא לי סקס, בא לי משהו. כאילו אני לא מוכן להתפשר על הכל, אבל אני כן מרגיש שיש לי מה לתת ובאסה שאין לי למי לתת. אני תוהה אם ממש להשקיע ולהוריד מחדש כמה אפליקציות. הן נותנות בוסט בהתחלה אז יכול לצאת מזה משהו טוב אם אתנהל עם זה כמו שצריך. אבל ג'יז זה יכול גם להיות מאוד מדכא אם לא עושים הכל מושלם. צריך פאקינג תואר בלהבין איך להתנהל טוב באפליקציות כדי שזה לא יהיה בזבוז זמן מוחלט. אני כבר הבנתי יותר טוב איך זה עובד אבל עדיין לא הולך לי טוב שם. כן כן, שמעתי כבר, לא להסתמך על האפליקציות, להכיר בחיים האמיתיים. אבל אני אדם סופר ביישן ולא טוב באינטרקציות חברתיות וכבר סיפרתי על ארבע דחיות בפוסט האחרון. אז למרות שאני גרוע אני כן ניסיתי. ואני לא מרגיש יותר טוב על כך ש-"לפחות ניסיתי", סתם חרא על כמה שאני גרוע בזה. זה רק גורם לי להרגיש יותר פסימי.
- אני כנראה אטוס שוב לחו"ל מוקדם יותר משציפיתי. הנה משהו אולי קצת אופטימי. חברים שלי השתתפו באיזה פרויקט מוזיקלי שנה שעברה שמערב מוזיקאים מישראל ומגרמניה. הם הציעו לי להגיש בקשה לזה השנה כזמר והתקבלתי, כנראה היו צריכים זמרים. הגרמנים יגיעו לחיפה לשבוע ואז אנחנו צפויים לטוס לגרמניה לשבועיים. הרבה חזרות ואז כמה מופעים. נראה לי משלמים 200 יורו וזה אמור לכסות טיסה ולינה שם ואולי גם כמה ארוחות, שזה פנטסטי. עדיין לא יודע את כל הפרטים, אמורים לעדכן אותנו בקרוב. דיברנו באותו מפגש בשישי בערב עם עוד חבר, החברים המליצו גם לו גם להגיש בקשה כגיטריסט/בסיסט - והוא ממש מוכשר אז יש סיכוי טוב שיקבלו אותו בזרועות פתוחות אם יציע את עצמו. בעיקרון עבר הדדליין, אבל אחד החברים שלי ותיק שם ואם הוא המליץ לו להגיש הוא כנראה יודע שעוד אפשר כשיש צורך בזה. אז זה אמור להיות בסוף יולי תחילת אוגוסט. אף פעם לא טסתי עם חברים לחו"ל למען האמת, המסע לפולין לא נחשב. מקווה שתהיה חוויה מתקנת על לונדון, וגם על איטליה לפני שנה וחצי כשהייתי בחילופי סטודנטים וגם אז הרגשתי ממש בודד. מה שכן, יש לי כמה מבחנים קודם לכן, ויש לי עבודת בית להגיש על אותם תאריכים שטסים, אז כנראה אצטרך לשבת על זה רציני קודם, אי אפשר לדחות שם. מקווה שגם יביאו עוד עובד לעבודה שלי לעשות משמרות כי עכשיו אנחנו רק שניים והמנהל וזה מבאס ויהיה מאוד לא נוח כשיגיע הזמן של הפרויקט הזה. אני עובד מהבית, אז תאורטית אני יכול לעשות משמרות קצרות גם מחו"ל, אבל נשמע מבאס תחת ואני גם לא רוצה מצד שני להטיל את כל האחריות לשלושה שבועות על העובד השני, אז ממש מקווה שהמנהל יביא כבר עוד עובד. חוץ מזה אני לא יודע כמה אני עוד אמשיך לעבוד שם, חתמתי על חוזה לשנה והתחלתי ביולי שעבר. אני לא ממש נהנה מהעבודה הזאת והיא משלמת מעט, אבל יש לי עוד סמסטר להשלים, אז נראה לי עדיף לי לפחות עד הסמסטר הבא להמשיך עם העבודה, כי לא נראה לי יהיה קל למצוא עבודה אחרת יותר טובה רק לכמה חודשים.
- במקביל, ההורים מחפשים גם לעבור דירה. בעיקרון היה אמור להיות להם עוד שנה+ בדירה הזאת, מסתבר שאנחנו בה כבר שלוש שנים אבל מרגיש לי עדיין חדש. אבל בעל הדירה החליט למכור משום מה ועכשיו מגיעים מלא אנשים לראות את הדירה ולצפות בי כמו קופיף בגן חיות. ובעיקר אין לי מושג מתי אני יכול כלכלית לעזוב את הבית של ההורים. אח שלי יותר מבוגר ממני וכרגע עדיין גר איתנו, אבל הוא כבר זמן מה מחפש עבודה רצינית ודירה יחד עם חברה שלו. כשהוא יעבור הוא יעבור סופית ותהיה לו עבודה שמשלמת טוב כי הוא בחר מקצוע רציני. אני? אני אעבור עכשיו עם ההורים עוד דירה כשאני כבר בן 26, עדיין בתואר הראשון, למדתי מתוך "עניין", אין לי מושג מה אני עושה אחר כך. אין לי מקצוע. אני מרגיש כזה לוזר. חסכתי כסף אז תכלס אני יכול למצוא דירה לכמה חודשים טובים אם אני רוצה, אבל העבודה שלי עכשיו משלמת מינימום וזו לא משרה מלאה אז זה יוצא חודשית הרבה פחות ממינימום, וזה עדיין מרגיש לי יותר מדי עומס יחד עם הלימודים, אולי כי אני גם דוחה מדי מטלות של לימודים וזה לא עוזר. אז בכל מקרה אין לי באמת טעם למצוא דירה כל עוד אין לי עבודה יציבה שמכניסה משכורת נורמלית, כמו מה שאח שלי מחפש עכשיו, כבר איזה חצי שנה. אם הוא מתקשה למצוא עבודה מתאימה והוא עם תואר שני בהנדסת תביאו לי כסף, איך אני אמצא עבודה שלא תגרום לי לרצות לתלוש לעצמי את העור ולקפוץ מבניין ושגם תשלם שכר דירה? אין לי מושג. אין לי מושג כלום. לא יודע מה יהיה איתי.
הנה שיר המכולת כי יצאה לי רשימת מכולת של נושאים לא קשורים שחפרתי עליהם.
תודה, אני הייתי אני, אתם הייתם אתם, המוות מחכה לכולנו, כיף חיים.