לא כתבתי כאן הרבה זמן. נכנסתי לכאן יותר או פחות בשבועות מסוימים, עדיין קורא את הבלוגים, במיוחד כשסורה חזרה ושמחתי גם לגלות את גלינדה, בלוגים מעולים. אם אתן במקרה קוראות את זה - אני מצדיע לכן. בכל מקרה, לכתוב זה שונה וגם לעתים כשהרגשתי שאני רוצה לכתוב, ידעתי שזה יהיה ארוך. היו פוסטים כאן שלקח לי כמה ימים לסיים לכתוב, לא יודע על מה, הם בסוף לא תמיד יוצאים כאלה קוהרנטיים, מעין זרם תודעה כזה. אז קשה למצוא זמן לזה בלימודים.
עכשיו נגמר הסמסטר, למרות שאני עדיין צריך ללמוד, יש לי עוד כמה מבחנים וכמה עבודות גדולות שאני צריך להשקיע בהן, אני מניח שאני גם כותב כאן עכשיו כדי להימנע מזה קצת. יש הבדל בין היום יום של הלימודים שזה לא נגמר וכל הזמן רודפים אחר המטלה הבאה לבין זמן "חופשי" שאני צריך לארגן אותו בעצמי כדי ללמוד, כדי להגיע מוכן למבחנים וכדי לסיים את העבודות לא ברגע האחרון (כמו שיש לי נטייה לעשות...). מודים שונים. וכביכול אני מעדיף את המוד השני שיכול להיות מלחיץ, אבל יכול להיות גם יעיל ולא נורא בכלל, אם מצליחים לארגן את הזמן כמו שצריך. המוד הראשון הוא סוחט והלחץ לא נפסק, עד סוף הסמסטר לפחות. אבל למרות שאני כביכול מעדיף שיהיה לי את הזמן החופשי הזה, ואני גם אדם מסודר, אמורה להיות לי היכולת לארגן את הזמן שלי ולהצליח במשימות, בכל זאת יוצא שאני מתפקד כנראה יותר טוב במוד הראשון, שהוא מתיש ואני שונא את הלחץ הבלתי פוסק. אבל בו פשוט יש חובות שהן חובות ואני סוג אדם שפשוט מבצע אותן, לא חושב על להבריז מחובות. כשפגשתי בסוף החטיבה-תחילת התיכון כמה חברים שנהיו באמת חברים טובים שלי, שפשוט מבחינתם להבריז לשיעורים אם פחות היה מתאים להם הייתה אופציה - הייתי קצת בהלם. מה זאת אומרת לא לבוא לשיעורים? זו חובה, פשוט צריך, אין פה בחירה. ואני עדיין עם המיינדסט הזה והם עדיין עם שלהם, למרות שאני מניח שכולנו קצת השתנינו. באמת כשמסתכלים אחורה על בית ספר זה נראה מטופש כמה לקחנו ברצינות את החובות הללו. כאילו צריך לקחת חובות מסוימות ברצינות, הרבה פעמים זה בשבילנו, למשל שיעורי בית עוזרים ללמוד את החומר (או לפחות אמורים); ולו לקחת ברצינות את החובות כי אם ממש לוקחים אותן כבחירה חופשית שלנו נקבל על זה עונשים בשלב מסוים. למשל אחד החברים שלי שהיה מבריז מלא היה צריך להשלים אחר כך את הבגרות בספורט, צחקנו עליו מלא על זה. ואיכשהו הוא הצליח לעשות את זה מבלי שההורים שלו יידעו שלא הייתה לו בגרות מלאה כמה שנים X)
אבל מאידך, אני שתמיד הייתי תלמיד טוב, כנראה שלא היה קורה שום דבר נורא אם לא הייתי בא מדי פעם לשיעורים או לא מכין שיעורי בית. והאמת היו פעמים שלא הכנתי שיעורי בית, כי הדחיינות שלי הייתה כבר אז, אבל היתרון בלהיות תלמיד טוב זה שאני יכול לשקר ולהגיד שעשיתי ויאמינו לי. עכשיו אני במסגרת של אוניברסיטה שהיא הרבה יותר חופשית. אין חובות באמת, זה לא עונש חיובי, אלא עונש שלילי. פשוט אם לא אעמוד בדרישות של הקורס לא אעבור אותו, אם לא אעבור מספיק קורסים לא אקבל תואר. לא אסתבך בצרות כי לא עמדתי בחובות, זו פשוט תהיה בעיה שלי. הייתי תלמיד טוב ואני עדיין תלמיד טוב, עושה את החובות המוטלות עליי, לא נכשלתי בקורס שלקחתי בינתיים ולא נראה לי שאכשל, פשוט זו שאלה של איך אני רוצה להתנהל. האם אני רוצה שגם יהיו לי חיים תוך כדי התואר ולהרגיש טוב או כל הזמן לחיות בתחושה של לחץ ואשמה מבלי שאני באמת לומד ואז כשהדדליין מתקרב אני עובד בהיפר-לחץ ויוצא תוצר גם פחות טוב וגם לא באמת הרווחתי כלום מהזמן הזה שלא נוצל כי רק הרגשתי רע. אני כותב את זה כרגע כשעוד כביכול יש אפשרות שאני אלך בנתיב הנכון של לעשות קצת בכל יום ובסוף אגיע מוכן מספיק למבחנים ואגיש את העבודות לפני הדדליין והן יהיו טובות וגם בכל יום יהיה לי זמן פנאי שלא אחוש בו אשמה כי עשיתי את החובות היומיות שלי וגם אולי אפילו יהיו לי ימים חופשיים שלמים לפני הסמסטר הבא בלי חובות. מלבד העבודה האמיתית שלי אבל זה כבר משהו אחר. אבל בינתיים קצת בזבזתי את היום וחצי הראשונים. קצת למדתי, אבל הרבה הסחתי את עצמי.
יש את ה-TED Talk המפורסם, נראה לי זה השני הכי נצפה, אם לא אז בכל זאת בין הכי נצפים, שכולם צפו בו בשלב מסוים כשהם דחו מטלה, כי זה TED Talk על דחיינות. והוא מדבר על מה שכבר נגעתי בו למעלה, אבל עושה את זה מצחיק, עם קופיף בתוך המוח ומפלצת דדליין, קלאסיק, נראה לי צפיתי בזה עשרות פעמים שונות שבהן דחיתי מטלות. והנקודה שהוא מגיע אליה בסוף היא שהמערכת הזאת של הדחיינים, כמוני, בסך הכול עובדת סבבה במקרים כמו שלי כסטודנט באוניברסיטה. אני אגיע למבחנים וכנראה אעבור אותם עם ציון מספק. אני חושב שלא עשיתי בכלל מועדי ב' באוניברסיטה ואני כבר בשנה ג'. כי יש לי קליטה טובה בשיעורים ואני כן אלמד ברמה מסוימת למבחנים, אולי לא הכי יסודי ומסודר, אבל כן ברמה שתהיה שאלה במבחן על מה שבוודאות זכרתי שקראתי כשהתכוננתי יום לפני אז זה יעזור לי. בעבודות זה יותר מאתגר אבל גם שם, אגיש את העבודות, וכנראה לא אעבוד עליהן ביום האחרון כי זה בלתי אפשרי, אז גם אם אעבוד עליהן בשבוע האחרון וזה יהיה שבוע מלחיץ ועבודה לא יעילה כמו שהייתי צריך לעשות, כנראה עדיין אקבל ציון עובר ואולי אפילו טוב. הבעיה היא מחוץ לאוניברסיטה, להגשים יעדים בחיים שאין להם דדליינים. התפתחות אישית ומקצועית, אולי אף זוגית. כשאין דדליין אין את רגע הפאניקה שמעיר אותך וגורם לך לעבוד פתאום במרץ ולשרוד את הסופה הזו, רק קולטים בדיעבד שוואלה, לא הגשמת את עצמך, נתת לזמן להחליק. אני רק בן 25 אבל אני כן כבר מרגיש את זה במידה מסוימת. האוניברסיטה היא קצת פלסטר שמכסה על זה - טוב אוניברסיטה היא כן דבר משמעותי אז נגיד תחבושת, לא פלסטר - אבל בגדול אני לא לומד דברים שאני מרגיש שאני אעשה איתם משהו מקצועית, זה בעיקר הרחבת אופקים כללית. אז עכשיו כשאני בן 25 ואני נמצא באוניברסיטה זה נראה הדבר הכי טבעי והגיוני. אני עובד בעבודה שלא משלמת הרבה ואני עוד גר עם ההורים - אבל אתה סטודנט, הגיוני שלא יהיה לך כסף, אם אתה עובד בכלל אז כל הכבוד ובטח שהיום עם יוקר המחיה אנשים יוצאים בגילאים יותר מאוחרים מהבית. אבל בעוד שנה כשאהיה מחוץ לאוניברסיטה, אני מרגיש שהבעיות קצת יותר יבלטו כשאין את התחבושת המכסה עליהן. אהיה בן 26, בעבודה שמרוויחה שכר מינימום (אם לא אעזוב אותה כבר), עדיין אצל ההורים והכי משמעותי - עדיין בלי מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. כשכבר מסיימים אוניברסיטה אמורים להיות עם כיוון כלשהו, התחלתי לפחות. ועוד אני לא רציתי ללכת לאוניברסיטה, ידעתי שזה ישמש כתחבושת, שאני לא הולך לשם בשביל מקצוע אלא בשביל עניין, נרשמתי לאוניברסיטה בקורונה, כשלא היו הרבה אפשרויות אחרות. לפני זה חשבתי שאני אפעל עצמאית.
אני לא בטוח מה אני רוצה לעשות אבל אני מניח שזה יהיה בכיוון האומנות, אולי בכיוון הקולנוע או הטלוויזיה ואז זה כיוון של תסריטאות או שמא אולי כיוון של קולנוע תיעודי ואז אני צריך למצוא את הנושא שמעניין אותי לצלול לתוכו, אולי בכיוון של מחזות זמר - לכתוב או להופיע, או אולי כתיבה קומית. אני לא בטוח בכיוון אבל זה כנראה משהו בטווח הזה ויש לי קצת ניסיון בכל כיוון. הייתי בקורס תסריטאות ועשיתי סרט קצר אחד, מלבד כמה סרטונים נוספים שעשיתי בתואר בקולנוע; הייתי בסדנת הגשת שיר של סגנון מיוזיקלס והופעתי גם במגמת מוזיקה וגם באיזה ערב של שירי מחזות זמר שהפיקה אחת התלמידות האחרות שהייתה באותה סדנה; וגם סטנדאפ עשיתי פעם אחת בבמה פתוחה, אמרתי לעצמי הרבה זמן שאעלה שוב מתישהו, הלך טוב לפעם ראשונה, לא יודע למה לא עשיתי את זה מאז. ואני כמובן צורך מלא תוכן של קולנוע, טלוויזיה, מחזות זמר וקומדיה. בכל מקרה, את הקורסים הקצרים הללו ראיתי כמדרגות קפיצה, הצעד הראשון שממנו יהיו לי היסודות להמשיך לבד. היו הרבה לפני שעשו הכול לבד גם בלי קורסים. אבל כשהיו לי ההזדמנויות לעשות את זה לבד, בטח בקורונה, לא עשיתי את זה. דחיתי ללא דדליין. וזה מחזיר אותי לנושא הראשון של שני המודים של הלימודים, השוטפים עם החובות היומיומיות והעצמיים שאני מאגן לעצמי את הזמן והאופן ורק צריך תוצאה סופית מספקת. אך הם לא רק מודים של לימודים מן הסתם. הייתי בעניין של קולנוע עוד מהתיכון וכל הזמן אמרתי לעצמי שמתישהו אכתוב תסריט. בתיכון אמרתי לעצמי על סוף התיכון, התקופה של לפני הצבא, בתקופה הזו אמרתי לעצמי שבצבא, בצבא אמרתי לעצמי שאחרי הצבא ואחרי הצבא - עדיין לא עשיתי את זה ובגלל זה הלכתי לקורס - ואז עשיתי את זה כשהייתה חובה חיצונית. ובעזרת מישהו אחר שהכרתי שם אשכרה הפקנו את הסרט הזה, הוא ביים, אבל הייתי מאוד מעורב בהפקה ואני קצת מובך מהתוצר הסופי האמת שנראה לי קרינג'י ביותר, אבל כולם אומרים את זה על הסרט הראשון שלהם אז רק צריך להמשיך ומשתפרים מניסיון. ואז לא המשכתי. בכל תקופה כזו שאמרתי לעצמי שאעשה את זה כן יצא שהתחלתי... משהו. אבל אחרי זמן קצר ויתרתי על זה, או שאמרתי שהרעיון לא טוב או שפשוט לא הצלחתי להמשיך או שאמרתי שהזמן לא טוב ובזמן אחר אצליח באמת להתיישב ולכתוב. עכשיו, כפי שאמרתי, אני שונא את המוד הראשון הזה, שאני בעצם זקוק למשמוע חיצוני בשביל לפעול. כמו בבית הספר, כמו בצבא, כמו בקורס הזה, כמו באוניברסיטה. כמובן בכל מסגרת יש יחס שונה לחובות ובצבא חובות זה חובות או שאתה סובל (למרות שבכל מקרה אתה סובל) בעוד באוניברסיטה או בקורס כזה או אחר, החובות כמעט סמליות ואם לא אעמוד בהן זו פשוט בעיה שלי. אבל בכל מקרה, זו הנעה מתוך פחד מסמכות, בין אם מעונש אמיתי של הסמכות, או מלאכזב את הסמכות, או מלאכזב את עצמי שאני לא עומד ביעדים שהסמכות הציבה לי ומה זה אומר עליי. ואני לא רוצה שההנעה שלי תהיה מתוך זה, אני רוצה שההנעה שלי לעשות משהו, ליצור, לכתוב, כל דבר, תבוא מתוך זה שאני רוצה לעשות את זה. בגלל זה הרבה זמן התנגדתי לללכת לאוניברסיטה בכלל. אני מפחד לשים את עצמי במצבים כאלה שאני כל הזמן בלחץ ומונע רק מסמכות חיצונית, במיוחד מאז הצבא, למרות שאני יודע שאלו נסיבות שונות מאוד. מאידך, כפי שכבר כתבתי, זה עובד לי, אני תלמיד טוב, אני ממלא את החובות שלי וגם עם תוצאות טובות יחסית. אז מן הסתם נוצרת כאן איזו התנגשות.
הייתי היום אצל הפסיכולוג, אני הרבה זמן לא בטוח למה אני הולך אליו, הוא כבר הפסיכולוג השלישי שלי, אני עמו שנה כמעט, הוא דיי דומה לפסיכולוגיות הקודמות שלי. בפעם הראשונה שהלכתי לפסיכולוגית הייתי לחוץ מאוד לקראת זה ודחיתי את זה הרבה זמן עד שהרגשתי שאני באמת צריך ודיברתי עם ידיד יותר מבוגר שהולך לפסיכולוג שנים והמליץ לי על זה. כשהתחלתי עוד לא סיפרתי להורים אפילו, הביך אותי, אני לא אוהב לדבר איתם על... רגשות וכזה... אבל מאידך הייתה לי איזו מחשבה שפסיכולוגים לומדים כל כך הרבה שנים עד שהם מגיעים לרמה שיש להם קליניקה וכמובן עולים הרבה כסף אז ודאי יש להם ידע מיוחד, שיחה איתם תרגיש שונה, הם יידעו לכוון למקומות הנכונים ולגעת בנקודות הנכונות, וההליך ייקח זמן אך עם קצת סבלנות אני ארגיש שיפור. אבל אז אחרי זמן מה נוכחתי לגלות שהשיחה עמה מרגישה... רגילה. יש לי שיחות עמוקות עם חברים טובים מדי פעם, הן לא שונות מאלו, רק שחברים לא לוקחים כסף על השיחה ומסיימים אחרי זמן קבוע. גם הכסף וגם הגבלת הזמן יכולים להקשות על להרגיש שקורה בכלל משהו בטיפול, כמעט תמיד עד שהיינו מגיעים לנקודה מעניינת היה צריך לסיים את הפגישה. והפסיכולוגים תמיד מכילים ומבינים אבל זה שאני משלם להם כסף גורם תמיד לתחושה הזאת שאולי זה לא כנה. אחרי חצי שנה היא גם המליצה לי לקחת כדורים ואולי זה קצת עזר אבל לא הרבה. לעתים הרגשתי שהטיפול רק גורם לי להרגיש רע יותר, אני צריך לזכור חוויות לא טובות מהשבוע כדי לספר בפגישה ולעתים דווקא הגעתי אחרי שבוע טוב אבל אז נגענו בנושאים פחות נעימים בפגישה והזמן נגמר לפני שהגענו לאיזו מסקנה כלשהי כלפיהם, לפני שהייתה פואנטה אפילו ואז סתם הייתי יוצא משם בהרגשה רעה. אחרי תשעה חודשים בערך הרגשתי שאולי זה נחמד לדבר עם מישהו אבל קלטתי שאלו פשוט שיחות רגילות ושבכללי אני צועד במקום ולא מרגיש יותר טוב מכשהתחלתי, אז נפרדנו. ניסיתי ללכת לפסיכולוגים אחרים לפגישות היכרות אבל זה לא כזה יעיל ללכת לפגישה אחת עם פסיכולוג רק כדי לספר על עצמי וזהו אבל גם לא רציתי לבחור פסיכולוג או פסיכולוגית מתוך התוצאות הראשונות שאני מוצא כי אם אלך אליהם כמה חודשים וזה יהיה אותו דבר זה ירגיש כמו סתם בזבוז של כסף. אולם, התחלתי להרגיש בשיחות עמם ש... הם נורא דומים. מין תחושה כללית יותר של הכלה והבנה והם אומרים את דעתם הכנה ותובנותיהם אבל זה לא מרגיש שהם יודעים או מבינים יותר ממני. וגם בנקודה הזו כבר נרשמתי לאוניברסיטה ושמעתי שלאוניברסיטה יש שירות פסיכולוגי והוא מסובסד. אז אם אוכל ללכת לפסיכולוגית משם ויתברר שהיא באמת דומה לשאר הפסיכולוגיים שהלכתי אליהם רק במחיר שפוי יותר, זה יכול להיות רעיון טוב. והייתי אצלה כמעט שנה בערך, אבל אז עשיתי סמסטר חוץ וכשחזרתי גם היו אילו עניינים בירוקרטיים וגם היא הייתה בהיריון או ילדה או משהו, אז לא יכולתי לחזור אליה ישר והייתי צריך לחכות זמן מה לפסיכולוג אחר, אז הלכתי לפסיכולוג דרך קופת החולים וזה גם יותר זול משל השירות האוניברסיטאי וגם הוא עם סנטימנט דומה לשאר הפסיכולוגיות שהייתי אצלן, אז משתלם.
אבל בכל זאת, אני עדיין משלם, ועדיין הולך אליו לפרק זמן לא מבוטל ומרגיש שאני דורך במקום, עם אותן הבעיות שהיו לי גם קודם. למשל אני ביישן ולא נוטה להתחיל שיחות. מאידך אני כנה, אז אם ישאלו אותי שאלות ספציפיות כנראה תתפתח שיחה משם. אבל כל הפסיכולוגים שהייתי אצלם, לא יודע, רצו לאתגר אותי להשתנות ולא להתבייש אולי, אז הייתי מגיע אליהן ושלום שלום מה שלומך ואז שתיקה. והן לא שואלות כלום מצפות שאני אציף משהו. אבל לא תמיד יש לי מה להציף, לפעמים יש לי כמה דברים ואני לא רוצה לבחור ביניהם כי לבחור זה להגיד שמשהו מסוים מטריד אותי יותר מהשאר כשזה לא תמיד ככה ולפעמים סתם התביישתי, ואם היו שואלים אותי ישירות הייתי עונה בכנות אבל התקשיתי להוציא עצמאית. וזה קרה הרבה פעמים אז העליתי את זה בפני כולם כמה פעמים ועדיין ניסו לגרום לי לפתוח בשיחה כל פעם מחדש ואני פשוט מרגיש פחות בנוח עם זה וזה הוביל לשתיקות ארוכות, שגם גרמו לי להרגיש פרייאר כי אני משלם על שתיקות ארוכות פתאום. אז גם עמו זה אותו דבר ובפגישה הקודמת בכלל הייתה שתיקה ארוכה לאללה למרות שכבר העליתי את זה שאני מעדיף שישאלו אותי שאלות אבל הם רוצים שאני אכווין את השיחה ואני מעדיף שיחות שמתפתחות טבעי. היום דווקא השיחה התחילה דיי מהר איכשהו אז הספקנו לדבר דיי הרבה לשם שינוי. לפני שהלכתי לפסיכולוגית הראשונה, כשאותו ידיד המליץ לי הוא כן אמר שזה לא פתרון קסם ושהרבה זמן מרגיש לסתם מדברים שיחות רגילות, אבל מדי פעם הם פתאום מעלים תובנות שלא היו עולות לבד וחושבים עליהן וזה הדבר המשמעותי. אז אולי היום בפעם הראשונה הרגשתי שעלתה תובנה כזו. אולי הייתה קודמת שעלו אצל הקודמות גם על כך שאני שונא את עצמי ותוקף את עצמי יותר מדי ואולי הן הציגו נקודת מבט שונה משלי אבל זה לא חידש לי לגמרי, לא משהו שאין מצב שהייתי עולה עליו לבד או עם חברים. אבל היום זה אולי קצת שונה.
מהר מאוד בפגישה דיברתי על דברים שהייתי רוצה לשנות בעצמי, שהיו משפרים לי את החיים, עוזרים לי למצוא כיוון, ואלו ביטחון עצמי ומשמעת עצמית. ביטחון עצמי ודאי היה עוזר לי יותר בלמצוא זוגיות ואפילו חברות, כי לחברים שלי יש תחומי עניין לעתים דיי שונים משלי ואני דיי מרגיש שאני צריך להרחיב את מעגל החברים או שפשוט אמשיך להרגיש לבד. אבל ביטחון עצמי יכול לעזור לי גם באופן דומה למשמעת עצמית. הייתי רוצה יותר משמעת עצמית, כמו שיש לכמה מהחברים הטובים שלי, כי, כפי שכתבתי לעיל, אני לא רוצה להיות תלוי במסגרות המשמוע החיצוניות להנעה, אני רוצה שההנעה שלי תבוא מבפנים. אם הייתה לי משמעת עצמית ברמה שיש לחלק מחבריי נראה לי כבר היה לי תסריט, אז יש את הקטע של מה לעשות עם זה וצריך מרפקים כדי להגיע עם זה לאנשהו ובשביל זה צריך ביטחון עצמי. אבל מספיק שיש משמעת עצמית מספיק בשביל לשבת ולעשות ולטעות ולהשתפר, ובסופו של דבר יצא משהו טוב. ואם אכיר בזה שיצא לי משהו טוב זה כבר יעלה לי את הביטחון העצמי ולא ארגיש כמו לוזר שלא עשה כלום בחיים שלו. והמשמעת העצמית יכולה להשתלם לטווח הארוך וגם לשים אותי במסגרות של אינטראקציה בין אנשים שגם ישפרו לי את הביטחון העצמי. מאידך, הביטחון העצמי יכול לכפר על חוסר במשמעת עצמית ולשים אותי במסגרות שיחייבו אותי לפעול ולהתנסות ולטעות ולהשתפר עד שיצא משהו טוב. אני לא כזה אוהב את העובדה שהביטחון העצמי יכול להיות כזה OP עבור אנשים מסוימים עד שהם מגיעים למקומות גבוהים מאוד בלי אף הצדקה אמיתית מעשית לכך, אבל זו המציאות אז עדיף שתהיה לי היכולות לנצל את זה על לא. עכשיו גם תשאלו, רגע מה ההבדל כבר בין המסגרות האלה שאתה לא רוצה להיות בהן כי הן מלחיצות אותך וכי ההנעה בהן חיצונית ולא פנימית לבין אלה שאתה כביכול כן רוצה להיות בהן שישפרו אותך. הרי גם הראשונה אמורה לשפר אותך וגם השנייה היא מסגרת הנעה חיצונית עם דרישות מלחיצות. אז זו נקודה טובה, אבל שני שינויים משמעותיים לדעתי הם שבאחת אני משלם עבור זה ובשנייה אני מרוויח מזה וגם שבאחת אני עלול להעלם ברקע ובשנייה אני כמעט מוכרח להיות בולט. אולי היתרון השני הוא רק בראש שלי, הרי לא באמת הייתי במסגרת כזו זה רק נראה ככה מן הצד וגם אולי זה לא יתרון, לעתים עדיף להעלם ולא לבלוט. כתבתי את זה כיתרון כי כביכול לבלוט בסיטואציה כזו יכריח אותי להיות יותר חברתי ויעלה לי את הביטחון העצמי. אבל שוב, אני לא באמת יודע אם זה נכון. אבל מה שמשנה הוא שזה קיים בהליך המחשבה שלי על הדברים הללו ומעצב את התפיסות. אז גם מבלי שכתבתי או אמרתי את זה בצורה כזו אנליטית, פשוט הרגיש לי שמסגרת א' היא דבר מלחיץ ומסגרת ב' היא דבר נכסף. לא בדיוק דיברתי עם הפסיכולוג בצורה האנליטית הזו אבל בכללי הוא ניסה לשכנע אותי שאין שום דבר רע במסגרת א'.
דיברתי עמו כבר בעבר על הלחץ שיש לי ממסגרות כאלו, שייתקעו אותי למעשה בכך שאהיה תלוי בהנעה החיצונית הזאת. אבל הוא העלה את הנקודה שאני הרי כבר מרגיש תקוע ואולי דווקא זה שאני נאחז בתקווה הזו שאני אצליח לשנות את עצמי לבד ולפתח את המשמעת העצמית הנכספת הזו שתביא אותי למקומות, במקום לבקש עזרה מאחרים, זה מה שמשאיר אותי תקוע. הוא דיבר על הלימודים שלו שהוא תמיד היה צריך הדרכה חיצונית ועדיין יש לו הדרכה חיצונית וככה גם רוב הפסיכולוגיים וזו מערכת יחסים של צמיחה שאין בה שום דבר מלחיץ עבורו. מבחינתי זה פשוט נשמע כמו משהו שמתאים למקצועות כמו פסיכולוגיה ורפואה ואולי עוד כמה מקצועות ספציפיים כאלו שגם עוזרים לאנשים אחרים וגם תמיד דורשים התפתחות מתמדת והתעדכנות. אבל ברוב המקצועות מסיימים ללמוד את המקצוע ואז מתחילים לעבוד במקצוע ואולי יש הדרכה התחלתית בעבודה, אבל צוברים ידע בעיקר מניסיון וממשיכים ללמוד מניסיון ולא מהדרכה של מישהו אחר מלבד אולי זמנים נקודתיים. ובטח שבתחומי האומנות, דברים כאלו כמו כתיבה באמת, מצפים שזה משהו שיגיע ממך, לגמרי הנעה פנימית. כל אדם כמעט שהצליח בתחומים הללו כשנשאל על הדרך שלו מדבר על כמה הוא רצה את זה "ורק זה היה לי מול העיניים ופשוט עשיתי את זה כי זה מה שאני אוהב, גם כשאמרו לי לא אני המשכתי", ואומרים "שאם זה לא משהו שאתה מוכן להתאבד עליו כי זה מי שאתה אל תכנס למקצוע הזה". אז כמובן שאני רוצה שזה יגיע מהנעה פנימית ואם אני חייב ללכת לכל מיני קורסים כל הזמן כדי לעשות את מה שאני כביכול אמור לרצות מעצמי לעשות יש פה איזושהי בעיה. ניסיתי להגיד שאין לי בעיה ממש עם לבקש עזרה, כלומר אני ביישן אז אולי קצת יש, אבל עקרונית אין לי בעיה אם זה יהיה להיעזר בחבר, בחברה, בשותף כלשהו שנשפר אחד את השני, אבל מבוגר אחראי שאני אפעל פשוט מתוקף היותו גורם סמכות ומתוקף זה שזה משפיע עליי משום מה... מרגיש לי ילדותי להיות תלוי בזה. הוא אמר שדווקא העמדה הזו מרגישה לו "ילדית", לא ילדותית, לא הבנתי בדיוק מה ההבדל. ואז הוא אמר את הדבר הפסיכולוגי הזה, כשאמר שלדעתו בגלל היחסים שלי עם אבא שלי - שאני לא שונא אותו הוא לא אבא רע והוא כן אכפתי והכול אבל הוא פשוט נטה ונוטה להקטין אותי בכל מיני סיטואציות - אז אני רואה בגורמי סמכות גורם שמקטין, משפיל וגורם לי להרגיש רע ובגלל זה אני רוצה להימנע מזה. אבל כאמור לדעתו, זה שאני נמנע מלהיעזר בהנעה החיצונית הזו, שלדעתו טבעי לחלוטין להיעזר בה כמה שצריך ואין בכך שום פסול, זה מה שייתכן ומשאיר אותי תקוע.
טוב, point ארוך לעשות. לא יודע למה אני מפרסם את זה כאן אבל יאדה יאדה יאדה אני כותב לעצמי וכפי שכתבתי בהתחלה אני קצת נמנע מהמטלות שלי דרך זה, אבל גם לא כתבתי כאן הרבה זמן, אז אולי הזמן הזה הגיע, לא משנה מה אכתוב.