תת הכרה נפתחת כמו מניפה

רוב הזמן בא לי להיות בהכרה חלקית
חצויה

מחציתי ערה מתפקדת מבשלת מגדלת מחייכת
ובחצי השני מתמסטלת מזדיינת מתפוצצת, מתרסקת כמו בתאונה חזיתית אל תוך החצי החייכן עד שעפים שם ניצוצות

ואז אני עוצמת עיניים ורוקדת בטירוף

על שיירי הניצוצות שלי 💜

אנה אוהבת לקחת אפטרים בתל אביב. היא נוסעת באוטובוס של צהריים מהתחנה המרכזית בבאר שבע לתל אביב ישר לדיזינגוף סנטר.
בסנטר היא מורידה את החולצה הצבאית ומסתובבת עם החולצה שמתחת, חופשיה לכמה שעות מהמרובעות הירקרקה.
את דניאל ראתה עומד ליד המדרגות כבר כשעברה את המאבטח שבכניסה.
היא צעדה לעברו בביטחון כשהיא מביטה בעיניו כאילו היו חברים ותיקים.
היי, אני אנה
דניאל, הוא ענה, מביט בעיניה הכחולות
תגידי אנה, שאל בחשיבות של כתב צבאי, איזה שיר של הביטלס את הכי אוהבת?
אנה התלבטה. פני ליין? אולי סטורברי פילדס?
אצלי אין התלבטות, דניאל ענה בעצמו לעצמו, השיר שלי הוא In my life
כשיצאו מהסנטר דניאל אחז בידה ויחד צעדו בין חנויות ואנשים כאילו עשו זאת מאז ומתמיד.
הם שוחחו וצחקו ופלירטטו ודיברו על ג'ון ופול וג'ורג' ורינגו.
טוב אולי פחות על רינגו. בכל זאת.
אנה הכי אוהבת את ג'ורג', דניאל את ג'ון, הכל היה די צפוי בסה"כ.
אבל אז דניאל נעצר. אנה שהיתה נמוכה ממנו משמעותית הרימה מבטה אליו בשאלה.
הוא אחז בידה וגרר אותה אל תוך סימטונת נסתרת מהרחוב. דניאל הרים את אנה והושיב אותה על חומת בטון. עתה כשפניהם היו זו מול זה החלו להתנשק. הנשיקה היתה תאוותנית, בולענית, מאלה אשר לא מותירות אויר. הוא נישק את צווארה ושלח ידו ללטף ולצבוט את פיטמותיה. בעודו מנשק את חזה החל לשיר בלחש
But of all these friends and lovers
There is no one compares with you
And these memories lose their meaning
When I think of love as something new

הוא פיסק מעט את רגליה, פתח כפתור במכנסיה הצבאיים והחדיר אצבעו לרטיבות שבין ירכיה.
אנה נאנחה ומידי פעם שלחה מבטה אל הרחוב שבחוץ, חששה להתפס עם אדם זר במעשה מוזר.
היא כבר היתה קרובה לגמור כשדניאל לחש באוזנה, את יודעת אנה, אני סכיזופרני. אני לא תמיד מבין מה אני עושה.
אנה הביטה בו ואמרה לעצמה, הנה צנחה לה אורגזמה.
היא קפצה מהחומה, רכסה מכנסיה ואמרה מעט בכעס, באמת שיכולנו לותר על הסוף הזה ולמשוך את האשלייה לעוד כמה רגעים.
דניאל נותר שם בסימטה החשוכה, מביט בה נעלמת.
מחר היא כבר תשוב ללשכת הגיוס בבאר שבע לראיין מלש"בים. צבא זה צבא. 💜

למרינה יש סוד. היא יודעת לעוף.

מרינה יודעת שבכל פעם שעולה בה ההרגשה הזו של בחילה עצומה, היא עוצמת עיניים ורק צריכה להתרכז.
מעט אח"כ היא מרגישה את כנפיה נפרשות מתוך גבה והיא מתרוממת אל על.
מלמעלה דברים ניראים למרינה נסבלים הרבה יותר, כולם נראים קטנים ומצחיקים והמציאות מקבלת פרספקטיבה חדשה.
בפעם הראשונה שזה קרה היא היתה רק בת 12. היא בדיוק התחילה חטיבת ביניים ולא הכירה שם איש.
מרינה נכנסה לשירותי הבנות רגע לפני טקס קבלת התלמידים החדשים וכשניסתה לצאת גילתה שננעלה. מעבר לדלת הנעולה שמעה ציחקוקי בנות שהלכו ונעלמו במורד המסדרון. היא התיישבה על האסלה ועצמה עינייה. לפתע חשה בחילה עצומה. מרינה הרגישה משהו לא מוכר ותוך שניות כנפיה נפרשו מתוכה והיא עפה אל מעל לתאי השירותים.
בטקס היא צפתה מלמעלה. היא ראתה איך עולים תלמידים חדשים אל הבמה במבוכה תחת מבטי הזילזול של בוגרי החטיבה וזיהתה את הבנות ההן, המצחקקות מהשירותים. עודן מצחקקות.
מרינה עזבה את הטקס וריחפה אל השמיים הכחולים. היא הגיעה כמעט עד ענני הנוצה שפוזרו אותו הבוקר ואחר חזרה אל בית הספר, אל חדר השירותים ממנו שוחררה כעבור דקות.

מאז מרינה השתמשה בכנפיה פעמים רבות. כשנפטרה אמה היתה עפה ומרחפת מעל קיברה כמעט בכל יום ואח"כ אחת לשבוע. עם הזמן עשתה לה הרגל לעופף מעליו כל אימת שחשבה על אמה.

גם ביחסיה עם גברים מרינה השתמשה בכנפיה.
למרינה קשה היה לומר "לא" וכך קרה ששכבה פעמים רבות עם גברים שלא רצתה.
בכל פעם ששכבה תחת גבר שלא חיבבה היתה עוצמת עיניה ומתרכזת. אחר היתה עפה מהרכב, מהמיטה, מהספה, מריצפת הגרניט.
עפה הרחק מזרועותיו של גבר בלתי רצוי לה.

היום מרינה בת 30. לכבוד יום הולדתה החליטה לגלות את סודה בפעם הראשונה.
יש לי סוד לספר לך, אמרה מרינה כמעט בלחישה.
הלנה זוגתה הביטה בה במבט אוהב והמתינה בסבלנות.
חכי, אני אראה לך, מרינה אמרה.
היא התיישבה על קצה מדרגת הבית ועצמה עיניה בריכוז.
אחר החלה להתנשם בכבדות למשך כמה דקות ולבסוף פקחה עיניה וחייכה.
ראית? היא שאלה נלהבת
ראיתי מה? הלנה ענתה
ראית שעפתי כך סביבך פה למעלה? הגעתי כמעט עד העננים.
ראיתי, ענתה הלנה ונשקה על פיה של מרינה נשיקה ארוכה ורטובה, היית נהדרת. את כל כך יפה.

💜

מי אני?

כשהייתי בערך בת 14 גיליתי דרך להתנתק מין העולם. ברגעי עומס רגשי הייתי מתיישבת בצד, על קצה מדרגה, עוצמת עיני ומורידה ראשי אל בין ברכי. אחרי כמה שניות היה מתחיל קסם. ראשי היה מסתובב סביבי וחשתי מרחפת מעל עצמי ומעל הסובב אותי. בחלוף השנים הבנתי שאני מתרגלת כבר שנים סוג של מדיטציה אינטואיטיבית.

הכי אני אוהבת כשחפצים נשברים
בעיקר חפצים נוסטלגיים
כשחפץ שאהבתי נשבר אני מצליחה להפריד באופן מוחלט את הרוח מהחומר
אני נפרדת מהחפץ בחיוך ומרגישה שהרוח שהיתה בו חודרת אלי
בנועם

💜

יש כמה סרטים מנעורי שאני כה מתגעגעת אליהם. אחד הוא breaking glass

רוב רובו של בית הקברות האפלולי מוקף חומת אבן גבוהה, רובו מלבד פיסת גדר בצד המזרחי, קרוב לקברי המתאבדים, כאילו מאפשרים לאלו שלקחו חייהם בידם להתחרט על החלטתם ולהביט החוצה אל העולם מבעד לחרכים בגדר.

יוהנה נוהגת להכנס בלילות לבית הקברות דרך פירצה נסתרת בגדר הזו.
היא לא יודעת מי קרע את הגדר ולמען האמת מעולם לא פגשה שם איש. לכן היא אוהבת לדמיין סיפורים על אנשי זאב או זומבים שקמו מקברם והיו כה נלהבים לצאת אל העיר שקרעו את הגדר ועתה מסתובבים כאחרוני הבליינים בעיר.
ומה יוהנה עושה בבית הקברות? מה מביא את האישה הצעירה הזו לעזוב בכל לילה את מיטתה ולחצות את הפירצה בגדר?
יוהנה מחפשת בור של מחר. היא מחפשת בור שנחפר רק היום כדי להכיל בו אדם מחר.
יוהנה מכירה את בית הקברות הזה ככף ידה ואף נוהגת לעקוב אחר המודעות העצובות: "אדם א' נפטר בתאונת דרכים, יובא למנוחות מחר ב10:00 בבוקר בבית העלמין..." (בית העלמין שלה, כך היא מכנה אותו).
כשיוהנה מוצאת את הבור, היא חשה צמרמורת נעימה בגוף, היא יודעת שעוד מעט תקיים תפקידה בעולם ותוכל לשוב אל מיטתה.
היא נכנסת אל הבור ועוצמת עיניה לכמה רגעים, בניגוד לצפוי היא אף פעם לא מפחדת שם, להיפך, היא מרגישה שלמה. היא פוקחת עיניה, מתרוממת ושולפת מספריים כסופים קטנים מכיסה. בכל פעם בבור יוהנה משאירה פיסה שונה מעצמה. לפעמים ציפורן, לעיתים טיפה של דם, פעם אפילו השאירה בבור שן בינה שעקרה יום קודם מפיה.
היום היא גוזרת בעזרת המספריים פיסה קטנה משערותיה הצהובות ומטמינה אותן בחול.
כשהיא מסיימת, היא מטפסת החוצה מין הבור ועוזבת את בית הקברות בהרגשה מרוממת.
היא מגיעה אל ביתה, פושטת בגדיה ונכנסת אל מיטתה.
גם הלילה יוהנה יודעת שמחר לא יוותר אדם בבור, לבדו תחת החול.
היא יודעת שחלקיק נשמתה שהשאירה בבור יארח לו לחברה ויסייע בבדידותו לתמיד.

שמאלה ברש"י

ימינה לביאליק

שמאלה בעגנון

והגעתי

עכשיו יכולה לשבת אצל הפסיכולוגית שלי

לפרש אצלה את חיי ולכתוב מהם שירה וסיפורת

💜

בלילה, כשעצמה עינייה, הרגישה שמשהו גדול עומד להתרחש ובכל זאת נרדמה די בקלות.

מוזיקת הג'ז הקלה המשיכה להתנגן ברקע וחדרה את חלומותיה.
היא פקחה עיניה וחשה כי גופה עירום תחת השמיכה הרכה. היא לא זכרה שכך נרדמה אך לא יחסה לזה כל חשיבות.
ואז החלה לשמוע לחישות רכות מרחפות סביבה.
היא אימצה את ראייתה אל החשכה וראתה כי הלוחש הוא נחש.
נחש גדול במיוחד וגווני ירוק וכסף מעטרים את גופו.
היא הביטה בו ולא חששה. דוקא נדמה היה שהם מכירים.
הנחש המשיך ללחוש לה, להתקרב וללחוש, וככל שהתקרב חשה שהלחישות אינן בלתי מובנות,
וככל שהתקרב היא הבינה את אשר אמר.
היא לרגע לא חשבה שהוא דובר את שפתה או שהיא דוברת נחשית, אך באותו הלילה לחישותיו היו מובנות לה לגמרי.
היא הביטה בו ושמעה:
שלום אנה, באתי לבשר לך שהן נגמרו
נגמרו? היא אמרה
כן. הגעת למכסה שלך והן אזלו
טוב, היא ענתה בקבלת הגורל, אני לגמרי מבינה,
אבל נחש, אולי ננסה למצוא אחת אחרונה? מה אתה אומר?
אני לא בטוח שקיימת, לחש הנחש, אבל תני לי לבדוק אולי אוכל לאסוף כמה שאריות ולהרכיב מהן אחת נאה לסיום.
הנחש התרכז רבות והביט בה אל תוך עיניה הרכות.
גופה הצחור היה מרהיב תחת אורו של הירח המלא שהשקיף מין החלון הרחב שבחדרה.
הוא ראה שהיא לחלוטין מקבלת את גורלה ושהיא לגמרי מבינה את תפקידו הרב בחייה.
הוא הוביל את זנבו אל בין ירכיה והחל להחדיר אותו בעדינות מתוקה.
הוא הביט בעיניה ותוך כדי החדיר וליטף וחיפש ואיתר, כך זמן לא מועט.
לבסוף הביט בעיניה הנפקחות בסיפוק, הקשיב לקולה הגואה בחשכה, בליבה המחסיר פעימה, בגבה המתקמר מעלה, ולחששש, זהו מצאתי לך אותה, את האורגזמה המושלמת האחרונה.
כן, היא אמרה בנחת, הרכבת אותה בצורה מושלמת. יצרת לי אותה מפיסות האורגזמה שנותרו בגופי מכל אחת ואחת שהיתה. הצלחת להעלות בי זיכרונות עצובים ושמחים ודומעים ומרגשים ואפלים,
תודה לך נחש יקר.
בבוקר היא התעוררה, גופה היה מכוסה כולו בזיעה ובגדיה רטובים.
היא שלחה ידה אל בין רגליה ומלבד רטיבות היא הרגישה את הפעימות האלו, הפנימיות, המגיעות אחרי.
היא ידעה בליבה שלא תהיינה עוד וששאריות היותה נאספו לכדי האחת האחרונה.

💜

מכיוון שזו הנעימה שהתנגנה לי בראש עם כתיבת הטקסט ב3:30 בלילה, אולי היא תלווה גם אתכם בנועם.

בוגרת (הממ הממ)

כשאירועים ממשיים בחיי האומה קרו כבר כשהיה לך חבר

כשאת מבינה שהתואר שלך הוא בן גילו של זה שמפלרטט איתך (אז סיימתי מדמ"ח על 486, תעשו מזה סצנה?)

כשאת צריכה להרכיב משקפי קריאה אפילו לצפיה בפורנו

כשאת רוב המוזיקה שאת צורכת עשו א.נשים שכבר מתו מזמן

כשאת מאושרת מפסי הפלטינה בבלונד שמקורם בלובן הפרטי שלך

ואנא מכם בלי תגובת "זה לא הגיל, זה התרגיל" כי לנשים בגילי כבר אין שום כח לתרגל.

 💜

קיימת אסכולה פרימיטיבית מיזוגנית על פיה נשים אשר אוהבות ומעוניינות במין, נשים אשר יודעות להגדיר במדויק את חיבותיהן והעדפותיהן במין, הן

"חולות מין"

"נימפומניות"

"שרמוטות"

(כן כן, לא פה באתר, רק שם בחוץ).

לא אחת אני שומעת הערה של גבר (בעידן הזה, ב 2020) אשר מכנה אישה, נניח זמרת יוצרת מינית, "כן זאתי חולת מין", או על דמות בסדרה אשר מפיקה הנאה רבה מלקיים יחסי מין עם בעלה "היא ממש נימפומנית".

ואענה את שאני תמיד עונה, כועסת ועונה, למרות שאני בטוחה שזה מיותר ושכולם פה כבר יודעים:

נשים הן חכמות, חמודות, יפות, מיניות, ואין לנו כל סיבה להתבייש בכלים הנהדרים האלה שקיבלנו, הגוף שלנו והמיניות שלנו. 

אנשים אשר מכנים כך נשים, הם אשר צריכים להתבייש ולהסביר לעצמם מה כ"כ מפחיד אותם במיניות הנשית ולמה.

וכמו שכתבה צרויה להב:

"נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד" 💜

רוב הזמן אני באמת לא מבינה מה בני אדם רוצים ממני

אני רק יודעת שהם לא יצליחו 💜