תת הכרה נפתחת כמו מניפה

לפעמים כשאני כלואה במגירה וערה

אני יודעת שיש כדור אחד קטן שמציל אותי

וזה משמח אותי בכל הגוף

כמה שאני חמודה פה בתמונה 💜

אישה עם עין בוחנת

נערה עם מבט זעוף

ילדה עם מבט בעננים

אמא מכילה

אמא מתפרקת

בת מתרפקת

שמנמונת

נמוכונת

משונונת

נושכת שפתיים

חובבת עכבישים

אני אני

ותבינו מה שבא לכם מיצירת המופת הפאנק הזו 💜

אני לא צריכה תירוץ עבורה

רבים תהו על טיבו של חברי לאמבט, העכביש.

אתמול הוא עזב את הגבהים וירד אל הנמוכים אז ניצלנו את המצב לסלפי. 

נכון שהוא נהדר? ⁦🕷️⁩

הייתי רק בת 12 כשהורי לקחו אותי לסרט הצרפתי הראשון שלי, ז'אן דה פלורט. בז'אן יש הכל, סיפור הנושק לטרגדיה יוונית, נופים פראיים, תשוקה ומין. כמה שהם אוהבים קולנוע צרפתי, הורי. כמה אהבתם אליו השפיעה עלי ועל האישיות הכי פנימית שלי, זו הפראית, המינית, אשר מחפשת את הסיפור המאלף בכל דבר, את הנשימה החסרה, את הרוח בשיער.
היום בבוקר קמתי אל הפרובנס הפרטית שלי, נשמתי את הירוק, את המטעים, את הפרות באחו החיות בסימביוזה עם אנפות על גבן, את הנוף המושלג המרוחק ואת בתי הכפר עם הגגות האדומים.
נסעתי בכביש היפה ביותר אל המאפייה לרכוש לחמי מחמצת וחזרתי אל תצפית על העמק עם קפה ומאפה ביד, אפילו האו"מניקים היו חתיכים היום.
היום הבנתי שגם שאינני מתאימה לשום משבצת בשום מקום, עדיין הפרובנס הקטנה הזו, עם הקש בשיער, עם האנשים הקצת משונים, עם הז'אן דה פלורט, עם הנוף האינסופי, היא זו שתשאיר לי אויר בסוף.
היום הבנתי שהזאבה הפנימית שלי יכולה לנשום בעיקר כאן ומידי פעם לנסוע לעיר גדולה כדי להתמתח.

**רציתי לכתוב גם על גברים סקוטים בחצאיות ועל אינוורנס שכה מאוהבת בה ו"זרה" ואוחחח על הפנטזיות שהסדרה הזו מביאה עימה.
אולי בפעם הבאה 💜

מצרפת פה את קרן קוך שכותבת כה מדויק עליה ועלי ועל זאבות בכלל 🐺

פעם מזמן, כשהתגוררתי בקצה הפח של תל אביב, צילם אותי חבר אהוב לפרויקט שלו "פיה אורבנית". הסתובבנו לנו יחד ברחובות הכי דלוחים של תל אביב, הוא עם מצלמה ואני בתלתלים זהובים ושמלת פיות צהובה ארוכה ועתיקה, מעוטרת במחשוף עמוק ובמבט חולמני.
עברו שנים ואני בכפר, השמלה ארוזה היטב בארון והתלתלים המרדנים מוחלקים רוב הזמן.

היום חשבתי לי על הפיה ההיא ותהיתי, מתי היא תשוב אלי כבר ותעזור לי פה עם כל השדונים.

וכשאני חולמת לי על פיות ושדונים, זה השיר שאני מזמנת אלי. בדיוק בגרסה הנדירה הזו:

🕷️

לכל מי שתוהה על עכביש האמבט, דעו שעודו וישנו.

אנו מתחילים להתרגל זה לזו.

💜

זה כבר כמה לילות שפוקד את מקלחות הלילה שלי עכביש.

בכל ערב, בעודי מתקלחת, אנו מביטים זה בזו והוא טווה קוריו סביבי.

אני מותחת אל זרם המים, את השקע העמוק שבגב התחתון והוא מצידו מותח רגליו ומתרוצצ על הקיר לידי.

לפעמים אנו מאבדים קשר עין, ואני קצת חוששת האמת, אולי עבר להביט באחרת ואולי נפל ונחת לו בסבך שערותי, אבל אז הוא שב, החֶרֶק.

ולא, זו איננה מטאפורה, או שכן, כניראה שלא 💜

כמו כן, הגעתי לידי הבנה שאני סובלת מהפרעה "אובססיב-נודניקית" לגבי מקלחות הלילה שלי ושהן מחייבות תמיד מוסיקה שתכנס לי לתוך הקרביים ותהפוך אותם. רק ככה אני יוצאת עם נפש נקיה לקראת שינה. נניח זה:

בבירה ליד המפל. חברות זה הדובדבן בקצפת שלי.

בואי אלי, היא אמרה לי, אני אבשל לך

אני רוצה גם חיבוק, אמרתי

קבענו להיום בערב.

אני שוכבת במיטה

המוח שלי מעוך כמו פירה

פני אל המזרון

מרגישה את הגוף שלי נוזל

נופל דרך המזרון הרחב

דרך בסיס המיטה 

אל הרצפה הקרה והמאובקת

והנה עכשיו אני שוכבת תחת המיטה

כלואה פה ללא היכולת לזוז

ללא היכולת לנשום

תוהה מתי יחפשו אותי

מתי ימצאו אותי

בטח כשמישהו יהיה רעב

כמה עצוב הוא נראה פה. מרסק את הלב

אני אף פעם לא ישנה ספונטנית. לא נרדמת מול הטלויזיה, לא נרדמת בקולנוע, לא נרדמת בלי לשתות יין, לתכנן נרקוטיקה שלמה, סביבת הרדמות חשוכה, מוזיקה ונשימות מרגיעות.

אני אף פעם לא מתאהבת ספונטנית. פשוט אין לי את הניצוץ הזה. המוח תמיד יושב שם ומציק ומסיק מסקנות ומבקר ביקורות, אפילו בדמיון אני כבר יודעת מה אלבש ברגע ההתאהבות.

אני אף פעם לא גומרת ספונטנית. אני יודעת בדיוק באיזו פעם זה יקרה ומתי אין לי שום סיכוי. אין בי טיפה של הפתעה מול גניחותי (האמיתיות מביניהן).

לפעמים לפעמים אני יוצאת מהבית ספונטנית ואולי בעצם אני סתם לא זוכרת למה יצאתי ובכל מקרה ובדרך כלל אני לא מוצאת שומדבר שם בחוץ.

ואני אסיים בנימה אופטימית