תת הכרה נפתחת כמו מניפה

אם תחשוב אפילו לומר לי מה ללבוש

חשוב שנית, כי בדיוק בא לי להתפשט

אם תאמר לי שהמחשוף שלי עמוק מידי,

אז

בעצם אל תאמר לי כלום, מה אתה אמא שלי?

אם תרצה לגעת בגופי, בקש רשות

יתכן שאסכים

אם אקרא לך לחדר חשוך וארד על ברכי, זכור

ששם בדיוק תכננתי להיות

אם תתפוס בראשי ותזיין לי את הגרון

תביט טוב טוב בעיני ותראה את השליטה

מתקיימת תחתיך

ועכשיו עשה לי טובה

עוף לי מהחדר 

אני רוצה להתלבש לבד

אין קשר לשיר, אבל זה לגמרי ההמנון שלי כרגע

1993 ואני חיילת בת 19. בתולה צעירה. מסתובבת לבדי בפסטיבל הבלוז בחיפה בין מכולות רק כדי לצפות בהופעה הראשונה של ניקייב בארץ. אני במחצית ממדי, מכנסי צבא וחולצה שחורה, עטורה בתלתלים צבועים לפחם, ונרגשת מכל צליל שבוקע מהבמה שלו ושל הזרעים הרעים. תוהה מה הבנתי ממה שהתרחש סביבי. מה הבנתי מכמה המוזיקה שלו עשויה להיות פנימית, אורגזמית, עוצרת נשימה.

2020 ואני אמא בת 45 עם שיער צהוב. כבר לא בתולה וגם לא ממש צעירה אם נאמר את האמת. אני מקשיבה לאלבום שיצא קצת אחרי ב1994 והוא אורגזמי ועוצר נשימה ומקמר את הגב ומכמיר את הלב ומכווץ את הגוף. ואת מבינה אותו אחרת אולי מבת ה20 שהיית כזו מין נלהבת, ובא לך לשמוע אותו חזק וחלש ומוגזם ורגוע ולא לישון איתו ברקע של לילה ויום ולילה, מלאים בהתאהבות, בתשוקה, מרגשים, אינטנסיבים, מכאיבים, מרגיעים.

וזה אחד האהובים עלי מ let love in

ומצאתי גם את זה עם המכשפות שזה בונוס מהמם

וזה אולי הזמן לספר שכ"כ אהבתי את המכשפות שרק רציתי להיות לסבית בגיל 19 אך לא צלח, כי גברים. אבל ענבל לעד תהיה בדיוק הטעם שלי בנשים.

אם תבוא אלי בפמס, דע לך שאתה עשוי להצטער

אם תבוא אלי בפמס, הזהר לגעת פן תיכווה

אם תבוא אלי בפמס, אל תתפתה לחשוב שאני זו אני

אם תבוא אלי בפמס, ותתקרב בכל זאת, 

אעלה אליך מין השאול ומין לא יהיה פה, רק קצת מכות

אם תבוא אלי בפמס, דע לך שבעוד יומיים זה יסתיים ואחזור להיות אותה סוכריה שאני תמיד 💜 כמעט

ואני פונה פה אל אריתה המלכה לנחמה

(איכשהו את תמיד מצליחה לעזור לי)

עיני עצומות ואני מרגישה אותך מצמיד גופך אלי מאחור

אצבעותיך מרחפות על גבי, מלטפות את בטני,

אוחזות בשדי

נשימותיך עוטפות את עורפי, את צווארי

שיערי הפרוע מוטל על הכר, מדגדג את פניך

אתה מושך בעדינות מכנסי ומצמיד שפתיך לשפתי

ויונק

אני מקמרת גבי, נאנחת, נאנקת, מלטפת ראשך

אני פוקחת עיני, מתיישבת ומביטה סביב

קמה לחמם את מכונת הקפה

ואתה אינך

נשארת זרוק על רצפת העריכה

1. הצורך שמישהו אחר יבשל לי. אמא שלי, מאהב נסתר או סתם ככה לאכול עם חברות במסעדה.

2. חברות. לחבק אותן, לרחרח, להחזיק להן את היד, לישון ולקום איתן, לצחוק איתן בקולי קולות סביב שולחן עמוס בסושי ובמשקאות ולהבין שלרוב אינך צריכה דבר מלבדן.

3. מין. נעים. קשוח. אוהב. מלטף. מעורר. משינה. מעירות. כי ביננו אפילו עצמי נטש אותי וכבר אין לנו מין, לעצמי ולי.

4. כאב מרטיט. כשאני אצא מזה אני קונה קעקועים לכולם. או בכל מקרה קופצת לבקר את המקעקע המוזר שלי.

5. שינה. להרוקי מורקמי יש ספר בשם "שינה". הוא על אישה שאיננה ישנה ואיננה ישנה ובסוף מתה. כשאני מוטרדת אינני ישנה. אני מוטרדת.

עם מה נשארתי וזה לא מעט:

1. חיבוקים עזים מילדי.

2. מכונת קפה.

3. הרבה יין.

4. מוזיקה.

5. המון המון ספרים.

6. וירטואליה תומכת.

7. חלומות בהקיץ.

8. שוקולד. 

9. יוגה ומדיטציה.

10. מקלחת רותחת.

ותודה לחברי החדש הנבון והצעיר צעיר שמידי פעם שולח לי מוזיקה שטרם הכרתי ושמסייעת לי לישון או לפחות לנשום קצת.

אה. ושמישהו יקח מהעולם הזה את שיחות הזום. קצתי.

אני צועדת במעלה ההר, מזיעה, מתנשפת, עוד מעט אגיע הביתה.
ההרים הירוקים סביבי, השקט, המטעים הפורחים, כולם יחד מרגיעים ומייצבים לי את הנשימה.
אני מתיישבת על ספסל בדרך והעיניים נעצמות רק לרגע כדי שאחוש את הרוח הצפונית מלטפת.

כשהן נפקחות אני מרימה ראשי והנוף משתנה.

אני במועדון בברלין, הכל חשוך ורועש ונוטף, ומולי בן ה26 שלי, מחייך אלי, הוא בדיוק הביא לי ג'יין עם טוניק והוא מצמיד אותי אליו כאילו רק הוא ואני והוא ואני בחדר החשוך והעמוס הזה.
אנחנו מדברים באנגלית בגרמנית בעברית בצרפתית, מדברים בנשיפות בנשימות בנגיעות באנחות.
אנחנו מביטים בעיניים ומבינים הכל אחד על השניה, מבינים ולא מבינים שומדבר.
אנחנו מריחים מלטפים מחייכים צוחקים.
אני מלטפת לו את הזקן הקטן השחור שלו והוא שולח ידיו אל בין רגלי המתכווצות ולוחש לי "אנה שלי" בכל השפות שבעולם.
אני פוקחת את עיני ואני בחדרי, תחת השמיכה. אמצע הלילה ואני שולחת יד אל האזניות. 

אני מכוונת לי את ג'ניס שתשיב לי מעט מין הסערה.
היא צורחת לי באוזן ואני נאנחת כולי, רטובה.

נדמה שהרטיבות הזו שלי הפכה למצב קיומי בימי המצור. גם לזה עוד אצטרך להתרגל.

הבוקר נדמה היה שליבי השיר לרגע מחצית מגילו

היתכן ששבתי להיות בת 22?
או 22.5 אם נזכור את האמת על הגיל הביולוגי
קמה בבוקר עם רוברט פלאנט בלב
ממתינה רגע לבת ה45 שתלוש בצק לחלה
מתלבשת כנערה שהייתי מהניינטיז ונוהגת מהר מידי בדרכים ירוקות מופרכות עטופות במזג אויר אפוקליפטי
יתכן שהמגפה קרבה אותי אל נעורי?

ואז במעדניה שבקיבוץ
רואה את הבחור הכי יפה בתור לגבינות
והוא מביט בי עם מין מבט שכזה
ואני מורידה את הראש בחיוך
כמו הנערה הזו שהייתי
וחוזרת לרכב לנהוג שוב מהר מידי בין הירוק
להקשיב למוזיקה רועשת מידי
לגדל ילדים
להתחבא במיטה בין ספרים
לדמיין שוב את גיל 22 פרוע זחוח
לדמיין בחורים יפים
זחוחים
שאינם יודעים עלי דבר

וחצי דבר

שאינם יודעים שאני מדממת
מתבוססת בחוסר שליטה עצמית
פנימית

לפעמים הספוטיפיי הוא מין גבר ממש מוצלח

אני אומרת לו "ספוטי, עשה בי כרצונך, רק ודא שזה יהיה מלא בתענוג"

ואז הוא מפנק אותי בטום ווייטס

וככה הוא שורט אותי ומלטף אותי ונוגע לי

בנקודות הכי סודיות ופרטיות שיש. 

ואני חושבת לי, ספוטיפיי איך ידעת את כל זה עלי?

ואני מוסיפה את הוראותיו אלי לפלייליסט הקבוע שלי. ככה כדי שארגיש שיש לי קשר קבוע עם גבר סודי שמשמח אותי בהוראות מענגות 💜

אישה הכותבת שירים

היא כמו מגירה סגורה

אתה יכול לקרוא אבל אף פעם לא תבין

את המפתח היא תסתיר בין הלב לתחתונים

אישה כזו תביט בך ולא תאמר מילה

במקום זה היא תקפוץ עליך ותחבק ותנשק

ואחר כך תכתוב לעצמה שיר 

עם מילים סודיות פרטיות משלה

והיא לא תתן לך את המפתח

עד שבסוף אתה תרכין ראש

ותודה

שאתה לא מבין שומדבר

באמת

לפעמים נדמה לי שהלב הקטן שלי הוא מטריושקה

בכל פעם שאני חושבת שנגמר ונשבר

מתקלפת הקליפה הדקה

ומתגלה לב קטן יותר בתוכה

והנה שוב קיים בי לב קטן שניתן לשבור לרסק לנתץ

ואני בכלל אוהבת מטריושקות 💜

(אז אולי זה פוסט אופטימי?)