הספירלה

אני לא יודעת מה יותר משפיל.

מה שהוא עושה לי, או העובדה שאחר כך אני נשארת באותה תנוחה עם התחת למעלה, מחכה לו שינקה אותי.

הערב מתחיל רק כשאני מורידה חזייה.

עם החזייה יורדים ממני תלאות היום, הטרדות, העיסוקים, והמוח שלי.

פטמות זקורות, תחת למעלה והבעה מטומטמת. מוח הוא לא לנקבות.

כאישה שנאתי מאז ומעולם את הציצים שלי. הם גדולים וכבדים* ואי אפשר להתנהל איתם בלי חזייה.

אבל עכשיו, כנקבה, בגובה הדשא, הציצים הפכו לעטינים ומצאו את הייעוד שלהם בחיים.

עכשיו יש להם הצדקה ואני כבר אוהבת אותם מאוד.

*אי אפשר להעלות לכאן תמונה בלי מנוי, אז תאמינו לי.

לפעמים אנשים צריכים יישור.

נקבות, כמוני, צריכות סדרת חינוך.

עיקרון 4.

בטוח, שפוי ובהסכ... מה?

כי הקונצנזוס לא מתאים לכל אחת.

***

מהיום הראשון שבו גיליתי את העולם הזה, "בטוח, שפוי ובהסכמה" היה הסיסמה שבה כולם מנפנפים, הקונצנזוס שעליו ייהרג ובל יעבור. וזה נכון וחשוב והכל אבל אני, מטומטמת שכמותי, אני לא חיה לפי הקונצנזוס, אני חיה רק לפי מה שנכון לי. אין ספק, בהחלט ייתכן שהוא היה אונס אותי אז בחולות – בנעלי העקב החדשות ששקעו בדיונות ובשמלת הערב שהתמלאה קוצים ועם הטעם בפה שהיה המאפרה שלו כל אותו הערב – ואולי שם, בחולות, באמצע הלילה, הייתי גם מסיימת סופית את חיי העלובים. מי יודע. אבל אני כן יודעת שאם לא הייתי טוטאלית אז, ואם לא הייתי סומכת על תחושת הבטן שלי, ואם הייתי מקשיבה לקונצנזוס במקום לעצור בשקט את הנשימה כשהוא מעביר עליי את הסכין שלו, הרי שלא הייתי שייכת לו היום. והאמת? כנראה שבאיזשהו שלב הייתי נאנסת בכל מקרה, ואולי גם מסיימת את חיי העלובים בחולות – אם לא ההם, אז חולות אחרים, כי דיונות יש מספיק.

רוצה לומר: יש שלב בחיים ש- SSC הוא הכלי החשוב ביותר שיש לעלמת-חן בעולם הזה, כשהיא עדיין מה שנקרא "סאבית" שלומדת את צעדיה הראשונים כאן. הבטוח, השפוי וההסכמה יצילו אותך פעם אחר פעם אחר פעם, ולעולם אל תיכנסי למקום שבו הבטן שלך לא רגועה והראש שלך לא שקט ושבו את לא מבינה היטב מה הסיכונים - כי משם הדרך לאלימות, פשוט אלימות, קצרה מאד. העולם מלא טורפים ואת תלית על עצמך שלט גדול עם סימן מטרה באדום זועק. אז אל תהיי מטומטמת כמוני, כי מטומטמות כמוני צריכות הרבה מדי מזל כדי לשרוד ולספר על זה.

אבל מגיע שלב אחר בחיים, אחרי שתשע הנשמות שלך כבר נגמרו ועוד לקחת כמה בהלוואה, שבו את כן מבינה את הסיכונים. מגיע שלב שבו התמזל מזלך ופגשת את האיש האחד שלו חיכית ושאת סוליות הנעליים שלו ליקקת בתאווה (בכיכר, מול כולם) ושהסכים לקחת אותך להיות שלו ונשבע לך אמונים באותו סכין בדיוק שבו כמעט הרג אותך בפעם אחרת, ועכשיו את יכולה להתחיל לשחרר את המגננות שלך כי אין יותר לאן לברוח – ובעיקר אין יותר ממה. זה השלב שבו את מתחילה לשאול את עצמך שאלות על הקונצנזוס:

• בטוח: הכי בטוח זה למות, בכל פעולה אחרת יש סיכון. אני מוכנה להתפשר על "בטיחותי", אבל מה אני כבר מבינה בבטיחות? אני צריכה לעבור הכשרת דומים כדי לדעת שהוא קושר אותי נכון או שהוא לא חונק אותי ליותר מדי זמן או שהוא לא ינקע לי את הצוואר כשהוא מזיין לי בפראות את הגולגולת? אלו לא תהיות נדירות בחיי היום-יום של שפחה כמוני, אבל הוא האדון שלי ואני סומכת עליו בגופי ובנפשי. ואם הוא טועה? גם זה בסדר; אני כאן, בין השאר, גם כדי לשלם את מחירי הטעויות שלו. אני קיימת בשבילו, ואין בעולם מקום בטוח יותר לשפחה להיות מונחת בו מאשר בכף היד של אדונה.
• שפוי: אני שפויה? הוא שפוי? אתם שפויים? לפי איזו גרסה של ה- DSM מחליטים כזה דבר? לגמוע את השתן שלו בצד הדרך זה שפוי? ואם אני לא "שפויה" אז אסור לי להיות שייכת? מה עדיף, שאסתובב לבד בעולם? שאתאשפז? להפך בדיוק: שליטה טוטאלית היא המסגרת היחידה שבה אני חופשיה להיות מי שאני באמת. שפויה או לא שפויה זה לא רלוונטי, הוא מקבל אותי בלי הסייגים האלו. רלוונטי רק אם אני מספיק טובה בשבילו.
• בהסכמה: לא בחרתי לבוא לעולם - וגם אחרי שכבר באתי אף אחד לא שאל אותי אם להיות מי שאני. רוב הבחירות שלי בחיים לא באמת היו "שלי", כי מי זה "אני" אם לא אוסף החוויות שבתוכן גדלתי (שהוא, בעצם, די מקרי)? כל הקונספט הזה של הסכמה, עבור נקבות מהסוג שלי, הוא מופרך מהיסוד. כמה פעמים הסכמתי לדברים – וחטפתי? כמה פעמים לא הסכמתי לדברים – וגם חטפתי? החיים לימדו אותי שהקשר בין ההסכמה שלי לתוצאה בשטח הוא קשר רופף מאד, והאמת היא שתוצאות חיוביות למעשים שלי התחילו לצוץ רק אחרי שהפסקתי "להסכים" והתחלתי להקשיב למה שאומרים לי, לחינוך הקפדני שאני מקבלת ממנו. אני מי שאני, הוא מי שהוא, ואנחנו מי שאנחנו; אני לומדת לקבל את זה כמו שזה כי בסופו של יום זה מה שעושה לי טוב. הרי זו לא באמת בחירה להיות מי שאת, ואם את שפחה שפוטה בעצמות שלך – אז זה מה שאת וכדאי שתסתמי את הפה ותעשי מה שאומרים לך. כי האגו הזה שלך? זה שעומד מאחורי "בהסכמה" ושמנסה להרים את הראש בכל פעם שאת באיזשהו חוסר ביטחון? זה שקופץ ובועט בכל פעם שאת מנסה לשמור על עצמך? מכירה אותו? אז האגו הזה שלך חייב למות; הבחירה החופשית שלך בעולם הזה התבטלה ברגע שהסכמת לענוד בגאווה את הקולר שלו. את כמובן יכולה שלא "להסכים" לכל זה, פשוט לקום וללכת בכל רגע נתון. אף אחד לא עוצר אותך. אבל אז כבר לא תהיי את, וזה יהיה הצעד הכי לא בטוח והכי לא שפוי שאי-פעם תעשי.

לפעמים אנשים צריכים יישור.

נקבות, כמוני, צריכות סדרת חינוך.

עיקרון 3.

שפחה צריכה גבולות.

מותר לך ליהנות מהיותך שפחה -- בהנחה שמרטיב אותך לדעת שיש דברים שאסור לך.

***

אני אוהבת שהוא מזיין אותי בתנוחת כפיות.

זו תנוחה רומנטית ואינטימית מאד בעיניי, כשיד אחת שלו מחבקת אותי והשנייה לופתת לי את הצוואר כמו שאני אוהבת, מזכיר לי עד כמה חיי (בכל המובנים) בידיו.

זה מאפשר לי לקמר את הגב, להיצמד אליו חזק-חזק ולדחוף אותו עמוק יותר לחור התחת שלי, תוך שאנחנו זזים בקצב שהוא מכתיב.

אבל יותר מהכול, זו כמעט התנוחה היחידה שבה אני מסוגלת להוציא יותר משתי מילים קוהרנטיות ברצף, מה שמאפשר לנו, לפעמים, לדבר תוך כדי זיון.

***

אתמול, בתנוחה האינטימית הזו, הודיתי לו שהוא אוסר עליי דברים.

זו הייתה הודאה מעומק הלב - אולי הפעם הראשונה שאני מודה בזה לא רק מהכוס (שנרטב כשאני רק חושבת על האיסורים שלי) אלא גם מהראש, מההבנה הבוגרת והצלולה שאני חייבת את הגבולות האלו כדי להיות טובה יותר - לא רק עבורו אלא באופן כללי. אני חייבת שהוא יחזיק אותי קצר-קצר ברצועה, אחרת אני בורחת למקומות האלו שלי ואז הכל מתמוטט. הוא הסביר לי כמה שזה הופך אותי ל"שפחה במהותך, בעצמות שלך" וסיפר לי כמה הוא אוהב את התכונה הזו בי, וכמה הוא אוהב אותי, וכמה אנחנו מתאימים כמו כפפה ליד. אחרי שהוא מילא לי את התחת בשפיך ויצא מתוכי (לקול מחאותיי הרמות!) הוא החליט להתעלל בי קצת ולעשות, ביחד איתי, רשימת מצאי של כל מה שאסור לי. האגן שלי לא הפסיק לזוז וההפירסינג שפשף את הדגדגן והייתי כל כך על הקצה שאם היה נושף עליו, הייתי גומרת במקום.

להלן רשימה חלקית של איסורים -- דברים שאסור לי לעשות באופן גורף, אלא אם הוא אומר אחרת:

1. לגמור.
2. לדבר אליו שלא בנימוס.
3. לענות לו.
4. לחשוב בשבילו, להחליט בשבילו החלטות או להחליט מה "לחסוך" ממנו. (תכלס, בקושי בשביל עצמי אני מצליחה לחשוב)
5. לסרב לכל בקשה מינית שלו. מותר לי לבקש (יפה!) להימנע ממשהו, אבל לעולם לא אסרב.
6. לקום מהתנוחה שבה זיין אותי לפני ששחרר אותי, כדי להיות מוצגת וזמינה במקרה שירצה עוד. אני לא בטוחה אם זה איסור מטעמו או מיצוות התחזקות שלקחתי על עצמי.
7. להסתיר ממנו משהו. אסור שתהיה לי יותר ממידה מינימלית ביותר של פרטיות; אני פתוחה לרווחה בשבילו בכל מובן, בכל רגע נתון.
8. לבזבז זמן באינטרנט (ובעיקר ברשתות החברתיות), למעט פורנוגרפיה או עבודה.
9. להוציא כסף בלי רשות, ובמיוחד בקניות באינטרנט.
10. להיעלם ליותר מכמה דקות בלי לדווח איפה אני.
11. להזניח את עצמי.
12. לאכול יותר מדי או פחות מדי.
13. לפספס אימון בלי אישור.
14. להתעצל.
     

הרשימה הזו כמעט גרמה לכוס שלי לטבוע במיצים של עצמו ואני הפכתי לסליים - רוטט ולא יציב. 

אבל אסור לי לגמור והכוס שלי מחוץ לתחום והתחת שלי כבר היה מלא בזרע, אז נרדמתי מאושרת עם מלוא תאוותי. 

לפעמים אנשים צריכים יישור.

נקבות, כמוני, צריכות סדרת חינוך.

עיקרון 2.

לכל שבת יש מוצאי-שבת.

מי שמחפש להרעיל את מערכת היחסים שלו, ישמור את כל הזוהמה בבטן.

***

אדון שלא מרוצה משפחתו חייב לפרוק (עליה, כמובן) את חוסר שביעות הרצון – לא רק במסגרת זכותו הטבעית שהענקת לו כאל-החי של חייך, אלא בעיקר כדי לשמור עלייך מעצמך. שאם לא כן הרי שרגשות האשם, תחושת האבדון שבידיעה שאולי לא היית טובה מספיק וחרדת הנטישה החיונית כל-כך לשפחה כמוך יכלו אותך מבפנים -- וכך הרי לא הולכים קדימה; מי שרוצה להיות טובה יותר תלמד לא רק להתפלש בזוהמה של עצמה (אחרת היא צבועה) אלא גם לנקות אותה כראוי, ולהיטהר.

אדוני הוא לא רק כומר הווידוי שלי, אלא הוא גם השופט שלי, והתליין. וכשטעות שלי עוברת ללא התייחסות או ענישה, הרי שאדוני לא ממלא אף אחד מהתפקידים האלו ושנינו נשארים לבד, מאפשרים לאשמה שלי ולכעס שלו להרעיל ולכלות את האהבה שלנו, ואיתה – אותנו.

מוצאי-שבת הוא יום הכיפורים השבועי שלי: זה הזמן שבו חשובים רק האושר שלו ו/או הסבל שלי, זה הזמן שבו אני מתקיימת רק כדי להוקיר תודה, להתנקות מחטאיי ולהראות בכל נים מנימיי ובכל חור מחוריי שאין כלום מלבדו, שאני הכי טובה שאני יכולה להיות, בשבילו.

הכי. טובה. שאני. יכולה. להיות.

לא פחות, אבל גם לא (בהכרח) יותר.

***

במוצאי-שבת אני עובדת קשה כדי לשלם על השטויות שאני עושה, ואני משלמת במטבעות היחידים שיש ברשותי: גופי ונפשי. וכשהזרע שלו סוף סוף מנקה ממני את כל הלכלוך שאני, או אז אני יכולה להתחיל את השבוע טהורה יותר, טובה יותר, זקופה יותר. או אז אני יודעת שהייתי הכי טובה שאני יכולה להיות בשבילו, שלא התחמקתי מאחריות ושאני משלמת את חובותיי. זה כואב וזה משפיל וזה חושף וזה שורף, ואתמול הקאתי את נפשי על הזין שלו ואז ניקיתי יפה, חייכתי והמשכתי לשפד את עצמי עליו כאילו אין מחר, אבל זה מה שמגיע לשפחות כמוני אם הן רוצות להתקדם בחיים.

והיום, יום ראשון, אני טובה קצת יותר.

לפעמים אנשים צריכים יישור.

נקבות, כמוני, צריכות סדרת חינוך.

עיקרון 1.

ילדות טובות מקבלות בתחת.

אם הן לא מקבלות בתחת, הן לא ילדות טובות. ילדות לא טובות לא יהיו כאן.

היררכיה:

1. הצרכים שלו

2. הצרכים של הילדים

3. הרצונות שלו

4. הצרכים שלי

5. הרצונות שלי

6. הרצונות של הילדים.

כי סדר צריך שיהיה פה.

ילדה קטנטנה וקצת מטומטמת

עושה טעויות ואז מצטלמת

מודה, מתוודה,

פוערת החור

אולי זה יחזיר את הגלגל לאחור.

תביני כבר, יש דברים שאסור לך לגעת בהם.

כל ניסיון להגדיל ראש, לעזור, או לכפר על טעות שעשית (בעיקר ניסיון לכפר על טעות שעשית) רק מחמיר את המצב, ועכשיו את צריכה לשלם פעמיים. 

תביני כבר, את מטומטמת. אל תגעי, אל תנסי, אל תייצרי פתאום אמביציה. Do not operate heavy machinery - קחי את זה כדרך חיים.

תתמקדי במה שאת טובה בו - תבשלי בשבילו, תנקי את הבית כדי שיהיה לו נעים, ותעשי מה שאומרים לך. 

עכשיו הוא צריך להביך את עצמו ולבקש שיתקנו את הטעות כי את מטומטמת. אל תגדילי ראש, אל תתני לרעיונות מזדמנים להפריע לשקט שיש לך בדרך כלל בראש. אל תגדילי ראש. אל תגדילי ראש. אל תגדילי ראש. 

תעשי מה שאת טובה בו, ותתאמני על עמידת שש בגב קעור במיוחד והרפיית התחת.