|
|
|
לפעמים התגובות של אנשים כאן, הן כמו מחזיר אור.
כשאני שולחת רגשות, אני מקבלת רגשות נוספים.
כשאני שולחת מחשבות, אני מקבלת מחשבות.
כשאני שולחת שאלות, אני מקבלת תשובות מצחיקות.
ולפעמים יש לי משהו להגיד
ואני זורקת טקסט לחלל, בלי להתחשב בתגובה או בהעדרה.
אלף מילים שהייתי רוצה להגיד למי שפגע בי
עשרות דברים שעשה שאני רוצה להטיח בו
והוא הקשיב, אולי, ובשבילי זה עוד מוקדם מדיי
מישהי מהעבודה שלי מספרת לי שמסתבר שהחיים שלנו הם פרמידה.
במקור, יש לנו דרך קצרה ללכת בה בחיינו. שאנחנו נולדים, הדרך פשוטה.
אבל שיש מכשול, מתווספת נקודה שחורה ונוצרת דרך חדשה וארוכה יותר.
וכל מכשול, מוסיף עוד נקודה ויוצר עוד דרך, קצת יותר ארוכה ומעט יותר קשה.
ואם תשים את כל הדרכים שהיו לך מאתמול ועד יום הולדתך, אחד על השני,
תוכל לראות אותם יוצרים צורה של פרמידה, מהקו הארוך, לקו הקצר ביותר.
בכל פעם שאנחנו מתמודדים עם מכשול מן העבר, אנחנו מקלים את דרכינו.
ואנחנו יכולים לצעוד במעלה הפרמידיה לדרך קצרה יותר, לחיים טובים יותר.
כל פעם שאני פותרת מכשול מעברי, אני מרגישה, שעליתי מדרגה.
פעמים רבות רציתי לדעת מה יש בסופן, מתי אנוח על זרי הדפנה שלי?
אם יש באמת פרמידה, אז למעלה, יש עדיין דרך ללכת בה, בשבילי.
ובנתיים, בכל פעם שאני עולה מקו לקו, בפרמידה של חיי, אני צועדת עליו,
נהנית מהיופי שגיליתי מחדש בדרך שלי בחיים. ואני רוצה להמשיך לעלות.
והשבוע קיבלתי ממנו מכתב ...
" 2.7
שלום,
כל כך הרבה מילים, שקראתי היום לראשונה בנשימה אחת.
ופתאום כתב אחר. אין לי שום זכות לכתוב ביומן שלך ובכל
זאת אני עושה זאת. אני קורא את מה שכתבת והכל כל כך מוכר
ומתוך המילים עולו גם תמונות שחדשות לי.
אני כותב כי בתמונה אחת אני רוצה לשתף אותך.
התמונה היא שלי במקום שלקחתי בנוכחותך. בכוונה אני כותב
"המקום לקחתי", כי לך אין חלק בבחירה שלי לקחת מקום זה.
יש מילה אחת למקום הזה - קשה. המקום הזה מפחיד אותי
זהו מקום בתוכי שאינני רוצה בו. זהו מקום שאני פגוע וכואב,
וגם זועם ופוגע. קשה לי לחשוב עליו וקשה לי לחשוב על כך
שאני לוקח את אותו מקום יחד איתי.
כשאני רואה את מה שכתבת, אני רואה את עצמי במקום הזה.
קשה לי להתייחס אלי ככה.
קשה לי לבקש סליחה כי אחרי כל מה שעברנו,
זה נראה מיותר, מאוחר מדיי, מעושה, מתנשא, מעליב, פוגע.
XXX, האיש שכל כך פגע בך"
הבלוג התחיל שהחוויות הטראומיטיות גרמו לי להתנתק מהאני שלי.
בכיתי כאן, סבלתי כאן והתאוששתי, עד שגדלתי מחדש להיות אני.
המקום שהכיל תמיד את כל רגשותיי, אנשים שהגיבו לכאב ולחוויות שלי.
מה שנשאר כאן מכל התהליך הזה, היא ההבטחה שלא לשכוח.
תודה לאדון המשאלות על מילות השיר באנגלית שתרגמתי כך:
"האני שלי השתנה לאני אחר, ולהיכן שלא אלך, אני הולכת איתי."
באותו הסשן, ברגע השבירה שלי, בביטול הסופי שלי
לא יודעת מה היה יכול להיות, לו היה עושה אפטר קר
אבל אני מוצאת לנכון לשחזר היום פרסום ישן שלי :
אתמול הייתה לנו הפגישה החודשית של העמותה שלי,
אני מרגישה על גג העולם, כל כך אנרגטית ומאושרת
גם בסוף הפגישה הקודמת הרגשתי ככה בדיוק
לפני 16 חודשים, הרגשתי ככה בדיוק אחרי הפגישה,
חזרתי ככה לאדוני ואהובי 24/7, והאושר שלי העצים את הכאב שלו.
לא ידעתי מה הוא מרגיש, הוא הרי מעולם לא דיבר איתי לב אל לב.
רק זוכרת שהוא סיפר שהצחקוק וחוסר הריכוז שלי גורם לו סבל.
ואז הוא לי: אני רואה שאת לא כולך בעניין
נצטרך להשתמש בהמון כח כדי להוציא ממך את הכניעות.
לא קלטתי שמותר לי לא לרצות את זה מדי פעם,
שגם ב 24/7, יש ימים שמותר לא להיות בעניין.
לא ידעתי שהיה לו יום רע ולמה הוא צריך אותי בכלל.
הוא כבר לא ראה בי בן אדם, הייתי לו רכוש ושפחה.
לא ידעתי שכך הוא חש, חשבתי שהוא באמת אוהב אותי.
למחרת, לא יכולתי להפסיק לבכות והרגשתי שאני ממש זקוקה לו.
הוא ברח ממני כל עוד נפשו בו. האהבה הגדולה שלו נעלמה ברגע אחד.
עברו הרבה פגישות חודשיות מאז, בהתחלה הייתי מבולבלת והיסטרית
אחר כך הייתי תקופה בדיכאון, ולא ממש תפקדתי, גם אם הצלחתי להגיע.
לפי השינוי בי מפגישה לפגישה, היה אפשר לחוש את ההתאוששות שלי
במאי 2005 התחלתי לתפוס מנהיגות, ממש הרשמתי ופרחתי שם
ביולי, אוגסט, ספטמבר הפסקתי להגיע, הפגישות פשוט נשכחו
באוטובר ונובמבר הייתי עצבנית ובלתי נסבלת, אפילו רבתי עם חברה
וכבר פגישה שנייה שאני מרגישה אופטימית וחזקה, מחוברת לעצמי.
מאז עברו עוד כמה גלוגולים עלי ועל העמותה,
ואני יכולה להיות הבחורה שהגעתי אליו אז, לפעמים,
אבל הזיכרון ההוא צרוב לעד, בגלד של הפצעים ממנו.
הכל טוב. כאילו בדיוק סיימתי איזה תקופה רעה.
שאני רואה את האישה הפגועה שהייתי,
רק בא לי לחבק אותה חזק ולאהוב אותה.
שהפחד עזב אותי
שהכעס לא מנהל אותי
שנולדתי מחדש
זה אתר סאדו, פתאום נזכרתי
ו... עוד משהו, אבל זה סוד
אז אנשים נראים לך יפים ונחמדים וכל מימניות התקשורת חוזרות
הבעיות שלך נראות פתאום כאתגרים ושיש כאב, אפשר להכיל אותו
השמש היא תענוג והרוח היא מתנה, הרחוב בחוץ והעולם מקסים.
כמעט שכחתי איך זה מרגיש ובימים האחרונים אני נזכרת שוב ושוב.
