|
|
|
יום שהגיע לקיצו בתחושה של סיפוק וגאווה
שארזנו הכל לתפארת, שלמדנו והשתפרנו
שהעובדים שהיו היום קיבלו אותי כאחראית
שיש לי כוחות ואומץ להתמודד הצוות של מחר
שמעתי בשיחות הטלפון עם אלה מינו אותי
שהם מאמינים בי, המון, למרות כל הפשלות
רק חבל שהפרוייקט הזה יסתיים באפריל
אבל אז אני כבר יהיה בשלה לפרויקט הבא
מהו פיצול אישיות ?
שיש חוויה כל כך טראומיתית שיוצרת שאתה לא יכול להתמודד כאדם שלם,
אתה מפצל חלקים שונים בעצמך, זה יכול להיות פיצול של רגש והיגיון,
של האדם החלש שבך , מול האדם החזק שבך, של הטוב והמיטיב מול התוקפני
אולי אפילו של היצרי מול זה שמתהל בשלווה בחייו.
אני מרגישה לפעמים שאין אני אחת, עינבר היא דמות אחת שמייצגת חלקים ממני,
אני מאוד אוהבת אותה ונהנית ממנה בדר"כ, אני ידעת שהיא מלאת כאב, אבל מתמודדת
ואני הכי אוהבת את הוירטואליות שלה, היא כותבת כאן, לא חשופה לקהילה או לדומים
בסך הכל בכלוב יש לי ממש פיצול אישיותי
יש ימים שכל מה שאני רוצה זה אינטגרציה, לכנס את עצמי בכינוי אחד שיחבר את כל הכינויים
שהגעתי לעולם הזה, מי שהסכמתי להיות שפחתו נתן לי כינוי, בכינוי ההוא נחשפתי לקהילה
זה היה אחרי שכבר נרשמתי בכינוי אחר והתחילה התסבוכת, רציתי לספר, עברתי מכינוי לכינוי
כלובי חסם לי אחד ואחר כך חסם לי את השני, נשארתי עם הכינוי שההוא נתן לי.
אהבתי את עצמי בכל לבי , עדיין, למרות הדיכאון של הפרידה וההתעללות ונשארתי מי שאני,
הבעייה העיקרית הייתה שהתפרקתי יותר מדיי, עד שהוא חזר לדבר והתחזקתי לאט לאט.
דיברתי עם מישהו מהקו החם יום אחד בצ'אט והוא אמר שזהו סיפור יפה, כ"כ הרבה נעלמים והוא חזר.
באמת האמנתי שהוא חזר גם בשבילי, לעזור לי להתמדד עם העבר ולהחלים, זה היה נכון, בחלקיות.
רציתי לספר את הסיפור הטוב שקרא לי, בלי שיקשרו את הפגיעות לגבר שאני אוהבת, שחזר בתשובה.
כך פתחתי את עינבר, אבל היא לא הייתה מעניינת, אז התחלתי להוסיף לה צבע, כמו שבא לי טבעי.
במציאות היה כל כך מרוכז מעצמו ופתאום מצאנו את עצמנו שוב בדינמיקה של התעללות, לא מודעת.
ואז, פתאום הייתה לו מישהי חדשה ישנה והוא הרגיש שהצרכים שלי מפריעים לשלהם, הוא נעלם שוב.
הרגשתי התפרקות מוחלטת, תפקדתי במקביל בפורמים בשני הכינויים שלי, בטירוף מוחלט.
אז, אם הייתי צריכה להתכנס לכינוי אחת , לא יכולתי להתקיים.
טוב .. זה ארוך מדיי, נמשיך מחר
שמים לב שהוא רק אדם, הוא כבר לא פוגע בי יותר והוא לא מסוכן לי יותר. אין לי ממה לפחד.
אמרו שמותר לי לכעוס עליו, כי הוא באמת פגע בי ואני יודעת שאסור לי לתת לכעס לנהל אותי.
הפוסטים משתגעים כאן לאחרונה , מבדרים רק על סכנות וזה כואב לי.
אני רוצה שהפוסטים האלה והחזרה שלו לאתר לא תגע בי יותר, שיהיה לי כאן שקט מהעבר שלי, מתי הוא יגיע?
יש לי תחושה שאני צריכה להיות בעירנות 24/7 כדי שהוא לא יפגע שוב. אני לא סומכת על כלום.
לא על עצמי, לא על הסביבה ולא על כח עליון, ובמקום שאין אמונה, שם משתלט עליי הפחד.
לפעמים כל מה שצריך זה תחושה שאת עדיין מוקפת באנשים שאכפת להם ממך.
אני חושבת על הדמות של פניקיו, מהעץ ואני מזדהה איתה לחלוטין
אני לא בטוחה שאני אישה אמיתית, אולי אני רק דמות ועוד וירטואלית
ויש לי כל מיני חוטים, שאף אחד לא מושך בהם, אבל אני לא חותכת
ואני עוצמת את העניים לרגע ומפנטזת להיות אישה אמיתית
כזאת שיש לב וגוף, שמרגישה וחייה את החיים האישיים שלה
אבל אני כל יום רצה חזרה לכל החוטים ולא נותנת לאיש למשוך שם
ואני יודעת שאני פשוט מפחדת , ושיש כמה פעולות פשוטות לעשות
אבל חסר לי עוד דבר אחד קטן, גרעין פנימי של אמונה ב.....
אז רק אני מגיעה למקום, עוד לא אומרת שלום וכבר עושה מלא בלאגן
ואני יודעת שאם אלך בעוד רגע, לטוב ולרע, אותי כבר אף אחד לא ישכח
אני מושכת אש, אני עושה רעש, אני מוסיפה טעם וצבע ואפילו קצת איכות
יצרתי קונפליקט קטן וקמו לי מגנים שמכירים אותי שעה ונלחמים בשבילי
יש כבר רעיונות למה אפשר לעשות כדי לשפר את הסביבה החדשה
ואני חושבת על הרגע שהוא שהוא אמר לי שהיה לו חשוב שאני אגיע לשם
יהיו הרבה אנשים מדהימים, הוא אמר אבל אני מקווה שאת תביאי נשמה
שאתמול בבוקר, הם חזרו אלי.
הבטחון, הרוגע, האנרגיה, וכל כך הרבה יכולות.
עובדות החיים חזקות יותר מכל הרגשות שלי
ואני ממש טובה במה שאני עושה :-).
אז אתמול שהתקשרתי סוף סוף, אתה אומר לי שזאת בחירה שלי, לא לדבר איתך.
בוא נניח להיום שזאת הייתה רק עוד אי הבנה אומללה, כמו כל האחרות בנינו.
אני רוצה לדבר על הכל איתך כי אני צריכה לסגור את המעגל הזה הכי טוב ובהקדם האפשרי.
אני עדיין מעוניינת ללכת איתך לטיפול משותף, בנוגע לחוויות שעברנו יחד.
היום יש לי יותר אמון בעצמי שלא אתן לך להרוס אותי. אני מבינה שאני אצטרך להקשיב לך.
דיברנו על הפרטים בעבר, אז אם זה רלוונטי עדיין מבחינתך, תסגור את הפינות ואני אגיע.
אבל עד אז, עד שתתקשר ותבקש לדבר, אתה האדם שפגע בי ולא לקח אחריות על מעשיו.
פעם לא הבנתי בכלל על איזה קליקה כולם מדברים
החוויה שלי הייתה כל כך שונה, הגעתי לכאן
כמה מסיבות, כתיבה בפורום ובחודש הרגשתי חביבת הקהילה
כל אושיות הקהילה דאז, קיבלו אותי בנשיקות וחיבוקים
ולא רק אותי, אני זוכרת בחור, שהתחיל בצורה צורמת בפורום הזה
אבל היה חשוב לו להתחבר עם אנשים ומיד 2 נשים מדהימות, סופר אושיות, אמצו אותו
זה בסדר לא להתלהב מהסגנון הקהיליתי שיש כאן,
זה לא חייב להיות כוס התה שלך, אבל נמאס לי מאלה שצד אחד בזים לקהילה
ומאידך מתקנאים ומרגישים מקופחים בהנאות הנלוות של שייכות לקהילה
הקליקה לא סגורה בכלל, באמת, אבל בשביל להתחבב על אנשים, צריך מיומנויות או רצון
אני היום נהנית להיות לא נחמדה, שלא כולם יאהבו אותי
כך אנשים שאוהבים אותי , הפכים להיות בעלי ערך, כי הם אוהבים אותי ולא איזה אושיה.
באופן אישי , אני מתה על אושיות. אהבתי את כל האושיות הישנות.
ואני מתה על האושיות הוירטואליות הנוכחיות כמו מיוחדת, נריסה או ...
& פעולה פשוטה כביכול, כמו ללכת ברחוב ראשי, עם מודעת לכל הפחדים סחטה ממני המון אנרגיות
& הלכתי אל האיש שמרגיש לי בטוח ומצאתי את עצמי מתחבאת מהעולם, אפילו מהחיים עצמם.
& הבטתי באישה שעושה מה שהאמנתי שחשבתי שהוא בלתי אפשרי ונגמרו לי כל התרוצים.
& יש לי הזדמנות לעשות כל כך הרבה דברים, ובנתיים מרגיש שאני לא עושה כלום.
& אני חייבת להבין שאי אפשר לעשות היום את כל מה שלא הספקתי, צריך לקבוע סדרי עדפויות.
& אני לא מצליחה לוותר על הרצון להתמודד איתו פנים מול פנים, למצוא דרך להתגבר על העבר.
& אני פתאום קולטת על כמה דברים הוא ושפחתו מוותרים כדי לא להתמודד עם העבר שלי ושלו.
& אני מתביישת במקום שאני נמצאת בו היום, במקום בו הייתי בעבר
& לא משנה כמה נורא ואיום המצב שהייתי בו, שאני כותבת כאן, אולי יוכל ניסיוני לעזור לאחרים
אולי אני האדם שדון קיחוט כותב עליו. באחד השרשורים ההזויים בפורום הכללי. שאין להם סוף. הרי אני זוכרת את התקופה, שלחתי 2 הודעות בממוצע ליום. התקשתי פעם עד חמש פעמים ביום להביע את כאבי העצום. לפעמים, בקשות תמיכה שלי, התפרשו כאיום. למשל, שאמרתי שאני חייבת לדבר כרגע וכי חשבתי שאולי אכתוב על זה בפורום. עשיתי את זה במשך חודשיים והבחור שפגע בי וזוגתו הרגישו מוטרדים.
איבדתי שליטה על ההתנהגות שלי. לא יכולתי להפסיק, הפכתי לאדם שאני לא רוצה להיות יותר. אני יכולה לכתוב אלף הסברים איך יש לו הרבה אשמה למצבי וכיצד הוא עודד אותי להתנהג כך. אבל אני זוכרת שהתנצלתי על ההטרדה והוא סלח לי, הייתי כל כך גאה בעצמי. ביום שהתנצלתי, היה היום שבו מצאתי את הכח להפסיד להטריד. ומשם לקח עוד זמן עד לניתוק. הכוח שקיבלתי היה בשליטה על עצמי, התנצלתי בלי קשר לזה שהוא לקח אחריות בפניי.
אני זוכרת שהשליטה, שיקפה לי את המצב וחיפשה איתי ביחד כלים להחזיר את השליטה העצמית אלי.
